לקחי אמונת אברהם | אוריאל טויטו  

 

מדוע נתן אברהם מעשר למלכי-צדק מלך שלם ומדוע ויתר על השלל מניצחונו על ארבעת המלכים? על האמונה הכנענית, אמונת הייחוד והחובות הנגזרות ממנה 

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ

וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.

נסיבות יציאתו של מלכי-צדק מלך שלם לברך את אברם לאחר ניצחונו על ארבעת המלכים (יד, יח-כ) לוטות בערפל. מסתבר שמסע הכיבושים של ארבעת המלכים בעבר הירדן המזרחי הטיל מורא גם על יושבי עבר הירדן המערבי, שלא היה בכוחם לעצור את הפולשים מצפון. ניצחונו הניסי והמפתיע של אברם, ודחיקת ארבעת המלכים צפונה, שחררו את האזור כולו מאימת הכובשים. נס הרבים שניתנו ביד מעטים הפתיע את יושבי הארץ ואת תודתם מבטא מלכי-צדק בברכתו לאברם.

על מלכי-צדק אין אנו יודעים דבר. חז"ל (נדרים לב, ב) זיהו אותו עם שם בן נח. אולם כבר כתב רש"י (יד, יח) שזהו מדרש אגדה. על פי פשוטו של כתוב מלכי-צדק היה מלך כנעני המיוחד באמונתו, ובניגוד לרוב עמי כנען שעבדו את אליליהם הוא היה עובד את "אל עליון". מי הוא "אל עליון" זה?

איור: מנחם הלברשטט

להשלים את האמונה

רבי חיים בן עטר (אור החיים, בראשית יד, יח) פירש שמכיוון "שהיה להם אלוהות אמצעיים, אמר כי זה כהן לאל עליון על כל האלוהות שהיו להם אז". הפנתיאון הכנעני מכיל אלים רבים, אולם אל אחד הוא העליון על כולם. ייחודו בכך שהוא קונה שמים וארץ.

העמים האליליים הפרידו בין השמים לארץ. אל השמים היה ה"בעל", הוא המוריד גשמים מן השמים ומפרה את הארץ, וה"אל" הוא בורא הארץ. חידושו של מלכי-צדק הוא בקביעה כי אותו אל שברא את השמים הוא שברא את הארץ (רש"י, אך עיין רמב"ן) והוא עליון על האלים כולם. מלכי-צדק הוא הקרוב ביותר מבין כל מלכי כנען וכוהניהם אל אמונת הייחוד של אברם. לדעת מלכי-צדק, אל עליון זה הוא שהגן על אברם ועל תושבי הארץ כולה, בסייעו לאברם להניס את אויביהם.

אברם מגיב פעמיים על קביעתו של מלכי-צדק:

א. "וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (פס' כ) – אברם נותן למלכי-צדק מעשר. בכך הוא מורה כי הא-ל שברא שמים וארץ והכול שלו מחייב את האדם ללכת בדרכיו. כשם שהא-ל נתן לאדם משלו, כך צריך האדם לתת. נתינת המעשר היא המשך להוצאת הלחם והיין על ידי מלכי-צדק. הרכוש העובר מיד ליד מסמל את העובדה כי שני האישים אינם מרגישים בעלים על הממון שבידם, שהרי הכול הוא רכושו של הא-ל, כפי שיאמר לימים דוד המלך בתפילתו (דברי הימים א כט, יד): "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ".

ב. לאחר נתינת המעשר פונה מלך סדום (שאף הוא נכח באותו מפגש) אל אברם בתביעה (פס' כא): "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". בתשובתו למלך סדום חוזר אברם על דברי מלכי-צדק בשינוי קל: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (פס' כב). ה' הוא א-ל יחיד ואין עמו אל נכר. אמונת אברם אינה מכירה בקיומם של אלים נוספים לצד ה' או תחתיו. הסמכת שם ה' (שהוא א-לוהי אברם) אל דבריו של מלכי-צדק מורה כי הא-ל היחיד הוא הא-ל העליון. בכך רומז אברם למלכי-צדק כי עליו להשלים את אמונתו ולקבל עליו את אמונת הייחוד בטהרתה.

כאמור, השותף השלישי במעמד הברכות לאברם הוא מלך סדום. בניגוד למלכי-צדק שהוציא לחם ויין לשבים משדה המערכה, בא מלך בסדום בידיים ריקות. לא רק שהוא אינו מודה למושיעו, אלא גם בא אליו בתביעה מחוצפת (פס' כא): "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". אלא שבתגובה אברם נותן לו יותר משביקש, את הנפש ואת הרכוש גם יחד.

מדוע מסרב אברם לקחת את המגיע לו משלל המלחמה? ייתכן שלא רצה ליהנות מממונם של אנשי סדום, שכולו נצבר בגזל ובעוולה. אולם הקשר שעושה הכתוב בין בקשת מלך סדום לברכתו של מלכי-צדק מלמד כי אברם רואה במעמד זה הזדמנות לקרוא למלך סדום לתקן את דרכיו. מלך זה, עירו חרבה, רכושו נלקח ועמו נשבה והוגלה. ויתורו של אברם על שלל סדום מלמד כי האמונה בא-ל אחד, הוא "א-ל עליון", אינה מסתפקת בחובת המעשר, אלא מחייבת לנהוג לפנים משורת הדין ולגמול חסד עם מי שאיבד את כל ממונו.

"הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה", אמר הנביא יחזקאל (טז, מט). והנה אברם מחזיק יד עניי סדום ואביוניה המוכים ומלמד דרך תשובה לחוזרים מן השבי. על כך אנו אומרים בפתיחת תפילת העמידה: "א-לוהי אברהם… א-ל עליון, גומל חסדים טובים, קונה הכול (=שמים וארץ)".

במהלך הפרק כולו לא מחליפים לוט ואברם אפילו מילה אחת. אפילו לאחר הצלתו הפלאית מן השבי בידי אברם לא מוציא לוט מילה אחת מפיו. בסיומו של מפגש שלושת המלכים בעמק שוה (הסמוך לעירו של מלכי-צדק) יוצאת השיירה לסדום. בראשה צועד מלך סדום ולאחריו פדויי השבי. במאסף צועד לוט, שחומק בדממה מאברם דודו ובוחר בסדום בפעם השנייה בחייו. מסתבר שלוט, כמו גם מלך סדום, בחרו שלא להבין את מה שראו עיניהם.

הרב ד"ר אוריאל טויטו הוא ראש תוכנית המצוינות ומרצה לתנ"ך במכללת אורות ישראל

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ז' חשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בנובמבר 2017, ב-גיליון לך לך תשע"ח - 1055 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. תודה על הפוסט המענין . טוב , יש פה סיבוכים לא פשוטים , רק טועה במקצת כבוד הרב בפרשנותו , לגבי הסיבות להם סירב אברהם לקחת משלל המלחמה . נעיין בפסוק במלואו , כך :

    כב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל-יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כג אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם.

    הרי אברהם מציין הסיבות מפורשות : באם יטען מלך סדום , שהוא העשיר את אברהם , בנותנו לו מן השלל , הרי , כה גדול החטא , וכלפי האלוהים , שאברהם עצמו , בקבלו השלל , ירים ידו , יקרא תגר , על אל עליון . מדוע זה ? מכיוון שזכותו של אברהם על הארץ , הינה מכוח הבטחה אלוהית . לא מעשה ידי אדם בשום אופן פנים וצורה ( ואכן , הוא בא מחוץ לכנען , מן הסהר הפורה , אין לו טאבו על הארץ , אין לו בה שום זכות קנין מינימלית , זוהי תוכנית אלוהית שלבשר ודם , אין בה חלק בשום אופן !! ) .

    תודה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: