העולם כחידה סתומה | שלום רוזנברג

בימי הביניים רווחה הסכמה שלפיה חכמת הטבע מעידה על הבורא. הרמב"ם ואריסטו מול אפיקורוס ודרווין

פרקים רבים בהגות היהודית הם בעצם דו-שיח מול הפילוסופיה של תקופתם. לעיתים שיח זה התבטא בוויכוחים קשים ומרים ולעיתים בהסכמה, על פי רוב חלקית. אם נחזור אחורה לימי הביניים ניווכח שהייתה קיימת אז קואליציה בין הרמב"ם לבין אריסטו, הפילוסוף היווני הידוע, שמשנתו הפכה במידה רבה לפילוסופיה הרשמית של התקופה הקלאסית. בסוגיית הבריאה היו אמנם חילוקי דעות בין הרמב"ם לבין האריסטוטליקנים, כמו בשאלת קדמות העולם: האם הבריאה הייתה יש מאין או יצירה יש מיש וכדומה. אולם באופן יסודי ניתן לומר שלמרות הבדלי גישות אלו, היה קיים צד שווה שאפשר את קיומה של הקואליציה החלקית הזאת.

השגחה כללית ופרטית

קואליציה? צד השווה? כדי להבהיר זאת אשתמש באחת ההבחנות הקלאסיות שבפילוסופית היהודית: השגחה כללית מול השגחה פרטית. השגחה כללית היא הקביעה שלתופעות הטבע, מהאסטרונומיה ועד לביולוגיה, יש הסבר המצוי מעבר לטבע ושהסדר המצוי בטבע נובע מחכמתו של הא-ל הפועלת בעולם. זאת ההיפותזה המאמינה בפעולתו של א-לוהי הטבע. מנגד, האמונה בהשגחה הפרטית מובילה אותנו צעד נוסף ומחפשת את משמעות ההיסטוריה והביוגרפיה האנושיות. היא מעמידה בפנינו את א-לוהי האדם וההיסטוריה. הפילוסופיה האריסטוטלית קיבלה את המושג הראשון בעוד ההגות היהודית קיבלה את שניהם.

ר' יהודה הלוי חשב שההבחנה בין שני מושגים אלה משתקפת בשוני בין שני שמותיו של הקב"ה במקרא: השם "א-להים" מתייחס לא-לוהי הטבע. לא כך השם המפורש, הידוע במסורת היהודית גם כשם בן ארבע (אותיות), שבגלל קדושתו אין אני כותב אותו כאן אלא רק רומז עליו באות ה'. השם המפורש מציין את הקשר שבין א-לוהים לבין האדם וגורלו.

הפילוסופים הסתפקו בגישה המדעית לא-לוהי הטבע. לא כך המאמינים. א-לוהי הפילוסופים מכיר, אולי, את האדם, אבל איננו יודע את שמנו הפרטי ואף אינו מעוניין בנו. לא כך א-לוהי המקרא, הקרוב לשאלות הקיומיות של בני האדם ואף "יכול" לפנות אליהם: "וַיֹּאמֶר [הקב"ה] אֵלָיו: אַבְרָהָם! וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (בראשית כב, כ).

עדות למהנדס חכם

תזה דתית זאת התנסחה באינספור צורות. אדגים אותה כאן בדבריו של החזון איש בספרו קטן הכמות וגדול האיכות, "אמונה וביטחון" (פרק א'): "אם האדם הוא בעל נפש… חפשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה". לפי החזון איש, אדם השוקל את הבעיות באופן אובייקטיבי, מבלי לחשוב על כך שהמצוות מפריעות לתאוות ולאינטרסים שלו, מוכרח לראות שהפלאות שלפניו מצביעות על מתכנן נעלם: "כי העולם שלפניו נבנה בתכנית מעובדה ומחושבה מראש, וכאילו מהנדס חכם צייר לפניו את העולם בטרם נברא ופגע בעיכובים מכריעים על כל שעל ושעל, אבל מרצו הגדול עמד לו להסיר כל המכשולים אחת לאחת".

כל מנגנוני החיים מעידים על קיומו של מהנדס חכם. ראשון להם המנגנון החושי המעניק לאדם מידע על המציאות הסובבת אותו. התופעה הניסית ביותר במנגנון זה היא בעין: "כמה מן החכמה יש בעין, לא תשבע עין לראות ואוזן לשמוע… את אוצרי החכמה הצפונה ביצירת העין, ואל תכליתה לא הגיעו". הוא הדין למנגנונים אחרים: השפה, הדמיון והשכל. אף המיניות, גם היא תופעה ניסית: "עוד לפנינו תכנית מעובדת, מעולפת ספירי התבונה, המעידה על כשרון פועלה, אשר אין כוח לאדם לחקרו ולתת לו תהילה ושבח, התכנית של הזיווג זכר ונקבה, כדי להבטיח נצחיות העולם, פליאות הכלים של המין לכל אחד". כך גם המשך הנס בהתפתחות העובר, ואף בקיומם של יצרים:  "בריאת הרצון המוכרח להבטחת עניינם". אולם ההרגל מקהה את שכלנו: "מרוב ההרגל לא ירגישו בני אדם את נוראות הבורא, את כולם הכינם וגם יסדם … וסוף המעשה במחשבה תחלה בלב יוצר כל היצורים".

הפרויקט של אפיקורוס

והנה עתה חייבים אנו לשוב לשאול האם עבור מדעני ימינו הקואליציה של אריסטו והרמב"ם עדיין תקפה. האם א-לוהי הטבע קיים? האם יש בידינו אפשרות למצוא עקבות של מציאות הא-ל? אכן, האמונה המשותפת ליהדות ולפילוסופיה האריסטוטלית הייתה משמעותית. מספיק בהקשר זה להצביע על דמות שייצגה את הניגוד לאריסטו, כוונתי לפילוסוף היווני אפיקורוס (270-341 לפנה"ס), שמשמו נגזר, כידוע, הביטוי "אפיקורס" בלשוננו. התזה שלו, שהייתה מקובלת גם על פילוסופים אחרים שאולי ביטאו אותה יותר טוב ממנו, גרסה שהחיים הופיעו בעולם במקרה. לעומת זאת, הקואליציה האריסטוטלית-דתית סירבה להאמין שנפלאות הטבע שלפנינו הן תוצאה של המקרה העיוור.

אכן, א-לוהי העולם מתגלה לנביאים (ישעיהו מ, כו), "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה", אך לא רק להם, גם לפילוסופים. נראה היה לחכמים שגישתם אינה ניתנת להפרכה. אך הנה בעולם המודרני הפרויקט של אפיקורוס קם לתחייה במפעלו של דרווין ובתורת האבולוציה שהוא פיתח. על פי תורתו, החיים הופיעו מתוך שיתוף פעולה של ארבעת פרשי האפוקליפסה ההתפתחותית: הזמן, המקרה, המוות והתורשה. המקרה – הופעתם של שינויים בתכונות הביולוגיות באופן עיוור ומקרי לחלוטין. המוות – הברֵרה הטבעית, הישרדותם של המתאימים ביותר, התורשה מעבירה את התכונות החדשות מדור לדור, ומה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. תורת האבולוציה כבשה את הרחוב… "וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת", והם אכן אימצו אותה. אבל על כך במפגש הבא.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ז' חשוון תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 בנובמבר 2017,ב-מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: