בכל הדרכים | אריאל הורוביץ

כיצד ניגשים לתלמיד שלא מוצא טעם בתפילה, וכיצד מלמדים גמרא בכיתת תלמידים שלא הסתדרו במסגרות חינוכיות קודמות? הרב דוד פוקס, מחנך מיתולוגי במגוון מוסדות, מספר על עבודתו החינוכית, על ההצלחות והכישלונות שחווה בה ועל הגעגוע העמוק לרבו, הרב שלמה זלמן אוירבך. וגם מדוע הורה פעם לתלמיד להימנע מהנחת תפילין במשך חודש שלם
צילום: מרים צחי

כמה עשרות מטרים בלבד מפרידים בין ביתו של הרב דוד פוקס בשכונת בית וגן הירושלמית לבין הישיבה התיכונית "נתיב מאיר", שבה לימד במשך כעשרים שנה. מדי יום היה עושה את הדרך הקצרה הזו, נכנס לכיתה ועומד בפני תלמידיו. אף שחלפו הרבה שנים מאז, האתגרים החינוכיים והקשיים עדיין טריים בזיכרונו. הרב פוקס, כבר בן 86, משחזר סיפורים, תובנות חינוכיות ומימרות תלמודיות.

אנו נפגשים לרגל צאת הספר "לנטוע שמים" (הוצאת מכללת הרצוג–תבונות), ספר שיחות עם הרב דוד פוקס בשאלות של חינוך, יראת שמים ואמונה. בספר, שמחנכים ומורים דתיים כיום בוודאי ימצאו בו עניין רב, מסכם הרב פוקס את תחנות חייו, מציע מניסיונו ומראה כי ישנן תובנות חינוכיות שלא נס לֵחן, ואמתות פדגוגיות שרלוונטיות בכל דור ובכל עידן.

תמיד הייתי בכמה עולמות

הרב דוד פוקס נולד בשיקגו ב–1931. הוריו שלחו אותו לבית ספר ציבורי כללי, לא–יהודי, ואת לימודי היהדות השלים בבית ספר יהודי בשעות אחר הצהריים. חוויה מכוננת בילדותו הייתה הקשר עם אחותו הגדולה: כנער שסבל לא פעם ממחלות נשאר הרב פוקס בבית ולמד עם אחותו את החומר שהחסיר בבית הספר, לצד מקצועות קודש. ב–1952 נישא לברכה, וחמש שנים לאחר מכן עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בשכונת בית וגן. לרב דוד ולברכה שבעה ילדים ובהם תא"ל יהודה פוקס, מפקד אוגדת עזה, נכדים ונינים רבים.

לישיבת נתיב מאיר, שקמה רק ארבע שנים קודם לכן, הגיע במקרה. "מישהו אמר לרב אריה בינה שאנחנו רוצים לעלות ארצה", מספר הרב פוקס. "הוא כתב מכתב, עניתי בעברית, בעזרת מילון, והתקבלתי – בלי שהוא בכלל פגש אותי. מזל, כי אם הוא היה פוגש אותי כנראה שלא היה לי סיכוי", הוא אומר בחיוך.

ב–1976 עזב את הישיבה התיכונית והחל ללמד בכולל מר"ץ שבמבשרת ציון, בשנת 1992 היה ממייסדי הישיבה התיכונית "חברותא", שיועדה לנערים דתיים המתקשים ללמוד במסגרות הקלאסיות של החינוך הדתי. הרב פוקס סייע בכתיבת תוכניות לימוד בתורה שבעל פה למוסד החדש, והדריך את צוות ההוראה של הישיבה. בשנת 2000 היה שותף להקמת תוכנית נוספת, בית מדרש "לפניהם", המיועד לר"מים בישיבות תיכוניות ועוסק בהוראת גמרא בחינוך הדתי.

האם מפרספקטיבה של עשרות שנים אתה רואה הבדלים בין צורת החינוך כיום לבין צורת החינוך כשרק התחלת ללמד?

"אני בטוח שיש הבדלים מסוימים, אבל נראה לי שביסוד, הקשר בין הנשמות הוא דומה. אם אתה מעוניין לא במשכורת ולא בקידום ולא בשם שלך, אלא בטובת התלמיד – היסוד הוא אותו יסוד. כשאני אומר 'טובת התלמיד' אני מתכוון למה שאני מבין כטובה שלו. אם התלמיד מעוניין בהרואין או בגנֵבה – לא זו טובת התלמיד שעליה אני מדבר. הכוונה היא למה שאני מבין שיקדם אותו, שיביא אותו למקום טוב יותר. זה לא פשוט. מה שחשוב הוא להביא את התלמיד לראות שזו הטובה שלו. לא יעזור לומר לתלמיד 'זו טובתך, כך עליך לעשות' – זה לא ילך. העיקר הוא לגרום לתלמיד לראות שזו טובתו.

"כמחנך, הכי חשוב בעיניי הוא להפנים שיש דרכים שונות בהכרת הבורא ובעבודת ה'. אביי הוא לא רבא, רבי יוחנן הוא לא ריש לקיש. הם מנוגדים, ויש להם דרכים שונות. ככה הקב"ה ברא את העולם, וכך בכל דבר אחר. כדי להחזיק פיסת נייר אני צריך שתי אצבעות שפועלות אחת נגד השנייה, אבל באיזה תיאום? אם אצבע אחת פועלת חזק יותר מהשנייה, זה לא יצליח. צריך להכיר בשוני, ולחיות באהבה ובשלום זה עם זה. היום, לצערי, אני לא בטוח שזה יכול להצליח. אני זכיתי שהרב חיים קרייזווירט, שהיה 'חזון–אישניק' קיצוני, יקרב אותי לבני עקיבא. זכיתי להיות קרוב לרב שלמה זלמן אוירבך. תמיד הייתי בכמה עולמות. האם גם היום אפשר ליצור שילובים כאלה? אני לא בטוח".

הרב פוקס מדגיש שהוא לא מרגיש "בין העולמות" אלא "עם העולמות". "אני מרגיש חיים, עם אוזניים ועם עיניים, למרות שהן לא פועלות כפי שהן פעלו פעם", הוא אומר. "אבל אם היו לי רק עיניים בלי אוזניים, או אם הייתי עיוור ששומע טוב, זה לא היה עובד. הקב"ה ברא עולם שצריך בו גם עיניים וגם אוזניים, גם שכל וגם רגש. הקב"ה נתן לאדם כוחות שונים, אפשרויות שונות, וצריך להשתמש בזה וגם בזה. חייבים את כל הכוחות".

גדול הדור מסתובב ברחוב

רבים מחבריו ומרבותיו של הרב פוקס כבר עברו מן העולם, והוא מוצא את עצמו מתגעגע – במיוחד לרב שלמה זלמן אוירבך. "אני מתגעגע לר' שלמה זלמן", הוא אומר. "הוא חסר לי. היה לנו קשר מאוד מיוחד. אני זוכר שבהלוויה שלו עמד בקצה יהודי אחד עם כיפה קטנה סרוגה על הראש. לא היה נראה שהוא שייך למקום. איש אחד שאל אותו מה הוא עושה כאן, והוא ענה שאביו היה מאוד מקורב לר' שלמה זלמן, וכילד הוא היה מביא אותו לביתו. אחרי זמן האבא נפטר, ור' שלמה זלמן הלך לניחום אבלים, ושאל איפה הבן. אמרו לו שהבן התרחק, והוא כבר לא שומר תורה ומצוות. ר' שלמה זלמן יצא משם והסתובב ברחוב יפו בשעת לילה מאוחרת, ומצא את הבחור. הוא אמר לו: 'אני מבין שלא כל כך קל לך כאן, ובחורף קר מאוד. הנה מפתח לבית שלי – כשאתה רוצה, בוא לבית. אתה יכול לישון ותיקח מה שאתה רוצה מהמטבח'. זה היה ר' שלמה זלמן".

גם בספר וגם בשיחתנו נדרש הרב פוקס לשאלת ההצלחה בחינוך. לא כל ילדיו של הרב פוקס הלכו בדרכו – כמה מהם עזבו את העולם הדתי, כמו גם לא מעט מתלמידיו בנתיב מאיר. "בוודאי שלא הצלחתי בחינוך", הוא אומר. "אני בטוח שהייתי יכול לעשות יותר. באולימפיאדה, להבדיל, גם אם מישהו הגיע למקום שלישי, מצלמים אותו ויש טקס, אבל הוא עדיין מרגיש שהוא הפסיד, כי הוא לא במקום הראשון. אז כן, אני מרגיש את ההפסד. אני חושב שאם הייתי חכם יותר, טוב יותר, מצליח יותר – זה היה יכול להיות אחרת. זה קשה מאוד.

"אני בטוח, למשל, שכאבא הייתי צריך להתנהג אחרת. אני זוכר שישבתי פעם ולמדתי עם הבן הבכור שלי, כאן, בסלון, ותלמיד אחד דפק בדלת, וקראתי לו והזמנתי אותו פנימה. אחרי שהוא הלך, הבן שלי אמר לי משפט שאני לא שוכח כבר חמישים שנה: אני מבין שהתלמידים שלך חשובים לך יותר מבניך. זה נגע ללבי. אני חשבתי שאם מגיע תלמיד, התפקיד שלי הוא להיות איתו. אבל ילדיי הרגישו שחשוב לי יותר לדאוג לתלמידים מאשר להם. אני יכול להיות צודק במאה אחוז, אבל מה שנכון הוא מה שהילד מרגיש. אם אני לא מצליח לתת לו את ההרגשה שהוא חשוב לי יותר כי הוא הבן שלי – נכשלתי. אני בטוח שהייתי יכול לעשות אחרת – עם הבנים, עם הילדים, עם אשתי, עם עצמי. הייתי יכול להיות תלמיד חכם. הייתי יכול להיות טוב יותר. אבל לבכות זה לא יעזור הרבה".

במסגרת ההוראה נדרש הרב פוקס לדילמות חינוכיות ואמוניות שעלו בכיתה. "כשרופא הולך ברחוב בשבת ויש תאונת דרכים, הוא חייב לטפל בזה – פיקוח נפש דוחה הכול. כך גם פיקוח נפש של הנשמה", הוא אומר. "כמו שרופא שומר מצוות יודע מה לעשות בשבת ומה לא, כך גם מחנך צריך לדעת מה לעשות. היה לי תלמיד בנתיב מאיר שהתפילה בשבילו הייתה מכת מוות. היה לו מאוד קשה עם התפילה. ישבתי איתו וסיכמנו שבמשך חודש הוא לא מתפלל ולא מניח תפילין – חודש שלם – בתנאי שפעמיים בשבוע אנחנו יושבים יחד ומשוחחים על תפילה. לא היה קל להסביר לר' אריה בינה מדוע התלמיד הזה לא נמצא, אבל עשיתי את זה.

"אחרי שבועיים וחצי או שלושה, התלמיד בא אליי ואמר: זה בסדר, אני יכול לחזור להתפלל. אמרתי לו: 'סיכמנו שאתה לא מתפלל ולא מניח תפילין במשך חודש, ועוד לא עבר חודש. אתה עדיין לא חוזר'. זו אחריות מאוד גדולה. אינני בטוח שצדקתי, אבל אני מאמין באמונה שלמה שיש מקרים שבהם ככה חייבים לפעול – גם להגיד ליהודי לא להניח תפילין חודש. הבנתי שזה צריך להיות משהו טוטאלי. אני רואה מקרים כאלה גם בחז"ל, כל מיני סיפורים שקשה לדמיין אותם, אבל אלה החיים. האם צדקתי? בטוח שלא תמיד.

"צריך להבין שלא רק התלמיד משתנה, אלא גם הרב. ברור שאחרי כמה שנים בנתיב מאיר הייתי ר"מ אחר, בן אדם אחר, וכך גם בכולל מר"ץ ובחברותא. היום אני לומד סוגיה ושואל את עצמי: איך יכול להיות שהבנתי את הסוגיה כך עד עכשיו? איזה טיפש הייתי. לזה קוראים חיים. אני רק מקווה שלא הייתי כל כך רחוק ממה שאני חייב לעשות".

‭"‬אני‭ ‬יכול‭ ‬להיות‭ ‬צודק‭ ‬במאה‭ ‬אחוז‭, ‬אבל‭ ‬מה‭ ‬שנכון‭ ‬הוא‭ ‬מה‭ ‬שהילד‭ ‬מרגיש‭". ‬בנו‭ ‬של‭ ‬הרב‭ ‬פוקס‭, ‬מפקד‭ ‬אוגדת‭ ‬עזה‭ ‬תא‭"‬ל‭ ‬יהודה‭ ‬פוקס
צילום‭: ‬יהודה‭ ‬פרץ

גמרא בדרכים אחרות

המעבר הדרמטי ביותר שעשה, לדבריו, היה מישיבת נתיב מאיר היוקרתית לישיבת חברותא, שקלטה אליה תלמידים שלא מצאו את מקומם בישיבות התיכוניות הרגילות. "ל'חברותא' הגיעו תלמידים שלא התקבלו לאף מוסד חינוכי", אומר הרב פוקס. "זה היה אחד מתנאי הקבלה – תלמידים טובים לא יורשו להתקבל. היינו צריכים לעבוד עם הילדים האלה, ללמד אותם. הם היו אלרגיים לספרים. עמדתי מול הכיתה, בלי שום ניסיון ורקע – מעולם לא למדתי חינוך – וסיפרתי סיפור על כך שהדרך היחידה היא לשקר.

סיפרתי להם על מקרה באושוויץ, שבו הדרך היחידה להציל מישהו הייתה לשקר. שאלתי את התלמידים מה דעתם. היו כאלה שאמרו ככה ואמרו ככה, הם דנו ביניהם, ובכל פעם אמרתי: 'יפה מאוד, זו תשובת הגמרא', או: 'ברוך שכיוונת לתשובה של קצות החושן'. הבאתי אותם לדון בשאלות שיש בחז"ל, דרך התוכן העיקרי של הסוגיה, דרך שאלה מוסרית שכל אחד יכול לשאול את עצמו. אחר כך כתבתי 'אמר רבא', 'אמר אביי', ולאט לאט התחלנו להבין ביחד איך הדברים מופיעים גם בגמרא. אחרי כמה חודשים כבר התחלנו מהגמרא ממש".

הרב פוקס מודע לשיח סביב לימוד הגמרא בישיבות התיכוניות, ומתעקש שהגמרא יכולה להיות רלוונטית גם כיום. "כל סיפור וכל שאלה בחיים האלה נמצאת גם בגמרא או במדרשים", הוא אומר. "צריך ללמד לאט לאט, עד שהתלמידים מצליחים לאהוב את זה. חשוב לזכור שבכל דור צריך ללמד בדרכים אחרות – אי אפשר להישאר מקובעים באותה דרך. אני בטוח שאם הנביא ישעיהו היה פוגש את אביי ורבא הוא לא היה מבין על מה הם מדברים, ואם אביי היה פוגש את בעל קצות החושן הוא היה שואל אותו מה הוא עושה. ברור שבכל דור מתפתחות דרכים אחרות. אני מקווה שהצלחתי לעשות טוב בדרכים שלי, והיום ילמדו כמו שצריך ללמד היום".

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"א תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-22 באוקטובר 2017,ב-גיליון בראשית תשע"ח - 1053. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: