לא עירוני; עין–עירוני | צור ארליך

שיפוט מהיר 1056

 

הילד הזה

עין עירון, דואר כרכור פרקי ילדות ונעורים

יהודה אטלס

עם עובד, 330 עמ'

שורשיו של סופר הילדים יהודה אטלס במושב עין–עירון הם פרט טריוויה ידוע מכבר; ודאי לכותב שורות אלה, שיש לו קשר משפחתי–היסטורי עמוק למושב כפר–פינס הצמוד לעין–עירון. ובכל זאת מוזר לגלות שכמה משירי "והילד הזה הוא אני" נולדו שם, במושב, בין הפרדסים המפליגים מכרכור בואכה ואדי ערה; שגלעין הספר הוא עין–עירוני ולא עירוני כפי שמשדרים ציורי החלונות הרב–קומתיים המזוהים עם הסדרה, פרי מכחולו של בן כרכור, מסתבר, דני קרמן.

מתברר למשל שהשיר הנגמר במילים "אני מוכן אפילו לקבל מכות; העיקר לא לבקש סליחה" הינו עיבוד מאוחר לפרשה של התנצלות כפויה בפני מורה לעבודת הגינה. יהודה הילד התבטל במקום לעדור. המורה התגנב אליו מאחור והכה באוזנו. יהודה חשב שזה חבר וקילל. הוא הועף הביתה, והוסכם שיחזור אם יתנצל בפומבי. הוא הודיע לחבריו שיתנצל למורה אך להם יקרוץ, וכך עשה. המורה ענה להתנצלות במילים "ויאמר ה' סלחתי כדברך", וחשב שהילדים הצוחקים לתמימותו צוחקים מבדיחתו. אחרי עשרות שנים נולד מזה שיר – כדי לומר לעולם "שכשמכריחים ילד לבקש סליחה, בין בצדק ובין שלא בצדק, הוא מרגיש מושפל", דברי אטלס.

הסיפור שהובא כאן בתמציתיות, לא בסגנונו השיחתי של אטלס בן השמונים, מדגים משהו מהאחרוּת של אווירת הימים ההם ומוסכמותיהם, וגם משהו מכֵּנותו של אטלס המסַפר; רק שמץ, שכן בסיפורים אחרים בספר שלפנינו כנות זו מופלגת, ושוב ושוב היא מפלילה את הילד יהודה, וגם את הסובבים אותו, במעשים מביכים. עד כדי כך שלספר אופי וידויי ממש.

הכנות העירומה, שאינה באה לחנך למשהו ולא לסגור חשבונות ולא להצטדק, אלא פשוט לשתף במלוא הזיכרון, היא אכן סימנו של הספר. נושא הספר כמובן אחר: חיי ילד במושב של פעם. וזאת – במרב הציוריות. לא סנסציות ולא שלדים בארון תמצאו כאן, כי אם את החומרים שבדרך כלל מייצרים מהם נוסטלגיה.

כי כן, ברובד מסוים לפנינו זיכרונות כפר מימי התום של ארץ ישראל הישנה. אטלס מספק, לעתים כסיפור אנקדוטלי ולעתים כמסירה פשוטה של חוויה, תיאורים פרטניים של החיים בהתיישבות החקלאית בשנים שסמוך להקמת המדינה לפניה ואחריה: חיי עמל ומרורים, חיים עניים בחומר ודלים גם באטרקציות תרבותיות, חיים של יום קטנות במושב של מפא"יניקים מעשיים; ובכל זאת חיים טעונים מאוד: חיי אנשים שיקיריהם נתונים במלתעות הצורר באירופה והם עצמם בונים בציפורניים את מולדתם בתקומתה, חיים של ילדי כפר וספר שיש בהם פראות וגם קריאת ספרים עד בלי די ואופק תרבותי שיש להתקנא בו.

אך אטלס מסרב לנוסטלגיה. הוא מבהיר שאין באמת למה להתגעגע. "תסתכל על הירק והנוף, אתם חיים בקייטנה כל השנה", אמרו פעם ליהודה הילד נופשים מהעיר שבאו לכפר–פינס. הדבר היה מאז לבדיחה משפחתית. החקלאים במושבים היו "העבד של העולם", הוא ידע אז ויודע היום – ומטעימנו מטעם שוט העבדות ההוא, המלטף, יש להודות, את גב הקורא.

 

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"ד מרחשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בנובמבר 2017, ב-ביוגרפיה, גיליון וירא תשע"ח -1056 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: