פיסת חוויה בכף ידך | דוד (דוכי) כהן

 חדר עבודה של צייר מצרי, דגם שמלה של ביונסה ופוסטר של ג'סטין ביבר בחדרה של אנה פרנק מוצגים בשתי תערוכות הדנות בתעשיית ההערצה ובתרבות הצריכה

לפני כמה חודשים ביקרתי ביד ושם. לקראת היציאה מהמקום נתקלתי בשלט המפנה לחנות המזכרות, והחלטתי שחנות מזכרות של מוזיאון כזה היא אתר שמצריך ביקור. האמת שחששתי, הנחתי שאמצא שם "מזכרות שואה" בטעם רע – חולצה עם הדפס טלאי צהוב, גדר חשמלית מוקטנת לתלייה בסלון ודגם של מבנה הכניסה לאושוויץ בירקנאו כמחזיק כלי כתיבה לשולחן העבודה. לשמחתי המוזיאון לא מתקרב לאזור הזה, ו"מזכרות השואה" היחידות שנמכרות במקום הן ספרים, בעיקר ספרי עיון. שאר המזכרות בחנות הן פשוט מזכרות תיירים הקשורות לישראל או ליהדות ללא אזכור לשואה.

חנויות מזכרות הן מוסדות חשובים בעולמם של מוזיאונים ואתרי תיירות. הן מציעות למבקרים חיבור בין החוויה שאותה חוו במהלך הביקור באתר ובין חיי היום יום שלהם. פיסת חוויה בכף ידך. 
בימים אלו מוצגות בארץ במקביל שתי תערוכות המתייחסות לנושא המזכרות, במוזיאונים ובכלל. התערוכה הראשונה, "תעלת המים המתוקים" של הילי גרינפלד, מוצגת בגלריה של סדנאות האמנים בירושלים. השנייה, “Hope House“ (בית התקווה) של האמן הבריטי סיימון פוג'יווארה, מוצגת בגלריה דביר בתל אביב. שתי התערוכות נוצרו בעקבות "מזכרת" שהאמנים רכשו או קיבלו וממנה המשיכו ובנו תערוכה על נושאים שונים המעניינים אותם.

דוכי-2

הילי גרינפלד, "תעלת המים המתוקים", 2017 . צילום: מיכאל לב

 

משחק של ייצוגים וציטוטים

בזמן שהילי גרינפלד הייתה סטודנטית בבצלאל שיתף אותה אחד המרצים בסיפור מעניין. בשלהי מלחמת יום הכיפורים, בעת ששהו כוחות צה"ל מעבר לתעלה, הוא נתקל בבתים נטושים, נכנס לאחד מהם ולקח ממנו שני רישומים קטנים, בובת חמור וספל קפה. לאחר עשרות שנים, סגנון הציור של גרינפלד הזכיר למרצה (ששמו נשאר חסוי בכל הטקסטים על התערוכה) את הציורים המצריים והוא החליט לתת לה אותם.

הציורים האלו, ולאחר מכן גם הפריטים הנוספים, עומדים בבסיס תערוכתה של גרינפלד, "תעלת המים המתוקים". הפריטים, המוצגים בתוך ויטרינה בכניסה לחלל התערוכה, שלחו את גרינפלד למסע בעקבות אמנות מצרית ובעקבות פריטים מצריים שהגיעו למוזיאונים במערב.

במהלך העבודה על התערוכה, לאחר שהבינה שנסיעה למצרים אינה רעיון מוצלח במיוחד, נסעה גרינפלד (יחד עם אוצרת התערוכה הדס גלזר) לביקור בלונדון ושם ניסו השתיים להיפגש עם אמנים ממוצא מצרי. אמנם פגישות ושיתופי פעולה לא ממש נוצרו, אבל הנסיעה נוצלה לשם ביקור בשכיות החמדה של עתיקות מצרים המוצגות בלונדון. כך יצאו צמד נשים ישראליות, שמתחקות אחר פריטים מצריים שנלקחו ממצרים לפני קצת יותר מארבעים שנה, אל קצה אירופה לפגוש שם פריטים מצריים אחרים, שנלקחו ממנה לפני יותר מ–200 שנים.

אלו ואלו, אובליסקים חשובים ואבן הרוזטה מחד, ושני רישומים של צייר חובב מאידך, הם מזכרות. מזכרות שלא ניתנו מרצון בעליהן המקוריים, ואולי גם לא היו חשובות להם במיוחד עד שאבדו, אך לגמרי מזכרות. גרינפלד, שעוסקת כבר שנים באופני תצוגה מוזאליים וכבר הציגה תערוכות שעסקו בכך, ניגשה לחנות המזכרות של המוזיאון ורכשה מבחר העתקים קטנים של עתיקות מצרים העתיקה. פריטים אלו משמשים כמוצגים העיקריים בעבודה המרכזית בתערוכה, "שחזור" חדר העבודה של הצייר המצרי.

בחלקה הפנימי של הגלריה, שהכניסה אליו מוסגרה במשרביות עץ, הוצב שחזור פינת העבודה של הצייר האלמוני. ארצנו הקטנטונת מלאה בחדרי עבודה שהפכו למוצג מוזיאוני. אם זה במקומם המקורי, כמו בית עגנון ובית בן גוריון, ואם "חדרים" שנבנו מחדש כמו חדר העבודה של הרצל בהר הקרוי על שמו. והנה עכשיו, בגלריה קטנה בתלפיות, חדר עבודה של צייר מצרי אלמוני.

על בימה קטנה הוצב שולחן עץ מסיבי עם כיסא תואם שנבנו במיוחד לצורך התערוכה. ברגעים הראשונים ניסיתי להבין למה לבנות רהיטים אם אפשר להשיג פריטים דומים בשוק הרהיטים, במיוחד כשאנחנו לא יודעים איך באמת היה נראה חדר העבודה המקורי. אבל מבט מדוקדק גילה רמזים לתוכן הציורים. ובאמת, בשמחת גילוי סקרנית, מצאתי את עצמי ואת סובביי הולכים הלוך ושוב בין הציורים לבין העבודות בתערוכה ומנסים למצוא הקשרים. הנה הדוגמה סביב השולחן מופיעה באחד הציורים, ובציור השני מופיעה שוב כמעקה המרפסת. הנה העיטור הזה מופיע על המשרביות והנה דוגמת החלון ההוא חקוקה במשענת הכיסא. התהליך הזה נמשך דקות ארוכות, לאט לאט נחשפו בפנינו חיבורים והקשרים שסמויים מהעין בהסתכלות ראשונה, חיבורים שהופכים את התערוכה למשחק של ייצוגים וציטוטים.

את המזכרות שקנתה גרינפלד במוזיאון הבריטי, כמו גם את כוס הקפה ובובת החמור שנלקחו יחד עם הציורים המצריים, היא שחזרה שוב ושוב בצורות שונות. פירקה והרכיבה, חיברה בין נושאים ובין חומרים וצבעים שונים ויצרה את מה שהיא קוראת לו "אלמנטים נחשקים לביזה". שולחן העבודה "המשוחזר" (כמו גם מדפים ופינות תצוגה נוספות שנבנו ברחבי הגלריה) התמלא באלמנטים רבים כאלו, שכמו קורצים למבקר: "בוא וקח אותי, אף אחד לא ישים לב".

התערוכה לא מסתכמת רק באלמנטים הללו. אופני ההצבה, התאורה המינימלית ואפילו צבעי הקירות בחלל מעלים שאלות מעניינות על מוזיאונים, על שימור תרבות ועל חינוך היסטורי.

"מה
שביונסה לבשה בבית אנה
פרנק", משמאל: "הקיר
של אנה פרנק", סיימון
פוג'יווארה, 2017 . מתוך
התערוכה " "Hope House
צילום: גלריית דביר

הכול מזויף

סיימון פוג'יווארה, לעומת גרינפלד, רכש את המזכרות שלו בכסף מלא. פוג'יווארה ביקר עם קבוצת סטודנטים לאמנות במוזיאון אנה פרנק ולמד להפתעתו שכל תכולת הבית, כולל הטפטים על הקירות, משוחזרת. בתום הביקור נכנס לחנות המזכרות של המוזיאון וקנה, לדבריו, את כל המזכרות הנמכרות שם. אחת המזכרות שפוג'יווארה קנה בחנות היא דגם קרטון להרכבה של בית אנה פרנק, ביחס של 1:60.

הדגם הזה, המוצב בעצמו בכמה וריאציות בקומה התחתונה של התערוכה, מהווה את נקודת המוצא של פוג'יווארה. צוות יחסי הציבור של גלריה דביר גרם לי ולאחרים להבין שפוג'יווארה "בנה בתל אביב את בית אנה פרנק, בגודל 1:1, על–פי הדגם שנמכר בחנות המוזיאון". אך ביקור בתערוכה מגלה שבגלריה מוצג דגם של הדגם, לא דגם של הבית. דגם שלרגע לא מתיימר לדמות מציאות אלא בעיקר לחשוף עד כמה היא מזויפת.

קירות הגבס המצופים טפט לא באמת נראים אותנטיים. הם בסך הכול תפאורה, סט צילומים לסרט או קליפ שבו יצולמו השחקנים האמיתיים בתערוכה, ג'סטין ביבר וביונסה, אמנים ומעצבי על ותרבות הצריכה מעל כולם. ולכן הבהרה חשובה בטרם נמשיך, התערוכה אינה עוסקת בשואה ובאנה פרנק כמעט בכלל, חשוב לדעת זאת לפני שבאים לביקור.

התערוכה מתפרשת על גבי שלוש קומות התצוגה של הגלריה. שתי קומות מתחת לאדמה וקומה אחת בראש הבניין. למעשה עיקר התערוכה מתרחש בקומה האמצעית כששתי הקומות האחרות מהוות מעין יציאה מהסיפור המרכזי למקום מעט שונה.

"העתק" הבית אכן נעשה בגודל של אחד לאחד. הניסיון לדחוס בית צר וארוך בן ארבע קומות אל תוך שלוש קומות בבניין תל אביבי תעשייתי, בעל תקרות גבוהות וצורה כמעט מרובעת, יוצר מצב שבו ה"שחזור" מקיף רק חדר מקומת הכניסה, שניים וחצי חדרים מקומת המגורים של משפחת פרנק ואת עליית הגג ששימשה חלק מהמסתור. מגבלות החלל, והבחירה להעתיק את הדגם ולא את הבית עצמו, יוצרות תערוכה שמשתמשת רק במרכז החלל ומשאירה שוליים רחבים בצדדיו. גם החדרים שכן "נבנו" נשארו עם קירות פתוחים, כדי שהמתבונן בדגם הקטן יוכל לראות את פנים הבית. כל זה מונע הרגשה של בית מגורים. שים לב, אתה בתערוכה, לא בבית. מקסימום באיקאה (גם היא מקום שמוכר סיפור).

כי באמת, הכול בתערוכה הזאת מזויף. בחלקו זיוף זועק ובחלקו זיוף מתחכם יותר. על הקירות כבר דיברנו, אבל גם רוב הריהוט עכשווי למדי (כולל כורסת איקאה עם הטיקט שלה). נגיעה אחת של "אותנטיות" בפינת כל חדר – רדיאטור מתקלף, חבית ומטף חלודים – מספיקים כדי להצביע: "זה כאילו ישן". נראה שפוג'יווארה נהנה מאוד לשתול ברחבי הבית כמה שיותר דברים עכשוויים, כל כך נהנה שבשלב מסוים נדמה שריבוי ה"שתילות" האלו מהווה את נקודת התורפה המרכזית של התערוכה. עודף עבודות העיצוב, ציטוטי האמנות והקריצה לתרבות פופולרית (מישהו אמר משהו על ארון המלא ב–300 עותקים של "חמישים גוונים של אפור" בתור מסתור הדלת?) מייצרים מסך עשן ועלולים למנוע מהמבקר לשקוע בתוך האמירות הרציניות שיש בה.

 

ומה עם העברית

ודווקא באמת יש לתערוכה הזאת מה לתת. "חדר השינה" של אנה הוא דוגמה טובה לכך: בפינת החדר יושבת בובת ראווה נשית, ללא ראש, לבושה בחליפה כחולה. העבודה הזו מבוססת על סיפור ביקורה של הזמרת ביונסה במוזיאון בשנת 2014. ביונסה, בצייתה לקוד לא כתוב שבו ביקור במקום בשמלת מעצבים ייראה רע, לבשה בגד של רשת "טופ שופ" והעלתה תמונה לאינסטגרם. תוך 45 דקות מרגע פרסום התמונה אזל הפריט מכל סניפי הרשת. הרשת מצידה השתמשה בתמונתה של הזמרת בחשבון האינסטגרם שלה וזכתה לביקורת רבה.

לצורך התערוכה הזמין פוג'יווארה מתופר העתק של החליפה המקורית והלביש בה את בובת הראווה. הסיפור הזה ממחיש עד כמה גם ביקור תמים במוזיאון שואה, לכאורה מקום ללא קשר למסחריות, הופך בין רגע לחלק מתעשייה שלמה. תעשיית הערצה ומכירת מוצרים. על הקיר המרכזי בחדר ישנו העתק של הטפט בחדרה של אנה ושל התמונות שהיא תלתה על קירותיו. על גבי קיר זה הוסיף פוג'יווארה רובד נוסף. הוא הדפיס תמונות ידוענים בני ימינו (הילארי קלינטון, ג'סטין ביבר, נטלי פורטמן ואחרים) על גבי לוח פרספקס שקוף ותלה אותו על אותו קיר. מעין ניסיון לדמות למקום "אותנטיות" עכשווית של חדר השייך לנערה מתבגרת.

התערוכה שווה ביקור ומעניינת, אבל בנקודות מסוימות נראה שהאמן והגלריה משחקים במין משחק פנימי סגור שלא באמת מכוון שהקהל יבין מה מתרחש בו. אני לא מצפה מהגלריה להאכיל אותי בכפית, אני בעד עבודות שדורשות זמן והקשבה כדי להבין אותן כמו שצריך, אבל כאן הדבר מציק באופן מודגש. גם ב"תעלת המים המתוקים" העבודות חידתיות, זה נהדר, אבל אם שם הטקסטים שעל הקיר מנסים לעזור לצופה (אולי טיפה יותר מדי) להיכנס אל תוך העבודות, הרי שהטקסטים ב"בית התקווה" נותנים הקשר כללי בלבד. הקשר שעוזר להבין מאיפה הפריט מצוטט (שלא לומר עושה פרסומת לאתר המכירות שלו), אבל לרגע לא ירמוז מה הקשר שלו לפה. אה, והם גם באנגלית בלבד.

לכך שגלריות מסחריות בתל אביב מחזיקות אתר באנגלית בלבד כבר התרגלתי, גם לעובדה שפעמים רבות הן לא טורחות לציין על גבי הגלריה מבחוץ את דבר קיומה, אבל לא ציפיתי להגיע לתערוכה שלמה בגלריה ישראלית ולא למצוא ולו מילה עברית אחת על הקירות. התערוכה מאמצת לחלוטין את דימוי המוזיאון הזר וכל הכיתובים על הקירות (מודפסים על לוחות פרספקס כראוי למוזיאון פופולרי) כתובים באנגלית. אני יודע שאני ושכמותי איננו קהל היעד העיקרי של הגלריה, היא קיימת בעיקר כדי למכור לאספני אמנות, אך עדיין אני מצפה לקצת יותר הנגשה של האמנות לקהל הישראלי.

בית התקווה מחכה לכם בדרום תל אביב. שווה ללכת ולראות אותו, אבל בצפייה ביקורתית אפשר לקבל ממנו אפילו יותר.

——————-

תעלת המים המתוקים

הילי גרינפלד

אוצרת: הדס גלזר

סדנאות האמנים, האומן 26, ירושלים

נעילה: 13.10

 

Hope House

סיימון פוג'יווארה

גלריה דביר, ראשית חכמה 14 תל אביב

נעילה: 21.10

———————

דוד (דוּכי) כהן הוא יוצר ואמן פלסטי, סטודנט לאמנות בפרדס

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"ד תשרי תשע"ח

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוקטובר 2017, ב-גיליון סוכות תשע"ח - 1052 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אם משהו כתוב רק באנגלית זה אומר שזה לא מונגש לקהל הישראלי?
    קהל ישראלי זה גם דוברי עברית, זה לא בהכרח, יש בישראל עוד הרבה שפות ומיעוטים ולהכניס את כולם לקופסה של עברית זה לא רק פטרנליסטי ובטח שלא ציוני זה גם מחיקה של תרבויות שלמות בשביל אגו של כמה אנשים בממשלה ובאקדמיה לעברית.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: