בין הליטוש ללב | בכל סרלואי

אומרת שירה – 1054

 

אחותי יהונתן

סיון בסקין

הקיבוץ המאוחד, 82 עמ'

סיון בסקין היא משוררת שמגיעה ממסורת תרבותית רחבה. מעולם השירה האירופאית והרוסית, שהיא חלק ממנו כמשוררת ומתרגמת, ועד לעולם הספרות העברית שהיא בת בית בו לאחר עלייתה מליטא. המניפה הרחבה של ההקשרים התרבותיים שבהם היא חיה נפרשת בספר שלפנינו, השלישי בספריה, ויש בה כדי להרשים בעומק ההשכלה והידע התרבותי שלה, דבר שנראה מובן מאליו עבור דוברי רוסית רבים, ועשוי לעורר קנאה בקרב חלקים מדוברי העברית בארץ.

בסקין כותבת עברית מיומנת וטבעית, הרצופה מילים לועזיות (מליטאית, שפת אִמה, ועד אנגלית וצרפתית והאשטגים מטוויטר), ויש בשיריה שילוב נדיר ומלא הומור בין גבוה ונמוך, ההרואי והגרוטסקי. נראה כי השפה היא המרחב הנוח ביותר שלה; בחלק מהשירים השילוב בין השפות השונות יוצר חריזה יוצאת מן הכלל. אבל דווקא משום שהיא משוררת מיומנת מאוד, השולטת שליטה מלאה בסגנונות השירה הקלאסית, נמתח פער בין הצורה המלוטשת לעילא של שיריה ובין התוכן שלהם.

בסקין שולטת לגמרי בצורת השיר אך פחות בחומר שלו, והרגש בשיריה – שברבים מהם חריזה מבריקה ממש – עומד בחיוורונו ביחס לברק הלשון והסגנון. 
הספר אמנם עוסק בנושאים שהשירה נדרשת בהם: שירים על פרֵדה, מוות ואהבה, וכן מחזור המוקדש למרחב העירוני – מליטא עד תל אביב – חוזרים ומופיעים בספר; אלא שנראה כי העיקר – והוא הלב – חסר בהם. יוצא מן הכלל הוא המחזור הראשון, "דלותך הזוהרת", המוקדש למולדתה ליטא (מחווה ל"משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג, שנכתב אף הוא לאותה מולדת), שבו הרגש עז ועמוק יותר, בעיקר בשירים המוקדשים לא למולדת הפיזית אלא לקרובי המשפחה שכוננו אותה.

כמו גולדברג, נושאת עמה בסקין את מה שאיבדה, ואהבתה וגעגועיה מעניקים לעבר רכות ודיוק שההווה אולי לא ימצא אותם; אך שלא כמו גולדברג, הרקע התרבותי העשיר והמשותף והיכולת הלשונית והספרותית הגבוהה אינם מספיקים כדי ליצור מבע רגשי דק ונוגע אל הלב, שהנוכחות שלו – או העדרו – היא נשמת אפה של השירה, מושחזת ומלוטשת ככל שתהיה.

מֵאָז שֶׁעֹמֶס הַחֹם יָרַד, נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי – סָבָתִי, / בִּסְבִיבוֹת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים מַרְתִּיחָה חָלָב, / מְבַשֶּׁלֶת מָרָק בְּיַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת, שָׁם כָּל הַבָּתִּים / בַּשּׁכוּנָה צְבוּעִים בְּאָדֹם. / שָׁם עוֹנַת הַסְּתָו, // צְהֻבָּה וּמִתְנַפְנֶפֶת, כְּמוֹ אֵיזוֹ La Goulue / מְכִינָה אֶת הַנּוֹף לַחֹרֶף: נִים וְלֹא נִים. / לָמָּה הָהוֹדִים אֶת אָמֶרִיקָה לֹא גִּלוּ? / מִשּׁוּם שֶׁכְּבָר הָיוּ לָהֶם תַּבְלִינִים. / כֵּן, אֲנַחְנוּ מִתְפַּשְּׁטִים בָּעוֹלָם– לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב, אוֹ,/ אִם תִּרְצוּ, קָדִימָה וְהצִּדָּה. לְשֵׁם כָּך – תּוֹרִי / לְהוֹרוֹת לִילָדַי אֶת סוֹדוֹת חִשּׁוּבוֹ / שֶׁל מִסְפַּר תַּפּוּחִים מְדֻיָּק, / וּמֶרְחָק עַד הַיָּם / וְאָלֶ"ף בֵּי"ת עִבְרִי.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ל' תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 באוקטובר 2017, ב-אומרת שירה, גיליון נח תשע"ח - 1054 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: