סיפורה של אוניית המעפילים "אקסודוס" זכה לכתיבה מרובה. ייחודו של הספר, שהודפס מחדש לרגל יובל ה–70, הוא בתיעוד ממקור ראשון של המחבר–המשורר שהיה מנוסעיה

כיסופים וסער

יצחק גנוז

 מודן ומשרד הביטחון, 2017 (1985), 292 עמ'

עניינו של "כיסופים וסער" הוא המאבק ההרואי של 4,554 המעפילים על האונייה "אקסודוס" בנחתים ובצנחנים הבריטים שמנעו מהם כניסה לארץ, החזירו אותם לצרפת, ומשם להמבורג שבגרמניה, חבל ארץ שהיה בשליטת הבריטים לאחר מלחמת העולם השנייה. הפרשה המקוממת הזאת עוררה הדים בכל העולם, נכתבו עליה מבול של כתבות, ספרים רבים, ואפילו סרט בבימויו של אוטו פרמינגר ובכיכובו של פול ניומן. היתרון של הספר שלפנינו הוא בכך שיצחק גנוז, המחבר, היה ממעפילי "אקסודוס", שאליה עלה עם אמו, אחותו ואחיו, ושימש חבר מזכירות, מורה ומדריך של קבוצות נערים וילדים. הספר ראה אור לראשונה בשנת תשמ"ה (1985).

הספר מתחיל בקטע שמבחינה כרונולוגית שייך לסוף המסע של המעפילים, כשהם הורדו מהאונייה בהמבורג, והובלו במשאיות אטומות ומסורגות אל מחנה מגודר שהוקצה להם על ידי הבריטים. במכוון אין בספר סדר כרונולוגי של האירועים. הסיבה היא שהגיבור הראשי, הוא שרגא – בן דמותו של יצחק גנוז עצמו – מנהל שיחות עם חבריו וחניכיו, והסיפורים שהוא שומע מהם מחזירים את זמן העלילה אחורה לימים הנוראים של מלחמת העולם השנייה, כאשר היהודים נלכדו במלתעות המוות.

האודיסיאה של המעפילים בספר שלפנינו מתחילה בשצ'צ'ין. שרגא הוא מדריך קבוצת הנערים "שלהבת". הוא מלמד אותם עברית ומכין את ליבותיהם לקראת העלייה ארצה. משצ'צ'ין הם עוברים לוורוצלב, ומשם גונבים את הגבול לצ'כיה. חלק מהדרך הם עושים בצפיפות במשאיות וחלק ברגל, בגשם ובבוץ. את הלילות הם מבלים על רצפות בבניינים עזובים. תבוסת הנאצים לא הקהתה את האנטישמיות של הפולנים שמחפשים "סיבות" לשנאתם: היהודים תומכים בבולשביקים, הם צלבו את ישו. מצ'כיה הם מובלים למחנה העקורים באד ריינהאל בגרמניה, ומשם למחנה שהוקצה לנוער בבניין בן שלוש קומות. במקום הזה הם שוהים כל החורף והאביב (1947–1946), ושרגא עושה מאמצים אדירים לקרב את הילדים יוצאי הונגריה, שיודעים רק הונגרית, אל הילדים יוצאי פולין שמדברים יידיש ופולנית. הוא מלמד אותם ספרות עברית (י"ל פרץ, י"ח ברנר, ג' שופמן).

מאבק הרואי. חיילים בריטים מורידים מ"אקסודוס" מעפילים לפני גירושם, 1947 .
בתמונה הקטנה: יצחק גנוז
צילום: האנס חיים פין, לע"מ

סיפורי חניכים ניצולים

במחנה הזה, וכן בהמשך המסע, פוגש שרגא חברים שלמדו עמו בבית הספר (שרדו רק שלושה מכל הכיתה), ושומע את סיפורי חייהם של חניכיו: חילק, הוא הלל, ברח מהגטו לפני אקציה, אל המנסרה שהייתה שייכת לאביו, וראה כיצד גרמני, מלווה בכלב, לוכד ילד ששמו הרצלה שברח גם כן לאותה מנסרה – ויורה בו. אף נוצרי מחבריהם לעסקים של הורי חילק איננו מוכן לתת לו חסות. לאחר גלגולים מסמרי שיער הוא מצליח להתחבר לפרטיזנים. ראובן מספר כיצד ברחה משפחתו לטשקנט, ושם מתו כולם בטיפוס. הוא מספר סיפור קורע לב על שליח מארץ ישראל שהגיע לעיירה בפולין, והרב שניבא את השואה מבקש מהשליח רשות לחלק את כותנתו לקרעים רבים כדי לחלק ליהודי הקהילה במקום עפר מארץ ישראל, לשים תחת ראשם לאחר מותם. יהודית מספרת על היום האחרון באושוויץ, על צעדת המוות ועל ניסיון הגרמנים לטשטש את הזוועות שביצעו.

רבים מהחניכים ברחו עם משפחותיהם לרוסיה, ושם מתו ברעב ובמחלות. ה–נקוו"ד אוסר יהודים על פעולות ציוניות ומגלה אותם לסיביר, שם קופאים מקור ונמקים מעבודה קשה ומרעב. חנקה מספרת איך עמדו הבחורות כמעט ערומות בשלולית שבכיכר העיר, איך היא זחלה משם עם אחותה, אבל נתפסה ונשלחה למיידנק. בדרך קפצה מהרכבת הנוסעת. כאן, במחנה, היא משגיחה על קבוצת ילדים.

היהודים היו לכודים מכל צד – גם אלה שהצליחו לברוח מהאקציות בגטו לא מצאו מקלט בשום מקום: הגויים, גם הרחמנים שביניהם, לא היו מוכנים לסכן את עצמם ואת משפחותיהם כדי להציל יהודי, והפרטיזנים הפולנים לא קיבלו אל שורותיהם יהודים, ואף ראו בהם, למרבה האירוניה, מרגלים מטעם הגרמנים. המוצא היחיד – פרטיזנים יהודים. אבל אלה לא קיבלו משפחות, ואפילו לא צעירים אם הגיעו אליהם בלי נשק.

סיפור מטלטל הוא סיפורו של לייבקה (אריה) – הוא ברח עם אמו ואחיו התינוק בזמן אקציה. גויים היו מוכנים לתת להם קצת אוכל, אבל בשום אופן לא מחסה. פה ושם יש רחמן שמוכן שישהו לילה אחד באסם. פולנייה אחת נכמרו רחמיה על התינוק שלא יחזיק מעמד ביער בקור הנורא, והיא מוכנה לאמץ אותו, למרות שהוא נימול. לייבקה עושה מאמצים אדירים להחזיק את אמו בחיים, למרות שהיא כבר מזמן הסכינה עם גורלה. הוא חוזר קפוא רגליים אל הגויה הרחמנייה, ושב ממנה עם בקבוק חלב חם שמתנפץ במגע עם השלג הקפוא ועם מעט אוכל להחיות את אמו שנשארה עטופה במעילו ביער. אבל כלום לא מועיל, והאם נופחת את נשמתה. הוא הצטרף לפרטיזנים היהודים, ואז נודע לו כי בהיות הפולנייה הרחומה בכנסייה הגיע גיסה השוטר וירה בפעוט שהיה בן ארבע במותו.

אירקה וטארק, אח ואחות, שאיבדו את הוריהם באושוויץ, גודלו במנזר, והם עדיין נושאים על צווארם צלב, כי הכמרים טובים, והיהודים, כפי שלמדו שם, אינם טובים. בסוף המסע הופכת אירקה לציונית.

עלבון בריטי אכזרי

התחנות הבאות במסע המעפילים הן פונק קזרנה במינכן (אנחנו כבר ביוני 1947), משם לצרפת, וביולי 1947 הם מגיעים לבנדול בפרוורי מרסיי. משם הם עולים לאונייה שנועדה לשאת 1,000 איש, ועתה מצטופפים בה 4,554 גברים, נשים וטף. החיים על האונייה הם גיהינום ממש: צפיפות נוראה על הדרגשים, תור לבתי השימוש, לברז השתייה, מקיאים את מעט המזון שמקבלים, חולים רבים בדיזנטריה. ריח מזעזע של קיא, זיעה וצואה, ואף על פי כן מצליחה ההנהגה להטמיע סדר ותרבות, ואף לארגן הופעה אמנותית.

את האונייה מלוות משחתות בריטיות, ובהתקרבם למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל מתפתח קרב של ממש בין "הכלניות", הצנחנים הבריטים, ובין הנצורים באונייה, המקבלים אותם בברד של קופסאות שימורים, תפוחי אדמה, שמן רותח ומוטות ברזל. בקרב הזה נהרגים שלושה, וביניהם ההגאי ביל ברנשטיין. הקרב הוכרע, המעפילים המדממים נאלצים להיכנע ומובלים בכוח אל שלוש אוניות גירוש, לא לפני שמחרימים את רכושם המועט ומרססים אותם בדי.די.טי.

האנגלים מבטיחים להוביל אותם לקפריסין, אבל במקום זאת מובילים אותם באוניות, שהן למעשה מכלאות הדומות למחנה ריכוז, אל פורט דה בוק שבצרפת. צרפת מוכנה להעניק להם אזרחות צרפתית אם ירדו מרצונם, ורק מתי מעט נענים לכך, וזוכים לגידופים מצד שאר המעפילים. צרפת לא הייתה מוכנה שהבריטים יורידו את המעפילים בכוח, ולכן מחליטה בריטניה להביא אותם להמבורג.

העלבון הזה, החזרת המעפילים אל ארץ הדמים שהייתה קבר להמוני שלומי אמוני ישראל, היה בלתי נתפס. רבים החליטו שמוטב להם למות מאשר לחזור לאדמת גרמניה. אבל שלום, שליח ההגנה, מציע להם להתנגד פסיבית, בלי אלימות – חבל לאבד עוד אנשים בקרב אבוד. בסוף תגיעו לארץ ישראל, לפחות תישארו בחיים.

לפני ההורדה מהאונייה, שנתקלה בהתנגדות אלימה, למרות עצתו של שלום, הפעילו הבריטים מוזיקת ג'אז, ובוגרי מחנות ההשמדה נזכרו שכך בדיוק נהגו הנאצים לפני הוצאה להורג. המעפילים, חלקם הגדול פצועים, משוכנים בצריפי פח במחנה פפנדורף, המגודר בגדרות תיל, ומסביב מגדלי שמירה עם זקיפים חמושים.

לארצות המילקי הזול

הספר אינו מזכיר את העובדה שהמעפילים נאלצו לחכות עוד שנה שלמה לפני שעלו ארצה. וכשהם עלו, הארץ כבר הייתה בעיצומה של מלחמת הקוממיות, ולא מעט מהם הצטרפו ללחימה, ביניהם יצחק גנוז, מחבר הספר.

אחד הממדים האקטואליים של הספר, מלבד יובל השבעים להתרחשות של "אקסודוס", מתבטא בכך שאינך יכול לקרוא בספר הזה – על אלפי היהודים הללו שסבלו סבל בל יתואר כדי להגיע למולדת – ולא לחשוב על ישראלים שנוטשים היום את המולדת משום שהמצרכים באירופה ובארצות הברית זולים יותר.

ועוד דבר: אני מודה שהתגעגעתי לספר כתוב בלשון גבוהה. לטעמי קשה מאוד לכתוב משהו עמוק בלשון רזה. לכן כל כך אהבתי את הספר הזה שכתוב רובו – להוציא קטעי יומנים של החניכים שהעברית שלהם עדיין אינה טובה – בלשון גבוהה, לשון של פעם.

הרי מספר דוגמאות: "אין דבר חרישי יותר מנשירת עלה ברוח", "שעה ארוכה נתגדשה הדממה, בתוכה חלחולי קולות מאוב", "כותרות השלג על פסגות ההרים מפזזות בבוהק שבטרם נטות היום", "קומתו הארכנית, כמו תירס שנתגבעל יתר על המידה", "מנומרים אניצי השלג, מתקלפים ונושרים בהמיית פלגים המגיעים ממרחקים, נושבת ניחוח אורנים מושקים באור הבוקר". כשמשורר כותב את זיכרונותיו מאותם ימים מרים – התוצאה היא לשון פיוטית בספר מרתק ומרומם נפש.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ג כסלו תשע"ח