שיפוט מהיר 1058 

על הפיוס

מיה סביר

אפיק, 231 עמ'

שתי מדינות אפריקניות שונות מאוד זו מזו עברו, כל אחת עם עצמה, תהליך פיוס פנימי מרחיק לכת. דרום אפריקה שאחרי האפרטהייד ורואנדה שאחרי רצח העם. בשתיהן, ביוזמה ממשלתית ובשיתוף פעולה כלל–לאומי ומתוך כיבוש קשה–כשאוֹל של יצר הנקם ושל מידת הדין, פתחו קבוצות אוכלוסייה עוינות ומצולקות דף חדש ומשותף. לשם כך הורכבו פרקטיקות חברתיות ייחודיות לתרבויות אפריקניות, על תשתית שאנו מכירים מתורת התשובה והכפרה היהודית – וידוי, הכרה בחטא, קבלה לעתיד. התוצאות הן בגדר נס סוציולוגי. תיעוד התהליכים הללו, בפרק הארוך והמרכזי בספרה של מיה סביר "על הפיוס", מערער על הנחות היסוד העגומות שלנו על טבע האדם והחברה.

סביר ביקרה בשתי המדינות לצורך מיזם הומניטרי, ושוחחה שיחות עומק עם מגוון תושבים, במהלך שנת 2014 – עשרים שנה לאחר שנת האפס 1994: שנת קץ האפרטהייד בדרום אפריקה, שנת הטבח האכזרי של מאות אלפי בני טוטסי בידי בני הוטו ברואנדה. האפרטהייד היה חמור לאין ערוך ממה שגורמים לנו לחשוב עליו אלה המדביקים אותו ככינוי למדיניות ישראל. הוא גזר על השחורים, רוב אוכלוסיית דרום אפריקה, השפלה, שעבוד ונישול, ומתוך כך גם חולי ומוות. מנגד השתולל טרור של שחורים נגד לבנים ושחורים כאחד. תהליך פיוס שכלל "ועדות צדק" של חקירה ומחילה מנע דיכוי הפוך, ושמא מלחמת אזרחים, עם ביטול המדיניות הזו.

ברואנדה הסיפור קיצוני יותר בכל הממדים. כשביעית מאוכלוסיית המדינה נטבחה בתוך שלושה חודשים. אנשים רצחו שכנים, חברים, עמיתים, לקוחות. הפיוס היה הכרחי להמשך קיומה של המדינה, והוא נאכף בידי שלטון דיקטטורי. בין רכיביו: וידויים פומביים בהתכנסות פוגעים ונפגעים, איסור על זיהוי אדם בידי אחר כטוטסי או כהוטו, ענישה לפושעי הטבח בתוך הקהילה, תרבות זיכרון אינטנסיבית, ועידוד חוות משותפות של אנשים שבני משפחת האחד רצחו את בני משפחת השני.

סביר מתעדת את כל זאת בכתיבה אישית ומשכנעת המשלבת חוויה ועיון. החוויה נוגעת, והעיון מעמיק וברובו אינו מייגע. בפרקים התיאורטיים יותר היא מפרקת את הפיוס לקליפותיו, שהן הסליחה וקבלת האחריות, ולליבתו, שהיא הנכונות הכנה לחיות ביחד. אלא שמטרתה בספר אינה להרחיב את דעתנו אלא להניע אותנו לפעולה בביתנו פנימה; והלקח שהיא מנסה ללמוד מהמקרים האפריקניים למקרה הישראלי–ערבי מנומק באורח מופרך ומקומם.

כך למשל היא מודה שבסכסוך בארצנו יש ממד דתי וטריטוריאלי שאין בסכסוכים שיושבו באפריקה, אך בכל הניתוח ההשוואתי הארוך מתעלמת מכך שהלוחמנות הערבית כאן אינה מקומית אלא חלק מזרמים רעיוניים בינלאומיים ענקיים שלא יתפוגגו בשום פיוס מקומי – האסלאמיזם והאנטישמיות. היא טוענת, בבורות מרגיזה, שהיהדות כמו האסלאם ולהבדיל מהנצרות רחוקה מרעיון הסליחה. את תביעתה לשינוי ולפיוס היא מפנה רק לבני עמה. אנו בעיניה הצד התוקפן הבלעדי (אף כי, לא ברור לה למה, הוא מרגיש קרבן), בסיפור שהוא שחור–לבן עוד יותר מהסיפור הדרום–אפריקני. כל זה מעמיד בסימן שאלה את בוחן המציאות של המחברת ואת יושרה האינטלקטואלי, ויש לקוות שלא את אמינות הספר כולו.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ח מרחשוון תשע"ח