יהודי התפוצות מציבים בפתחנו אתגר רעיוני, הדורש להוציא את היהדות מהמסגרת הלאומית ולראות בה מהות ערכית הנושאת בשורה לעולם. דרושה לנו מהפכה חשיבתית

פרשני הראי"ה קוק חלוקים בהבנת יחסו לחילוניות המודרנית, ולחילוניות הציונית בפרט. אך על עובדת היסוד אין כמעט מחלוקת: הרב ראה בתופעות אלו אתגר הגותי, שדורש התייחסות חדשה. בניגוד לעמדות שמרניות שבחנו תופעות אלו דרך הפריזמה הקיימת, הרב הכיר בכך שנדרשת כאן נקודת מבט חדשה ופיתוח מונחים חדשים. הכרה זו היא אחת מאבני היסוד שהפכו את הרב קוק להוגה ייחודי, מקורי ורלוונטי עד לימינו.

לא הייתה זו הכרה מציאותית בלבד. כאשר החזון איש הכיר מציאותית בציונות החילונית, הוא הסתפק בקטגוריה ההלכתית הקיימת "תינוק שנשבה". קטגוריה זו אפשרה לו להישאר בעמדתו השמרנית הבטוחה, בלא להידרש לשינוי השקפתו שלו. בניגוד לחזון איש, הרב קוק הבין שהציונות החילונית היא עדות ל"תחייה", לשינוי דרמטי ופרדיגמטי של היהדות כולה. אפשר להתווכח על משמעות הלאומיות בהגותו של הרב קוק, קשה להתווכח על עצם הכרתו בלאומיות החילונית כאתגר הקורא לשינוי יהדות הגולה.

נראה שבשנים האחרונות ניצב לפתחנו, היהודים הישראלים, אתגר דומה בעוצמתו, והפוך בכיוונו: יהדות התפוצות. חלק ניכר מאיתנו עוד לא הכיר באתגר, חלק אחר מכיר בו מציאותית ונותר בשמרנותו הציונית. האם לעד נמשיך להתייחס ליהדות התפוצות כ"תינוקות שנשבו", או שאולי הגיעה העת לגשת אליהם בעומק דרכו של הרב קוק?

איור: נעמה להב

יהדות שאינה לאומית

עבור רובנו הגדול, המהפכה הציונית הייתה לעובדת יסוד. אנו חיים במדינה "יהודית ודמוקרטית", שבה למונח "יהודי" דגש לאומי ברור. יש בינינו שרואים את יהדותנו כדתית-לאומית, יש בינינו שיוצרים "יהדות כתרבות", ויש בינינו שמסתפקים בעצם השייכות האתנית; יש בינינו שחולמים על "שתי מדינות לשני עמים" ויש בינינו שחולמים על ארץ הלאום השלמה – אך רובנו ככולנו רואים את זהותנו היסודית כלאומיות יהודית. גם רוב המתנגדים לחוק הלאום אינם כופרים בראיית יהדותם כלאומית, אלא בשאלת מעמדה ביחס לערכי הדמוקרטיה.

והנה, שוב ושוב מתברר שמעבר לים מתפתחת יהדות אחרת לגמרי. יהדות ארה"ב, למשל, הולכת ומתרחקת בפועל מראיית היהדות כתופעה לאומית. כמובן, מאז ראשית הרפורמה התקיימו אידיאולוגיות אנטי-לאומיות (הן ליברליות הן אורתודוקסיות), אך עד שנות השבעים נותרה ההתבוללות בפועל תופעה שולית. דא עקא, לפי סקרים אחרונים, בין מיליוני היהודים הלא-אורתודוקסים בארה"ב קיימים כיום נישואי תערובת בסביבות ה-70% (ויהדות ארה"ב האורתודוקסית נותרה כ-10% בלבד מכלל הרואים עצמם יהודים בארה"ב).

עדות לחומרת המצב התבררה השנה עם החלטתה של היהדות הקונסרבטיבית, השמרנית בטבעה, לאפשר לקהילותיה לקבל לשורותיהן לא-יהודים. כאשר רבים כל כך מבני הקהילה נישאים ללא-יהודים ועדיין רוצים להישאר חברים בקהילה – הקהילה עצמה משתנה. במובנים מסוימים דומה מצב זה להכלה הקיימת כיום בקהילות ציוניות-דתיות כלפי דתל"שים. כאשר משפחות רבות בקהילה מתמודדות עם תופעה שפעם הוצאה מחוץ לגדר, הגדר מתרחבת ומכילה את התופעה.

יהדות ארה"ב אינה עוד "יהדות לאומית", אך גם אינה "יהדות דתית". לפי סקרים, נטייתם החילונית של יהודי ארה"ב, אף אלו המשתייכים לקהילות דתיות, מוליכה את רובם לראות ביהדות זהות אתנית-תרבותית ולא דתית. אך אל נתבלבל: יהדותם האתנית-תרבותית שונה במהותה מזו שלנו, הישראלים. רבים מהם חשים שייכים לאומה האמריקנית בזהותם הלאומית, בעוד שייכותם היהודית האתנית-תרבותית מתבטאת בשייכות קהילתית ובאמונה ערכית-אוניברסלית. למרות הבנת יהדותם כתחושת מוצא משותף, הם יביעו סלידה מראיית היהדות כתופעה ביולוגית. פעמים רבות יבטאו את דבקותם ביהדות במונח שספק רב בעיניי אם יש לו תרגום לעברית הישראלית – Tikkun Olam.

"תיקון עולם" משמע שהמאבקים הערכיים למען שוויון (על רקע גזע, דת ומגדר), למען צדק חברתי, למען קיימות וכו' – נובעים מפרספקטיבה יהודית על הקיום האנושי. זוהי תחושת שייכות יהודית שונה מאוד מתחושת השייכות היהודית בישראל. אם הציונות נוטה לבחון את היהדות בקטגוריית הלאום (במקביל לאנגליות, איטלקיות וכדומה), "תיקון עולם" משמע יהדות שנבחנת כתרומה לקיום האנושי (במקביל למערביות, מזרחיות וכדומה).

בישראל אנו דנים בשאלת האיזון בין הלאומיות היהודית לערכי הדמוקרטיה המערבית. אך עבור יהודים אמריקנים רבים, היהדות עצמה היא פרספקטיבה ערכית. עבורם היהדות היא בשורה עולמית, עבורנו – תרבות לאומית; עבורם יציאה מגדרי הלאומיות שלהם, עבורנו – זהות צרה שזקוקה לאיזון ערכי.

והלאומיות של יהודי ארה"ב כה רחבה משלנו. השוואת הכרזת העצמאות האמריקנית למגילת העצמאות הישראלית מגלה פערים מעוררי תהייה. למתיישבים האמריקנים לא היו זכות טבעית וזכות היסטורית. הם הצדיקו את המרד שלהם במלך הבריטי בערכים שבורא עולם העניק לכל אדם, ואחרי שנים ספורות כוננו לאורם חוקה ערכית. לא היו אלו מילים ריקות. הם חשו נישאים על רוח התנ"ך, שהצדיק כיבוש של ארץ בשם טענה רוחנית-ערכית. ומהו עיקר תפקידו של התנ"ך במגילת העצמאות שלנו? קושאן לבעלות. ואת הבעלות הלאומית הזו מגילת העצמאות שלנו מאזנת בערכי הדמוקרטיה (עם מס שפתיים לחזונם של נביאי ישראל וצור ישראל). לנו יש יהדות לאומית צרה המאוזנת בערכי הדמוקרטיה, ואילו יהודים רבים בארה"ב חשים שיהדותם ערכית אף יותר מחוקתם הערכית.

ביקורתיות מרחיקה

הנה כי כן, ניצבים לפנינו מיליוני יהודים התופסים את יהדותם באופן כה שונה מן היהדות שלנו, ונתונים בסכנה ממשית. ומה אנו עושים נוכח סכנה כזו לעתידו של העם היהודי? מתווכחים על מתווה הכותל ועל חוק הגיור במקום לחשוב כמה צעדים קדימה. האם אנו קולטים שבעוד חמישים שנה מיליוני נכדים של יהודי ארה"ב כיום עלולים לראות עצמם כלא-יהודים? האם אנו מבינים שבעוד חמישים שנה היסוד המכונן של קהילות יהודיות רבות בארה"ב לא יהיה שייכות יהודית-ביולוגית אלא השתייכות (גם של לא-יהודים) לערכי הקהילה היהודית? ואם ערכים אלו כה שונים משלנו, מה עוד יחבר בין היהדות הלאומית שלנו ליהדות הקהילתית-ערכית של יהדות התפוצות?

נטייתנו הטבעית מוליכה אותנו, הישראלים, לבחון את היהודים-האמריקנים מבעד לקטגוריות היהדות הלאומית שלנו ולהיות שיפוטיים כלפיהם. אנו קוראים להם לעלות לישראל, "לעשות תגלית", לדבר עברית, או לפחות לתרום לנו כמה דולרים – אך כלפי עצמנו איננו באים בשום ציפייה או תביעה נוכח המצב, ואפילו לא מהרהרים על כך.

וגם לנו יש אחריות לחומרת המצב. ככל שאנו הולכים ומדגישים את ראיית היהדות שלנו כלאומית בעיקרה, אנו נוטלים חלק בתהליך התפרדותו של העם היהודי לשתי יהדויות נפרדות. אם היהדות במהותה היא תופעה לאומית, כפי שמדגישה הציונות, מה יעשה יהודי-אמריקני שחש שהיהדות היא הפרספקטיבה הערכית שלו ואילו זהותו לאומית אמריקנית? לעיתים, יהודים-אמריקנים צעירים אפילו נדחים מן היהדות נוכח יהדותנו הלאומית. בעולם הערכים שלהם, העדפה על רקע אתני אינה מקור לגאווה יתרה.

למה דומה הגישה שלנו כלפי יהדות ארצות הברית? לעמדת רוב רובם של הרבנים החרדים נוכח הציונות החילונית. האם לעמדת ההסתגרות החרדית אין חלק בהתרחקותו של הציבור החילוני מן ההלכה? באותו אופן, יש לנו הישראלים חלק בניכור כלפי ישראל, ההולך וגובר אצל צעירים יהודים בארה"ב. אכן, קל יותר להסתגר בעמדה המוכרת והבטוחה מאשר להכיר בכך שהמציאות קוראת לנו עצמנו לשינוי; קל יותר להפטיר "תינוק שנשבה" מאשר לפתח הגות יהודית חדשה.

כמובן, המצב תובע פעולה במישורים רבים, אך כאן באתי להדגיש את המישור ההגותי. אני מאמין שהמצב קורא אותנו הישראלים, כמו גם את יהודי ארצות הברית, לשינוי פרדיגמטי של הבנת היהדות. עלינו הישראלים לחתור לניסוח עמוק ורחב של היהדות, שבו ההיבט הלאומי של היהדות ירד ממעמדו העליון בישראל למעמד של אחד מיסודותיה של היהדות. עלינו להיפתח בעצמנו למקורותיו העמוקים של "תיקון עולם", ל"צלם א-לוהים", לאכפתיות של א-לוהים לאדם באשר הוא אדם – ולהשיב ליהדותנו שלנו את יסודה האוניברסלי, לצד היסוד הלאומי.

והאמת, שזה לא קשה כל כך. כמו שהראי"ה קוק מצא לפניו מקורות רבים על לאומיות ישראל שהודחקו נוכח אתגרי הגולה, כך ישנם מקורות רבים ליסוד האוניברסלי של היהדות, שהודחקו בלהט הציונות. התורה לא פתחה ב"החודש הזה לכם" אלא במעשה בראשית; גם מורה הנבוכים לרמב"ם נפתח ב"צלם א-לוהים" הקיים בכל אדם; וגם החסידות הכריזה "לית אתר פנוי מיניה". רש"ר הירש בדרכו, מניטו בדרכו ואברהם יהושע השל בדרכו הדגישו את יסודה האוניברסלי של היהדות.

שלב ראשון בגאולה

יומניו של הראי"ה קוק גילו לנו שגם בנשמתו שלו פעם היסוד הזה:

משיח בן יוסף היא התכונה של לאומיות ישראל מצד עצמם. ובאשר התכלית האחרון אינו התגדרות לאומיות, כי אם השאיפה לאחד כל באי עולם למשפחה אחת – שאם שזה צריך גם כן מרכז מיוחד, מכל מקום אין הכונה כולה רק המרכז כי אם פעולתו גם כן על הכלל הגדול.

על כן כשצריך העולם לעבור מענין הלאומיות אל הכללות, צריך להיות גם כן כעין הריסה אל הדברים שהושרשו מצד הלאומיות הצרה, שיש עמה המגרעות של אהבה הפרטית היתרה. על כן עתיד משיח בן יוסף להיות נהרג, ומלכות אמתית וקיימת תהיה משיח בן דוד (פנקס אחרון בבויסק, עמ' קסו–קסז).

זהו טקסט רדיקלי מאוד של הראי"ה קוק (שעודן ורוכך באורות, עמ' קס). כאן חוזה הראי"ה כי התעצמות התודעה הלאומית בישראל אינה אלא השלב הראשון בגאולה, אך שלב זה אינו אלא אמצעי זמני וחולף, לפני בואו של השלב האוניברסלי. כמובן, אין לדעת אם חזון רדיקלי זה יתגשם, אך יש לדעת כי לצד לאומיות ישראל פיעמה ברב גם השאיפה לאחד כל באי עולם למשפחה אחת.

האם רק אנו חייבים להדגיש עוד ועוד את היסוד הלאומי של יהדותנו? האם איננו רואים בצרת אחינו, יהודי התפוצות, ואיננו מסוגלים להעריך את תרומתם היהודית העמוקה? ואולי דווקא אם אנו נצליח ללמוד מהם לתקן עולם במלכות ש-די, גם הם יצליחו להתחבר ללאומיות ישראל?

מעבר לכך, יהודי התפוצות עשויים להעיר אותנו לא רק ללכת בעומק דרכו של הראי"ה קוק, אלא גם להרהר במה שכתב ביומניו. אולי כפי שהראי"ה קוק הבין שהציונות החילונית היא עדות ל"תחייה", כך הגיעה העת להכריז על מיצוי השלב הראשון של הציונות, ולקרוא את ישראל לאתגר יהודי עמוק יותר?

תארו לעצמכם מדינה יהודית שאינה רק מדינת לאום אלא גם נושאת בשורה לעולם. צעירי העולם המערבי נוסעים להודו, משתאים נוכח ההצעה המזרחית לאופן קיום אנושי אחר. האם גם ישראל יכולה להיות מקום כזה? האם משמעותה של "מדינה יהודית" היא רק מדינת לאום יהודית, או שמדינה יהודית משמעה מדינה שיהדותה היא בשורה לקיום האנושי? אם תרצו, אין זו אגדה.

ד"ר דרור בונדי מתרגם את הגותו של השל לעברית, ומלמד במגוון מקומות. חיבורו "אלוהים, הומניזם ודמוקרטיה במשנתו של השל" ראה אור לאחרונה באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ז' חשוון תשע"ח