קול משלהן | אביבה וינטר

 

היצירות המוצגות בתערוכה "צאינה וראינה" עוסקות בנושאים חדשניים ונועזים בעולם היהודי, וממחישות את הפרספקטיבה הייחודית של האמניות כנשים דתיות בישראל

התערוכה "צאינה וראינה: אמניות ישראליות מתבוננות בזהותן הדתית והמגדרית" מציעה הזדמנות ייחודית להיחשף לעשייתן של אמניות דתיות בישראל. אט אט מבשילות המודעות לקיומה של יצירה עשירה ומרתקת זו וההכרה באפשרות שיתופן של נשים דתיות בשיח האמנות בישראל. אף שהתערוכה חושפת רק טפח מעולם היצירה הזה, היא בגדר משב רוח אחר, חדשני, אמיץ, מסקרן ועכשווי.

ראשיתה של התערוכה ביוזמתו של פרופ' חיים מאור מאוניברסיטת בן גוריון. במסגרת קורס אוצרות לתואר ראשון במחלקה לאמנויות באוניברסיטה, מאור בוחר מדי שנה נושא הנוגע לעולם האמנות וסביבו הוא מגבש תערוכה בשיתוף פעיל של הסטודנטים. לעיתים הנושא נבחר גם מתוך רצון לחשוף אמנים אשר לא קיבלו התייחסות מספקת בשדה האמנות המקומי. בשנה החולפת יצא מאור לחקור את העשייה האמנותית של נשים דתיות בישראל, והדבר הוביל בסופו של דבר לתערוכה "צאינה וראינה".

התערוכה הוצגה באולם הסנאט באוניברסיטת בן גוריון, ובחודש שעבר עברה לאגף היודאיקה במשכן לאמנות עין חרוד. בתערוכה מוצגות עבודות של 24 אמניות ממגוון הקשת הדתית על רקע תצוגת הקבע של היודאיקה, המורכבת מתשמישי קדושה, מחפצי יודאיקה ומציורים של ציירים יהודים מהמאות ה–19 וה–20.

שם התערוכה, "צאינה וראינה", מתייחס לספר הידוע בשם זה שנכתב ביידיש בתחילת המאה ה–17 על ידי הדרשן יעקב בן יצחק אשכנזי. הספר עוסק בלימוד פרשיות השבוע ונכתב עבור מי שלא ידעו לקרוא בעברית באותה התקופה, ולרוב היו אלה הנשים. מאור מבקש להעניק הזדמנות ועידוד לאמניות הדתיות לצאת למרחב הציבורי ולהציג את עבודותיהן, כדי שהן ייראו. הוא מבקש לקרוא את צמד המילים הללו עם סימן קריאה: צאינה וראינה!

אביגיל פריד, אי שם, רקמה על מפה מנוילנת, 2013 .

לקראת הכרה

ישנן בישראל כיום שלוש קבוצות מרכזיות של אמניות דתיות: אמניות שגדלו באירופה או באמריקה ועלו ארצה, אמניות חוזרות בתשובה ואמניות שגדלו והתחנכו בבתים דתיים וחרדיים. הרקע החינוכי, התרבותי והדתי של כל אחת מהקבוצות מוביל אותן לתפיסות שונות הנוגעות לעיסוק באמנות ולמימוש צורות הבעה שונות. האפשרות של נשים דתיות בישראל ללמוד אמנות צברה תאוצה בסוף שנות ה–80 ובתחילת שנות ה–90. באותן שנים הוקמה "מכללת אמונה לאמנות" על ידי ארגון נשות אמונה, והמסלול לאמנות ב"מכללת תלפיות" גדל והתפתח. במקביל, קמו אולפנות לאמנויות ונפתחו מגמות אמנות לבגרות בתיכונים לנערות דתיות ובאולפנות. במהלך השנים החלה מסתמנת תופעה מעניינת של צעירות דתיות הבוחרות ללמוד אמנות במוסדות חילוניים, על אף האתגרים המורכבים שהבחירה הזו מזמנת להן.

התערוכה מציגה אמניות צעירות, רובן חברות בקבוצת "סטודיו משלך", מיזם פורץ דרך שהוקם על ידי ציפי מזרחי ב–2010 במטרה להעצים אמניות דתיות צעירות ולסייע להן להתמודד עם האתגרים והקשיים המיוחדים הניצבים בפניהן בתחילת דרכן כיוצרות. לצדן מוצגות גם אמניות ותיקות כמו רות קסטנבאום בן דב, אנדי ארנוביץ ורות שרייבר, שהציגו בעבר בתערוכת האמנות "מטרוניתא: אמנות יהודית פמיניסטית" באצירתם של דבורה ליס ודוד שפרבר, אף היא במשכן לאמנות עין חרוד. עבודות האמנות בתערוכה עוסקות בסוגיות רבות ומגוונות הנוגעות בנושאים של דת, חברה, זהות, תרבות ומגדר, כאשר ייחודן בכך שהן נוצרו בו זמנית מנקודת מבט אישית, אמונית ונשית.

בשיחה עם דבורה ליס, אוצרת אגף היודאיקה של המוזיאון ואוצרת התערוכה, היא מסבירה את החשיבות שהיא רואה בהצגת התערוכה במיקומה הנוכחי: "עצם ההצגה במשכן לאמנות עין חרוד, מוזיאון מרכזי לאמנות, והמרכזי ביותר לאמנות ישראלית, היא צעד משמעותי לקראת ההכרה באמנות של נשים דתיות. ליס מבססת את התפיסה האוצרותית שלה על משנתה של היסטוריונית האמנות הפמיניסטית מאורה ריילי, אשר טבעה את המונח "אקטיביזם אוצרותי" במטרה להבטיח כי מגזרים גדולים של האוכלוסייה לא יודרו עוד מן הנרטיבים השולטים באמנות.

יעל סרלין, קדיש, וידאו, 2017

להמשיך את הסיפור היהודי

אוסף היודאיקה של המוזיאון מורכב מחפצי יודאיקה שנאספו מחברי קיבוץ עין חרוד, וכן מחפצים רבים שהגיעו למוזיאון מאירופה לאחר השואה. ליס מדגישה את חשיבות אוסף היודאיקה עבור חברי הקיבוצים הסמוכים, ומספרת שהאוסף נשמר לאורך השנים תחת הקפדה על סטנדרטים גבוהים של שימור ושל קיטלוג, ובהשקעה כספית מרובה. ליס מוסיפה ומדגישה כי חלל תצוגת הקבע של היודאיקה הוא החלל היחיד במוזיאון שמעולם לא הוסב למטרות אחרות.

בעבודה אוצרותית מרתקת הציבה ליס את עבודות האמנות העכשוויות בסמוך לתשמישי הקדושה והמצווה המוצגים בתערוכה. "אני מרגישה שאני ממשיכה את הסיפור המרתק של העם היהודי באמצעות החפצים ויצירות האמנות", היא אומרת, "הכול מכוון. הכול נעשה מתוך מחשבה שאנחנו מתכתבים עם דורי דורות של אמנים שעוסקים בנושאים יהודיים. העבודות של האמניות מתכתבות עם חפצי היודאיקה ומוסיפות להם רובד עמוק של פרשנות ושל משמעות באמצעות נקודת המבט העכשווית של הנשים היוצרות".

סדרת העבודות של אביגיל פריד מבוססת על מנהג כיסוי החלות בזמן הקידוש בסעודת שבת. העבודות תלויות על קיר המוזיאון הסמוך ל"פינת השבת" של אוסף היודאיקה ול"פינת המשפחה", שם מוצגים פמוטים לנרות שבת, כיסויי חלות, מגדלי בשמים להבדלה וחפצים רלוונטיים נוספים.

ההשראה לסדרה הגיעה מהציור "דיוקן משפחת בללי" של הצייר אדגר דגה בן המאה ה–19. בציור מתוארת משפחה אירופית בורגנית בת התקופה בתוך ביתה הפרטי. פריד מעלה שאלות על מושג המשפחתיות ועל מערכות יחסים בתוך המשפחה. היא שותלת את הדמויות של משפחת בללי בווריאציות שונות ומגוונות בתוך כיסויי חלות מודרניים שהיא מעצבת, ומייצרת סיטואציות של משפחה דתית מודרנית בזמן סעודת השבת. הצבת העבודות בסמוך לתשמישי המצווה הנושנים מחדדת את השאלות העולות מתוך הסדרה הנוגעות למסורת אל מול הקדמה, ולאופן שבו אנו תופסים את מוסד המשפחה ואת מושג המשפחתיות אז והיום.

ציור השמן של חני כהן זדה, "שעת השין", תלוי מעל ויטרינה אופקית המוקדשת לטקס בר המצווה, ובה מוצגים בתי תפילין, טליתות, עטרות לטלית ותיקים רקומים לטלית. כהן זדה, ציירת ריאליסטית השואבת את תכניה מעולם היהדות, מתארת בצורה מדויקת להפליא תפילין של ראש שעליהן מוטבעת אות שי"ן מרובעת, וכן בתי תפילין ורצועות עור שחורות וארוכות. לאלו ששואלים בתמיהה מה הניע אותה כאישה לצייר תפילין, היא מסבירה כי עבורה התפילין מסמלות את קשר הדורות המשפחתי שאליו היא משתייכת, ושהיא חלק בלתי נפרד ממנו. לטעמה, משמעות התפילין מכוונת לגברים ולנשים כאחד, אך בשונה מן הגבר שזקוק לתזכורות גשמיות בדמות בתים ורצועות עור, כאישה מרגישה כהן זדה שהיא לא זקוקה לתיווכים הללו.

רות שרייבר, מתקדמים סוף סוף )כוננית
הספרים שלי(, 2016

קדיש נשים

המבקרים בתערוכה פוגשים לאורך המסדרון הראשי של התערוכה דיוקנאות של נשים הניבטות אליהם מכל עבר, חלקם דיוקנאות עצמיים של האמניות. ליס מסבירה: "בכל פעם שהייתי מגיעה למוזיאון עם אוסף יודאיקה, ראיתי את הכותרת 'אורח החיים היהודי' שכלל את ברית המילה, בר מצווה וטקס הנישואין, ושאלתי את עצמי: איפה אורח החיים של האישה היהודייה? איפה הילדה הקטנה שבינינו? לכן החלטתי שבתערוכה הזו אני אספר את הסיפור של האישה היהודייה. התערוכה נפתחת במסדרון שלכל אורכו דיוקנאות של נשים. זה הסיפור שאני מבקשת לספר כאן".

בעבודת הווידיאו "קדיש" שיצרה יעל סרלין מופיעות על המסך לסירוגין עשר נשים שונות שאומרות את תפילת קדיש יתום. האוצרת הציבה את עבודת הווידיאו בקיר מול ויטרינה העוסקת במוות ובקבורה יהודית. בוויטרינה מוצגות דוגמאות של מצבות, קופסת צדקה, צוואה ונר תמיד. סרלין מספרת שהעבודה נולדה מצילומים של נשים שחוו אלימות. לאחר שהן סיפרו את סיפורן, הן קראו בפניה את הקדיש בקול. סרלין מסבירה שהקדיש נאמר על משהו שמת בתוך אותן נשים בעקבות אירועי האלימות שהן חוו. בהמשך היא ביקשה מנשים נוספות מכל הקשת הדתית וממגוון העדות בישראל להשתתף בצילומים, כאשר התוצאה היא תערובת של קולות נשיים מגוונים שמתוכם בוקעות, במקצבים שונים ובהדגשת הברות מסוימות, מילות הקדיש.

הנשים מופיעות על המסך לסירוגין כאשר פניהן מצולמות בתקריב, בפריימים משתנים וקטועים. כל אחת מהנשים מקנה לתפילה בעצם קריאתה פרשנות אישית ומחודשת. הצבת עבודת הווידיאו מול הוויטרינה העוסקת בקבורה יהודית יוצרת בקרב הצופה חוויה רב חושית, כאשר הקול הנשי הבוקע ממעמקי הלב עוטף את הצופה בזמן ההתבוננות בפריטים השונים. בהצבת העבודה העכשווית אל מול החפצים ההיסטוריים, האוצרת מבטאת אמירה חדשנית ופמיניסטית בנוגע לחשיבותה ולמקומה של האישה בטקסי הקבורה והאבל ביהדות.

פרשנות חדשה לפסוקים

שילוב של טקסטים בעבודות האמנות אופייני ליוצרות דתיות. הטקסטים היהודיים שזורים בחיי היהודי המאמין מרגע הקימה בבוקר ועד הרגע שבו הוא עוצם את עיניו. הטקסט ביצירת האמנות יכול להופיע ככתב המשולב בעבודה, כפרשנות חזותית לטקסט כלשהו, כהגייה בסאונד המלווה את העבודה או כהתייחסות מושגית. במיצב של רות שרייבר, "מתקדמים סוף סוף (כוננית הספרים שלי)", חילקה שרייבר מדפי כוננית לתקופות היסטוריות. על כל מדף היא העמידה ספרונים שיצרה בעבודת יד. כל ספרון נושא שם של אישה יהודייה שהשפיעה באופן משמעותי על עולם הרוח היהודי. המדפים הולכים ומתמלאים בספרים עם התקדמות השנים. המדפים המציינים את השנים 0–1,000 לספירה ריקים כמעט לחלוטין, לעומת המדף התחתון, העמוס לעייפה, המציין את שנות ה–2,000. שרייבר מצליחה להמחיש באופן חזותי ומטפורי את השינוי שחל במעמדן של הנשים ביהדות לאורך ההיסטוריה ואת השפעתן ההולכת וגוברת של הנשים.

בפרויקט הייחודי "Bibliodraw – מציירת מקרא" יצרה בת נדיב הכרמי בלוג אינטרנטי, שבו היא מפרסמת בכל שבוע יצירת אמנות שיצרה בהשראת פרשת השבוע. חלק מן העבודות, שנוצרו במגוון חומרים ובסגנונות שונים, מוצגות בתערוכה. הכרמי, שגדלה על ברכי התנ"ך והיא בעלת תואר שני בספרות, יצרה "מדרש חזותי", ובאמצעותו היא מציעה פרשנות אישית, חדשה ומקורית לפסוקי התורה. שרייבר והכרמי מייצגות קבוצה הולכת וגדלה של נשים תלמידות חכמים, בעלות ידע עשיר בתנ"ך, בהלכה ובתלמוד, המחדשות פירושים מקוריים על התורה.

היבטים חברתיים המעסיקים את החברה הדתית, כמו אימהות, תופעת הרווקות המאוחרת, עקרות, עגינות ואלימות במשפחה באים לידי ביטוי ביצירות רבות. העבודות לרוב אינן מטיחות ביקורת ישירה בפני הצופה, אלא תובעות התבוננות והקשבה פנימית על מנת להפנים את המסר המועבר.

בעבודת הווידאו "ליקוי ירח" של לאה לאוקשטיין מופיעה אישה בתוך בית בעל מאפיינים דתיים, כמו ספריית ספרי קודש עשירה, שולחן אוכל גדול ופינה להדלקת נרות. הבית ריק מאדם, והאישה עוסקת באופן מונוטוני בעבודות בית יום–יומיות ורפטטיביות. התריסים של הבית מוגפים, פניה של האישה אינן נראות, והיא עטופה בשתיקה מעיקה שמעצימה את בדידותה. המצלמה מסתובבת בין חדרי הבית באופן מעגלי ומייצרת תחושה שהאישה כלואה בין כותלי הבית. העבודה מתייחסת לתופעת האלימות במשפחה אשר לעיתים קרובות מתרחשת בבתים שגרתיים לחלוטין מבלי שנזהה סימנים מוקדמים לכך. עבודת הווידאו של לאוקשטיין מבקשת לייצר מודעות לסבלן של הנשים המוכות בחברה הדתית, אשר לרוב שומרות על שתיקה ואינן חושפות בפני אחרים את שעובר עליהן.

יעל הורן דנינו מצלמת את בני משפחתה בהשראת דמויות מהתנ"ך ובהשראת דמויות מתוך יצירות אמנות קאנוניות. בעבודה "הכובסת" מתוארות שתי נשים עם שמלות וכיסוי ראש שעוסקות במלאכת הכיבוס. האחת כורעת מול פתח מכונת הכביסה ומכניסה לתוכה כביסה, והשנייה תולה כביסה על חבל. מלאכת הכיבוס, עבודה סיזיפית ועמלנית, מזוהה עם מלאכות הבית של האישה לאורך ההיסטוריה.

בשונה מהדימויים המקובלים של הכובסת המתוארת כסובלת וכמיוסרת, כמו למשל אצל אונורה דומייה או אדגר דגה בני המאה ה–19, הכובסות של הורן דנינו משדרות נינוחות ורוגע בזמן שהן עמלות, ואור חמים ורך אופף אותן באווירה של קדושה. הורן דנינו מביעה באמצעות היצירה תפיסה הרואה באימהות ערך עליון ומקודש למרות העבודה הקשה הכרוכה בה.

בלי סטריאוטיפים

עבודות נוספות בתערוכה עוסקות בנושאים של נשיות ומיניות, שעד לאחרונה כמעט לא נדונו בשיח הדתי בישראל, ומקבלים בשנים האחרונות התייחסות רחבה ברמה האישית, הזוגית והחברתית. יצירות האמנות תורמות למהפך שמתחולל בתחום, ומוסיפות ממד מרתק ומעמיק להבנת התהליכים שחווה האישה הדתייה הן ביחס לגוף שלה והן ביחס להלכות הנוגעות לגופה: הלכות צניעות והלכות נידה וטהרה.

דבורה ליס, האוצרת רבת השנים של אגף היודאיקה במוזיאון, עושה מאמצים נרחבים להציג אמנות יהודית עכשווית איכותית ולהביא אותה אל קדמת הבמה בצעד חשוב ומשמעותי. אך אליה וקוץ בה: הצגת אמנות של נשים דתיות בחלל אוסף היודאיקה עלולה לקבע את החשיבה הסטריאוטיפית כלפי אותן נשים, ולהשאיר אותן בתוך משבצת קטנה ומוגדרת מראש. הסטריאוטיפ מועצם על ידי כותרת התערוכה, "צאינה וראינה", שיש לה קונוטציות שליליות בכל הנוגע למעמד האישה ביהדות.

האמניות הדתיות שעבודותיהן מוצגות בתערוכה, כמו גם רבות אחרות, מיתוספות משנה לשנה לעשייה פורה ועשירה בתחום האמנות החזותית. האמניות עוסקות בנושאים חדשניים ונועזים המובעים דרך הפריזמה הייחודית שלהן כנשים דתיות בישראל. אין ספק כי לשדה האמנות בישראל הולך ומצטרף קול חדש, מרענן ומפתיע, אשר חזקה עליו שיוסיף לשדה זה רובד חדש, עשיר ומרתק.

————————

"צאינה וראינה: אמניות ישראליות מתבוננות בזהותן הדתית והמגדרית"

משכן לאמנות עין חרוד,

פתוח עד מרץ 2018

אביבה וינטר היא דוקטורנטית במחלקה לאמנות יהודית באוניברסיטת בר אילן ומרצה במכללת אמונה ובמכללת תלפיות

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון,י"ג כסלו תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-4 בדצמבר 2017,ב-גיליון וישלח תשע"ח - 1060. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: