דברים על ספר איוב שהשמיעה השבוע רונה רמון, אלמנתו של טייס החלל אילן רמון ז"ל ואמו של הטייס אסף רמון ז"ל, בחוג התנ"ך 929 בבית הנשיא

כשחברי הרב שי פירון פנה אליי בבקשה להשתתף באירוע הזה, שאלתי אותו למה אני, למה תנ"ך ולמה דווקא איוב? אבל אחרי מחשבות רבות החלטתי שאני לוקחת את האתגר ומנסה לקרוא בספר איוב ולהכיר את הסיפור. פגשתי לא פעם מראָה, מראה שאיתה יכולתי להזדהות, והשאלה של איוב כאדם שהתמודד עם כל–כך הרבה אובדנים אכן עוררה בי תהיות רבות.

חקרתי בין חבריי החילונים, וניסיתי לראות מה אנחנו, שלא עוסקים בתורה כדרך השגרה, זוכרים מספר איוב. הרי עסקנו בספרים האלו אי שם בעברנו הרחוק, ורובנו זוכר את ההתערבות הקשה בין הא–לוהים לשטן, שבה הא–לוהים בעצם מפקיר את האדם הצנוע, הצדיק, ירא הא–לוהים, ונוטש אותו לידי התעללות אולי בלתי מוסרית, בלתי אנושית, בידי השטן. וכל זה לשם מה? תהיתי לגבי התהליך שאותו איוב עובר.

הגעתי לתהומות של כאב, ובו זמנית נולד בי משהו חדש. רונה רמון עם בנה אסף, בטקס סיום קורס
הטיס של אסף, 2009
צילום: דודו גרינשפן,
פלאש 90

אובדן היקר מכול

הרב פירון דיבר כאן לפניי על תופעת הנטישה של איוב. אחד המאפיינים של אבל הוא תחושת הבדידות, שזר לא יבין זאת. לאבדן אין כמות או מספר. אי אפשר לכמת אובדן במספרים. גם אם נתחיל מבראשית, האבל תמיד יהיה איתנו.

התמודדות עם אובדנים אישיים מובילה להרבה מאוד שאלות קשות, השאלה השכיחה ביותר היא: "לָמה?". כשנתקלתי בשאלה הזו בתוכי, למה אני ולמה ולמה, הבנתי שאין תשובה ואין נחמה. ולעומת זאת, אם אני משנה מעט את השאלה ובמקום למה שואלת "לְמה?" – כבר יש איזו שהיא התכוונות, כבר יש איזו שהיא כוונה.

הסוגיה הזו הובילה אותי להרבה מאוד מפגשים עם אנשי רוח רבים; הן עם רבנים ומקובלים כאן ביהדות שלנו, והן עם אנשי רוח רבים, מאסטרים גדולים שהיה לי הכבוד לפגוש, ולשאול, לשאול את אותן שאלות קשות. ונחמה אין, ותשובות, כמו שאמרנו, אין. אני אדם רציונלי משהו. ביקשתי תשובה לשאלות, ביקשתי להבין אם כל התהליך הכל כך קשה שאנחנו עוברים בזמן האבל, בזמן השכול, הוא תהליך נורמלי. אנחנו הרי נחשפים אז לכאבים שלא הכרנו קודם, ויחד עם זה נחשפים גם לעוצמות שלא הכרנו בהן קודם.

התהייה לגבי מה שקורה לי הובילה אותי בעצם להגשים חלום. כן, בדיעבד אני יודעת שזו הייתה הגשמת חלום: נרשמתי לתואר שני בבריאות הוליסטית, והקדשתי את כל השנתיים האלה לנושא השפעות הטראומה והאובדן, ולמה שלמדתי אז על נושא של צמיחה בשעות משבר.

ההתערבות החיצונית שמכה באיוב גוזלת את רכושו, את ילדיו וכן את בריאותו, אובדן קשה, כבד והוליסטי. אובדן שפוגע בגוף ובנפש, הן בקוגניציה והן במשבר רוחני; אני מול האלוהות, מול הטבע. איוב מאבד את הרצון לחיות ומבקש למות, אך אינו נוטש את אמונתו שלא חטא, והוא בטוח בצדקתו, ונכנע לא–ל.

כמו איוב, האובדן והאבל הובילו אותי לשאלות רבות. פניתי לאקדמיה, ובכל פעם שמצאתי מחקר או מודל אנושי המתאר את התהליך שבו אבלים מתמודדים, גיליתי שאני אדם נורמלי המתמודד עם מצב לא נורמלי. בשנים האחרונות פתחתי קליניקה משלי, ואני יועצת לאנשים בתקופת הכאוס של תהליך האבל. האתגר עבורי היה ללמוד ולנתח ולהכיר את התהליך שאיוב עובר, כאילו איוב עצמו היה מגיע אליי כמטופל; רציתי לנסות ללוות איתו את תהליך האבל, ולעודד לצמיחה מאותו אירוע קשה, ולתמוך בו, כפי שכולנו עוברים את משברי החיים.

תהליך הטרנספורמציה או ההתמרה לאחר אירוע מכונן הוא התהליך שדרכו הייתי רוצה להתבונן בכל מה שעובר על איוב. רִיק גדול מתרחש בזמן שאנחנו מאבדים את היקר מכול, ובאותו זמן ובאותו רגע חייב להתעורר משהו אחר: הבנת משמעות החיים.

המשמעות שבאימהות

לדאבוני הרב נאלצתי בחיי להעביר ולקבל בשורות איוב, בשורות שבעצם מתארות את המציאות שאיננה עוד, וכן את המציאות שאמורה לצמוח ממנה. הקריאה לשינוי מלוּוה בכאב אין סופי, על אחת כמה וכמה כשאנחנו מאבדים את הדור הבא, כי הרי תפקידנו הבסיסי כהורים ובני אדם וכבני אנוש זה להאמין ולפתח את הדור הבא. משמעות החיים המעודכנת היא היא המניע לצמיחה.

כשהלכתי ללמוד פגשתי משפט כל כך משמעותי ששינה את חיי, משפט שאושש את מה שבליבי כבר הבנתי. פרידריך ניטשה אומר כי "מי שיש לו לָמה שלמענו יחיה יכול לשאת כמעט כל איך". ההבנה הזו של משמעות חיי אחרי אובדנו של אילן הייתה האימהות. האימהות הפכה אז למהות חיי, והיא מילים גדולות ומעשים קטנים, כמו הכנת ארוחת צהריים. ימי השגרה האימהית היו משמעות חיי באותה תקופה צרה וכואבת.

אצל איוב, הכעס שמתעורר בו לאחר האסון הוא משמעות חייו החדשים. הרב בני לאו דיבר כאן על רעיו של איוב, ואנו כואבים על המילים הריקות, על השאלות הקשות שהם מעלים מול איוב שממילא מרגיש בודד וגלמוד, אבל יחד עם זאת הם אלה שמעוררים את הכעס אצל איוב.

כעס הוא רגש חזק מאוד, כל המניע למעשים, למהפכות. והנה אנחנו רואים את איוב בפעם הראשונה נעמד מול רעיו ובכל ליבו מגן על צדקתו, על האמת שלו. אנחנו רואים אותו הולך ומתחזק בעמדתו ככל שהשיח מתקדם. השיחה, התמיהה של איוב, היא היא נקודת המפנה שלו. הוא מאמין שממקום זה הוא חייב להתחיל מבראשית.

כאן אני רוצה לספר לכם סיפור קצר על זיכרון ראשון שלי בחיי: כשהייתי בת שלוש התרחשה כאן מלחמת ששת הימים. ילדה שיושבת בחדר המוגן שהיה שוחה בחפירה בחצר, אמא שרצה בין הבית לבין הרדיו, ימים שעוברים כמו הזיה לא ברורה. רק העובדה שאבא לא בבית הטרידה אותי. והנה אבא מגיע אחרי שהמלחמה הסתיימה, הוא לחם בסיני, והדבר הראשון שיוצא מתרמילו הוא בובת נחום תקום. אני כילדה שובבה מושכת את הבובה, דוחפת, מכה ומכה שוב, בועטת ומצמידה, ובכל פעם מחדש הבובה מתרוממת ומשמיעה צלילים. וכשהעליתי את הזיכרון הזה מתת המודע שלי, הבנתי עד כמה הוא סמלי ומשמעותי לחיי כולם. לאחר מותו של אסף הבנתי שיד הגורל או האלוהות או הטבע מכה בכולנו כבני אנוש, מי יותר ומי פחות, והדבר היחיד שנותר לנו הוא הברירה: כיצד אנחנו בוחרים לקום ואילו צלילים אנחנו בוחרים להשמיע.

אז כן, עם מותו של אסף בני היקר הגעתי לתהומות של כאב שלא תיארתי לעצמי קודם לכן, ובו זמנית נולד בי משהו חדש.

יציאה לדרך ציבורית

זיכרון משפט אחד של אסף הניע אותי לפעילות, והחזרה שלי לחיים הייתה בזכות המשפט הזה. עם ההתמודדות של אילן והמורשת שלו כגיבור בינלאומי התמודדתי במסגרת שיתופי פעולה רבים פה בארץ, אבל רק לאחר שאיבדתי את אסף יצאתי לדרכי הציבורית מתוך בחירה, מתוך רצון להשפיע. משום שמצאתי את המילים הכל כך מרגשות של אסף, והן אלה שהרטיטו את מיתרי ליבי והפכו אותן לצוואה לחיים.

אסף כתב שהוא ואחיו זכו להתחנך לשאוף להגשמת החלומות, על בסיס האמונה שכל אחד צריך למצוא את ייעודו בעצמו.

האימהות וההנצחה העניקו משמעות חיים חדשה, וזו הלכה והתרחבה בזמן שמשפחתנו הצטמצמה. בזכות אסף – כן, אני משתמשת במילה קשה, בזכות – אני מגיעה לאלפים של ילדים ומשפחות. אנחנו לא פותחים דף חדש, אנחנו לוקחים את כל הספר איתנו ומשם מתחילים מבראשית, כי אין ביטוי ואין נחמה על היקר שאבד. דרך פעילות ההנצחה אני מצליחה לראות אלפי ילדים ובני נוער גדלים ומתחנכים בדמותם של אילן ואסף.

איוב התברך באחרית ימיו בארבעה דורות. אני מתברכת במעגלים רבים של בני נוער ואזרחים שנהנים מקרן רמון שכאמור נוסדה רק לאחר אובדנו של אסף, בשנה זו הקרן מפעילה אלף ושש מאות ילדים במשך שנה. הקמנו שמונה–עשר בתי ספר על שם אילן ואסף, ולאחרונה אני מעורבת ומובילה את "בית אסף", מכינה קדם צבאית לנוער בסיכון המעניקה הזדמנות אחרונה לצמיחה ולהשתלבות בריאה בחברה. זוהי המורשת של אסף. זוהי המורשת של אילן, ואני ככלי מחנכת לאורם.

לסיום, איוב ואני. הוא עם הסיפור שלו ואני עם הסיפור שלי. הרי כל כך הרבה איובים יש לנו בחברה הישראלית. אינני רואה את עצמי כאיוב, ואפילו שמי, רונה, מצביע אחרת. ובנימה אישית: אילן התאהב בי בזמנו בזכות שמחת החיים שפעמה בי. היום אני שמחה שאני מגשימה חלומות רבים דרכם. דרך העשייה החברתית אנחנו גורמים לרבים לחייך, להאמין בעצמם ולחיות את החיים בשמחה.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ו' כסלו תשע"ח