מי מפחד מעודף יו"דים? | רבקה איילון

לאחרונה התירה האקדמיה ללשון עברית לעשות שימוש גורף בכתיב מלא. מסע בעקבות ההיסטוריה של ההחלטה חושף פולמוס מעניין סביבה ואף מצדיק את המגמה למלא את הכתיב

האקדמיה ללשון העברית שוכנת במבנה צנוע ומוסתר על גבעה בלב עצי חורש, בקצה האוניברסיטה העברית בגבעת רם. אליה מוליך שביל צר, כמעט לא נראה, המתגבה ומתעקל עד הגיעו אליה.

מִגַן-אֵ-ל זה יצאה השנה בשורה נוקבת בדבר הסְדרת כללים חדשים לכתיב, המתירים עוד במעט את הרצועה ומאפשרים שימוש נרחב יותר בכתיב מלא (בעיקר אותיות יו"ד ו-וי"ו נחות, שאינן נשמעות). במקום אמא – אימא; במקום אִתי – איתי; וכן: עבירה, צוהרים, הינני, ועוד מיני הרחבות של המילים. אני מודה שקיבלתי את הבשורה בסערה, אולי מפני שלמרות שלימדתי במשך שנים ארוכות דקדוק ולשון בבית-הספר התיכון, הרגשתי כל השנים אי-ביטחון בכתיב של המילים. עתה חששתי שהינה אפול לבור חדש של מבוכה, שכן דין כללים לשוניים הוא שלא קל ללמוד אותם, בין היתר כי מילים רבות נותרות מחוץ להם ללא הסבר הגיוני.

משנכנסתי בעובי הקורה של הכללים החדשים, הוּבלתי, כפי שהדבר קורה לא אחת, אל ההיסטוריה של הלשון העברית: מראשית המאה העשרים, ימי הבלשנים העבריים הגדולים, אליעזר בן-יהודה ודוד ילין, והלאה אל אמצע אותה מאה ועד ימינו אנו, ימיהם של חוקרי הלשון המשפיעים: זאב בן-חיים, אבא בנדויד, יהושע בלאו, משה בר-אשר ואחרים.

בעודי נוברת בגיליונות ישנים של "לשוננו לעם", נדהמתי לגלות שהחוקים שעל פיהם לימדתי דקדוק כל שנות עבודתי בהוראה, חוקי הכתיב החסר המנוקד, עמדו במוקד ויכוחים סוערים בין הבלשנים, עד כדי יחס מבַטל של אחדים מהם כלפי בעלי דעות מנוגדות. כך למשל, זאב בן-חיים, שצידד בהַסְדרה כחוק של כתיב מלא, דוחה בשצף-קצף את הצעתם של המצדדים בהוראת הכתיב החסר בבתי-הספר, המצדיקים אותה בטענה שמבנה הלשון העברית מכתיב בחירה בכתיב חסר, גם אם לא מנקדים. "זו טעות" – כותב בן-זאב – "שטעו בה אחרוני המדקדקים בדורות הסמוכים לתחיית לשוננו, הנמושות שבמדקדקינו" (לשאלת הכתיב, "לשוננו לעם", תש"ך, 1960).

ההכרעות האחרונות (2017) של האקדמיה ללשון הן, כנראה, רק צעד נוסף בדרך שאולי אין למונעה, אל הסְדרה שלמה יותר של הכתיב המלא, מהסיבה שאין לגזור על הציבור את גזירת הכתיב החסר, הדורש ידיעה בניקוד שקשה לעמוד בה. במהלך הקריאה במאמרו של בן-חיים ובמאמרים נוספים הפנמתי הבנה שלא נתתי דעתי על משמעותה קודם לכן באשר לתהליכים מהותיים שהתרחשו בלשוננו במהלך יותר משלושת אלפים שנותיה: הניקוד, שנועד כביכול לפתור את בעיית הכתיב החסר, לא נולד עם התנ"ך, שבו שולט כתיב זה. יותר מזה: דווקא הכתיב המלא, שאליו חותרת האקדמיה ללשון בימינו, איננו חדש כלל וכלל, אלא מקצתו קיים כבר בתנ"ך, וברובו נהוג היה כבר בימי הבית השני ואילך.

צעד נוסף בדרך אל הסְדרה שלמה יותר של הכתיב המלא
צילום: שאטרסטוק

החזרה אל התנ"ך

בראשית ימיה של כתיבת העברית שימשו האותיות העבריות כעיצורים בלבד (אותיות שהוגים אותן). רק מאוחר יותר, בעיקר בימי הבית השני, הפכו חלק מהעיצורים (אותיות אהו"י) לנחים, בלתי נהגים (תוֶך הפך ל-תוֹך, ובהטיה: תוֹכוֹ; ביִת הפך ל-בֵיתוֹ), ומאז החלו להשתמש באותיות אהו"י לציון תנועות (שוֹמר, שמִירה). הניקוד הומצא רק מאות שנים אחר-כך, במאה השמינית לספירה, והשתמשו בו בעיקר כדי לשַמר את הקריאה הנכונה בתנ"ך – שרובו היה כתוב בכתיב חסר ללא אותיות אהו"י נחות – במטרה למסור אותו מדור לדור בלא שנוסחו ייפגע. הנקדנים ניקדו אפוא את הכתיב החסר בתנ"ך, אך גם את הכתיב המלא, המועט, שיש בו, ולא עלה על דעתם להחליף את הכתיב המלא, המיותר לכאורה, בחסר, שכן הוא לא הפריע להם.

תקופת ההשכלה העברית (מאות 19-18) העדיפה את לשון התנ"ך, המסמל לאומיות, על לשון המדרשים של ימי הבית השני, שבהם רווח הכתיב המלא, וכך אימצה העברית החדשה בראשית המאה העשרים את הכתיב התנ"כי החסר, הדורש ידיעת ניקוד ושימוש (גם אם חלקי) בו.

התנ"ך נחתם במאות ה-4-5 לפנה"ס כשהוא אינו מנוקד. הסְדרת הכתיב החסר המנוקד על-ידי דוד ילין בשנת 1904, וההכרעה הראשונה ללַמד לשון בבתי הספר לפי הנוסח המנוקד של התנ"ך, הייתה אפוא בחירה בחוקי שפה שכבר לא הייתה מדוברת וחיה. יוצא מזה שחוקי הכתיב שאותם שינַנו בנעורינו הינם תוצר חלקי של העדפות לשוניות בתנאים מסוימים, מה עוד שגם התקבלותם הייתה פרי הצורך של מורים ללמד לשון עברית באופן אחיד. נכון הוא שהיה ערך ליצירת כתיב אחיד עם ניקוד, אך טיפוח הכתיב החסר גם פגם בהתפתחות הכתיב הרגיל שלנו, הכתיב ללא ניקוד, ולכן אין סיבה לדבוק בכתיב עם הניקוד בימינו.

דווקא אנשים משכילים הם שהשתמשו בכתיב מלא כשמונה מאות שנה לפני המצאת הניקוד מתוך הבנת טבעה המשתנה של הלשון החיה המקלה על דובריה. נכון הוא ששימוש-יתר בכתיב מלא יכול לגרום לסירוס השפה ולאי הבנות (למשל, ריבוי של מצווה – מצווות), ולכן הועלו במהלך המאה העשרים הצעות להסדיר שפה המסתייעת חלקית בניקוד, אך בעיקרה מרחיבה את אפשרויותיה על-ידי שימוש באימות קריאה (בן-חיים עצמו רצה לחולל שינויים גדולים יותר, אך הבין שעוד לא בשלה העת לכך).

מה שיפה בהצעות של שנות השישים הוא ההנחה שהאקדמיה ללשון תצטרך לפעול עם "יד על הדופק" ולאפשר שינויים ברוח הזמן, אך יחד עם זאת תגן על לשוננו באופן שלא תהיה פרוצה לכל רוח. ואכן, אם אישרה האקדמיה בשנות השישים ואחר-כך ב-1994 לכתוב חולצה, למשל, במקום חֻלצה, או נטייה במקום נטיָה, ואפילו סוסַיי במקום סוסַי, הרי בקיץ 2017 היא צעדה עוד כִברת דרך: אוֹמנוּת ואוּמנוּת (במקום אָמנות ואֻמנות); מצִידי במקום מצִדי; שמיים במקום שמַים. הקפיצה שנעשתה כאן היא עדיין חלקית. גם לפי החוקים החדשים יש לכתוב: הִתיר ולא הִיתיר; תִשמור ולא תישמור; בִתו ולא בִיתו, בַית ולא בַיִית.

שאלת האסתטיקה

השאלה שעולה היא: מה באשר למראֶה השונה של המילים, שקודם נכתבו בכתיב חסר מנוקד לפרקים, ומעתה ייכתבו בכתיב מלא? האם נוכל כולנו להתרגל לאסתטיקה השונה שלהן? ומה עם לשון השירה?

לא ייפלא שבין המתנגדים לכתיב מלא בלטו המשוררים, החרדים גם ליופייה של המילה. ביאליק, למשל, חשב שצריך להשליט בספרות (שירה ופרוזה כאחד) כתיב חסר עם ניקוד, והצדיק זאת בטענתו ש"הלשון איננה רק כלי בלבד. הלשון היא בעצמה מתרקמת ונבנית מִתַמצית המחשבה וההרגשה של כל הדורות" ("מחסורי לשוננו ותקנתה"). הגדיל לומר המשורר דוד שמעוני (1956-1891) שהוכיח את הנוטים אחר ה"קדמה": "ושוב אני שואל: הכצעקתה? מה רעש? מה קרה? אנשים שלא למדו ולא שָׁנו מתקשים בקריאה? ילמדו! יִשנו! כל ההקלות שאתם רוצים להקל אינן אלא דרך להתרת עם-הארצות! כל ההשתדלות שלכם להפיץ במהירות ובקלות את ידיעת הלשון מובילה אל ההפך, אל הבורות!" (אסיפת ועד הלשון תש"ד, 1944).

ואבות ישורון (1992-1904) – מעניין מה חשב הוא על כללי הכתיב. בשירו "פְּתַח נְעִילָה" הוא כותב: "קֻם בֹּא/ אֶל הַמָּקוֹם/ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ/ מִמֶּנֻּ יָצָאתָ// אֶל הַמָּקֹם./ פְּתַח נְעִילָה/ לִי וּלְאִמִּי/ וַאֲנִי נֹלַדְתִּי". ישורון מצמצם את הכתיב באופן שקשה לדמיינו, ואולי רומז בכך על מקומן המוגבל של האותיות בעולם שבו השבִירוֹת אינן ניתנות לריפוי.

שונה מביאליק ודוד שמעוני הוא הסופר א"א קבק (1944-1881), שתמך דווקא בהנהגת הכתיב המלא: "וכיצד אפשר לטעון כעת בימינו לכתיב חסר, ובייחוד שהמלא כבר נכנס לתוך הספרות והעיתונות, בלא חקירות, שאלות ודיונים, אלא מאליו, כאילו כדרך הטבע! אם נחזור כעת אל הכתיב החסר, נעשה מעשה מלאכותי, ואף לא יתקבל על הכותבים עברית" (1944).

כדאי לשים לב לשימוש שעושה קבק במושג "מלאכותי". שפה מלאכותית לא תחזיק מעמד; לא לשווא ישבו אבות הלשון לא רק על מדוכת הכתיב, אלא גם על מצוקת היעדר המילים בשפה שעולמה השתנה, והוסיפו על מילים המבטאות רעיונות רוחניים של מעלה גם כאלו המציינות מציאות מעשית של מטה (ביאליק אמר שיש בלשוננו קרחת גדולה, שאותה יש למלא, ואמנם רק השנה אושר המונח "טיסת-חֶסֶך" לטיסה זולה, low cost).

אם כן, גם אם ה"התקדמות" שנעשתה עד עכשיו בנושא הכתיב עדיין חלקית ולא תמיד מוסברת, בכל-זאת טוב עשתה האקדמיה, העוקבת בשנים האחרונות אחר השימוש בכתיב הרווח בקרב הציבור, שהגיעה שוב להחלטה על כתיב מוסכם אחיד. כתיב זה, ההולך ומתמלא במשך השנים, ספק אם ייתן אי-פעם תשובה לשאלת הכפילות הקיימת בלשוננו בין קמץ לפתח או בין צירה לסגול. צריך גם לקחת בחשבון שהלשון תזדקק תמיד לניקוד חלקי שכן בלעדיו נתקשה לקרוא, ואנו עלולים אף לשגות בדיבור. יש להבטיח שבהווה נגיד, למשל, "נראֶה לי" ולא "נראָה לי" וכן שנבחין, למשל, בין מַסוקים למְטוסים.

ד"ר רבקה איילון לימדה לשון וספרות במכללת לוינסקי

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ז' חשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בנובמבר 2017, ב-גיליון לך לך תשע"ח - 1055 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אותי זה דווקא מצער מאד. אני לא רואה בוויתור על הצִפיה מהצבור להבין משהו בלשון "התקדמות" אלא דווקא נסיגה.

    אגב, חלק ממה שאת מתארת כבר קיים שנים. כך, למשל, הקביעה שיש לכתוב "אימא" ולא "אמא" כבר קיימת שנים, ומשמח אותי מאד שעל אף מעבדי התמלילים שנאלצים ללכת בעקבות האקדמיה ולסמן את "אמא" כשגיאה הצבור ממשיך לכתוב "אמא" – ולא מתרגש מזה שהאקדמיה חושבת שהחוש הלשוני שלו פגום עד כדי כך שהוא זקוק ל-י' המיותרת. בדומה לכך, הצבור ממשיך לכתוב "מאד" ולא "מאוד" על אף קביעת האקדמיה שיש לכתוב "מאוד" אפילו כשמנקדים(!).

    באותו ענין, מרגיזה אותי גם ההסתמכות-כביכול של האקדמיה על מקורות. כשהאקדמיה רוצה להכשיר משהו אז היא מוצאת לו שתיים-שלוש דוגמאות (סליחה, לפי האקדמיה "דוגמות"!) במקורות וקובעת שלכן אין בעיה להשתמש בו. לעומת זאת, כשהיא רוצה ההפך אז היא יכולה להתעלם מכל אלפי המופעים של "מאד", "אלהים", "כהנים" וכו' במקרא ללא ו' ולקבוע שיש לכתוב אותם עם ו' אפילו בניקוד. זה מזכיר וועדה מקומית שכשהיא רוצה להכשיר עבירת בניה היא מסתמכת על כמה תכניות מקבילות שהיא כבר אישרה, וכשהיא רוצה לא להכישר אז פתאום היא נזכרת שיש לה מדיניות ואין לחרוג ממנה. מאקדמיה אתה מצפה להתנהגות קצת יותר מכובדת. אם אתם רוצים לקבוע כללים שסותרים את מה ששרר בעברית אלפי שנים, בסדר. תקבעו, ומי שרוצה או חייב ללכת אחריכם ילך; אבל לפחות אל תתיימרו להציג את זה כהמשכיות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: