בהצעת רעיונות דתיים רדיקליים לכאורה, ודווקא מתוך תפיסתו של הראי"ה קוק, מתפלמס הספר עם מגמת ההקצנה בחברה הדתית לאומית. הזמנה לחשיבה מחדש

יהדות קיומית

אלחנן שילה

שוקן, 2017, 270 עמ'

כותרת ספרו של אלחנן שילה "יהדות קיומית" מעוררת במבט ראשון תהייה – מי שמע על יהדות שכזו? קריאה בגוף הספר מורה אחרת. שילה מדבר בגובה העיניים על עשרות סוגיות הנוגעות לליבת החיים היהודיים בימינו. את מה שהוא מכנה "יהדות קיומית" ניתן היה לכנות גם "יהדות עם ראש פתוח". חשיבותו של הספר בכך שמחברו משוחרר מחשיבה דוגמטית שלעתים נדמה שהפכה לדרך המלך בתרבות הנהוגה בישראל.

מחבר הספר הוא תלמיד חכם ומשכיל דתי, וניכר מכתיבתו שהוא בקי בפילוסופיה ובהגות היהודית המודרנית לענפיה השונים ובמיוחד בזו הציונית, כשם שהוא בקי בספרות העברית ובחקר המקרא. הוא מתפלמס עם קשת רחבה של אישים ובמיוחד עם מגמת ההתחרדות בחברה הדתית לאומית בכלל ועם זו של ישיבות הקו בהנהגת הרב צבי טאו בפרט. קצרה היריעה מכדי לעמוד על כל הגיגיו, אולם החידוש המרענן ביותר בכתיבתו של שילה, שחלקים נכבדים מספרו ראו אור במסגרת מוסף זה, הוא יחסו המכבד לתרבות המודרנית, למחשבה האתיאיסטית ולכל גווניה של מחשבת הציונות.

ביכולתי‭ ‬לקבל‭ ‬את‭ ‬החיוב‭ ‬המצוי‭ ‬במופע‭ ‬מחול‭ ‬מודרני‭. ‬אנסמבל‭ "‬כעת‭" ‬
צילום‭: ‬מורן‭ ‬מינץ

כל העושר שיש בעולם

אפתח את דבריי דווקא באותם חלקים בספר המוקדשים למשנתו של הראי"ה קוק ז"ל. שילה הופך את היוצרות ומצביע על כך שחשיבותו הגדולה של הרב קוק היא דווקא באותם היבטים דתיים רליגיוזיים במשנתו, שכמעט לא נידונים במערכות החינוך של הציונות הדתית. לעומת זאת הוא מתפלמס בחריפות עם רעיונות לאומיים רבים שכן אומצו על ידי ממשיכיו, ולטענתו ללא חשיבה ביקורתית ראויה. בפרק השישי, המוקדש לתפיסת הא–לוהות בעידן המודרני, הוא כותב: "אצל הרב קוק האידיאל הוא פעילות ספונטנית ללא תודעת מצווה: 'ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חוק מצווה […] כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה' (אורות הקודש, חלק ג, עמ' שיח)".

תפיסת הא–לוהות של הרב קוק, מסביר אלחנן שילה, "שונה מציור הא–לוהות הפרסונלית – ישות המתגלה, משוחחת ומצווה על בני האדם. מתוך תפיסת א–לוהות זו, שהתגבשה בהלכה היהודית, נוצר קרע בין חיי החול ובין החיים הדתיים". לשיטתו, הביא הרב קוק את תפיסת הא–לוהות הקבלית למרום פסגתה למול התפיסה הפרסונלית המקראית וזו הפילוסופית הרמב"מיסטית. לטענת שילה, בתורתו של הרב קוק השואבת מהמחשבה המיסטית היהודית נשבר החיץ שבין קודש לחול, ומנוטרל האופי הפרסונלי של הא–לוהות שיוצר תודעת כפיפות. בדרך זו ניתן להעניק מקום לחיים מתוך חירות, ולאחות את החיץ שבין דת למוסר.

בתודעתו של הרב קוק עולם החולין איננו נתפס כאמצעי לעבודה הדתית, משום שהקודש נמצא במעשי החולין שתכליתם בעצמם. שילה רואה עצמו כמי שמפתח תפיסה זו אל מעבר לגבולות שתחם לה הרב קוק. "אני בשונה מהרב קוק מעוניין לקחת את כל החיוב שנמצא בעולם המצוות – אבל גם את מה שנמצא מחוץ לגבולותיה של ההלכה. אינני רוצה להגביל את עצמי. ביכולתי לקבל את כל החיוב המצוי בקולות ובצבעים של כנסייה או מקדש הינדואיסטי וגם של מופע מחול מודרני. במצב תודעתי זה כל העושר שיש בעולם נחווה כביטוי של אור א–לוהי" (עמ' 99).

תרבות חילונית וציונות

אין ספק שהנחשבים בימינו מתלמידיו הנאמנים של הרב קוק עלולים להתחלחל למקרא דבריו של שילה, אולם עבורו עקרון הקדושה החובקת כול הוא עיקרון שיכול לרכך את ההתאבנות ההלכתית ולא להכשירה. סביר להניח שעבור לא מעטים מקוראי עיתון זה עמדותיו של שילה נראות רדיקליות מאוד, אולם המעיין בדברים היטב יבחין שיש בהם לשקף בפועל את הלך הרוח המעשי האופייני לרבים בציבור הדתי לאומי. בניגוד לקבוצת הרבנים המזהה בין הגותו של הרב קוק להקפדה חמורה על המסגרת ההלכתית, הרושם הוא שרבים בציבור הדתי לאומי נוהגים וחושבים בפועל באופן הדומה יותר לזה של אלחנן שילה. גם אם הרב קוק עצמו לא העז לפרוץ מעבר לגבולות ההלכה, עבור רבים תפיסת עולמו הדתית שניזונה מתפיסות קבליות–חסידיות מעניקה לגיטימציה להתייחסות חופשית לכלל המציאות, עמדה המשוחררת מהסגירות החרדית ההלכתית.

לעניות דעתי, ליבת הספר שלאורה ניתן להבין רבים מטיעוניו הרדיקליים לכאורה של שילה מקורם בהבנה זו של תפיסת הא–לוהות מבית מדרשו של הראי"ה קוק. שילה בא חשבון נוקב עם מערכת החינוך הממלכתית דתית ועם עולם הישיבות הדתי לאומי המתקרבים בסגירותם המחשבתית לעולם החרדי. דווקא דרך זו היא שמובילה רבים מבני הדור הצעיר להפניית עורף לאורח החיים הדתי. בניגוד לכך מציע שילה "לכרות ברית" עם אלה הממשיכים את הלך הרוח של הציונות הרוחנית מיסודם של אחד העם ותלמידיו. הללו כוללים הפנמה של מחשבת המוסר הליברלי שבמרכזה עקרון חירות האדם וכבודו. בעקבות החשיפה של רבים מבני הדור הצעיר לעולם זה, הם מגלים שהזלזול הגורף של מוריהם בחברה זו איננו עומד בפני הביקורת.

יותר מכך, הזיהוי הנפוץ שהתקבל בדור האחרון בין לאומיות לדתיות מתעלם לחלוטין לדעת שילה מתכליתו החילונית החשובה של הפרויקט הציוני. שהרי הוא "בא לאפשר קיום של זהות יהודית חילונית בעידן המודרני. בעוד יהודי דתי יכול לחיות בכל מקום באמצעות חומות ההלכה, קיום יהודי חילוני שיכול לשרוד לאורך דורות אפשרי רק במדינת היהודים" (עמ' 192). מצב עניינים זה מחייב שינוי גישה מצד היהדות הדתית לאומית, המאמצת בעניין זה שלא בצדק את שאיפותיו הלא מעשיות של הרב קוק המנוח.

לחברה הדתית לאומית יש מה ללמוד מהתרבות היהודית החילונית וממדעי היהדות. שילה מזכיר לקוראיו את מאמר התלמוד הבבלי, "חותמו של הקב"ה אמת" (שבת נה ע"א). המחקר האקדמי של מקורות היהדות והמקרא מחויב לאמת, כשם שכל מחשבה מדעית ביקורתית מחויבת לה. מערכת החינוך הממלכתית דתית, שלכאורה שמה על דגלה שילוב של דת ומדע, בורחת או לחלופין נותנת מענה אפולוגטי לממצאי המחקר האקדמי. רבים מראשי הישיבות של הציונות הדתית מובילים התנגדות עזה לקריאה ביקורתית של המקורות. "הדמוניזציה שמנשבת מכתבי הרב צבי טאו בנוגע לאקדמיה מלמדת על חוסר היכולת ליישם את תורת הרב קוק בימינו", טוען שילה.

דת לא מוותרת על מוסר

שילה מוסיף ושואל: במה שונה עקרונית גישת מערכת החינוך הממלכתית דתית בסוגיה זו מזו של מערכת החינוך החרדית? כיצד ניתן לחנך לחשיבה עצמאית ביקורתית בכל תחומי הידע האחרים ובכל הנוגע למקצועות היהדות לחסום את מחשבתם הביקורתית של הילדים והמתבגרים? הוא מצטט את חוקר המקרא יאיר הופמן, שהציג את ביקורת המקרא כתריס בפני גישות פונדמנטליסטיות, ומרחיק לכת עוד יותר: "הכפירה בתורה מן השמים היא המקיימת את האמונה בא–לוהים. לולא ביקורת המקרא, המנתקת את א–לוהים מהתורה, שהיא רואה כטקסט אנושי, איך יכול היה האדם המודרני לייחס לא–לוהים את כל הדברים הלא מוסריים שמייחסים לו בתורה? ביקורת המקרא היא שמצילה את האמונה ומשאירה אותה בטהרתה" (עמ' 180).

דברים חריפים אלה אינם כה חריפים כפי שנדמה במבט ראשון. האלוהות ניבטת מבעד לטקסט האנושי המוגבל: "מה שבעיני האחד הוא א–לוהים בעיני השני הוא שטן. א–לוהים, שהורה לרצוח את המקושש על חילול שבת, אינו א–לוהים בעיניי, אלא שטן. אם היו מעמידים א–לוהים כזה בבית משפט אזרחי (האמון על ערכי כבוד האדם וחירותו וחופש הדת), הוא היה נשפט על רצח. היו טוענים נגדו: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?'" (עמ' 178).

חקר התורה, החושף שאין מדובר במקשה אחת אלא בעריכה של טקסטים שונים הסותרים זה את זה, דווקא מאפשר לדתי הליברלי בן ימינו לשמור על אמונתו. לבחור בפסוק אחד המבטא מוסריות פורצת דרך ולדחות פסוק אחר, דווקא משום שהאמונה העמוקה בא–לוהות נשענת על רגש עדין ו"שמיעה פנימית" של ההתגלות. שילה איננו מוכן לוותר על אמונתו בא–לוהים וברליגיוזיות, אך גם לא על הכרתו ואמונתו בערכי המוסר הליברלי שהעניקה המחשבה ההומניסטית למודרנה, על ידי פיתוח והרחבה של ערכי מוסר מקראיים בסיסיים. הוא שואף ליצור תודעה חדשה שתוכל לאחד ביניהן – גם אם לא תמיד במישור המעשי, לפחות במישור המחשבתי.

דתיות קיומית, או אקזיסטנציאליסטית בלעז, איננה מחייבת בהכרח תפיסת עולם חילונית. הגותו של אבי האקזיסטנציאליזם המודרני, הפילוסוף הדני סרן קירקגור שחי במחצית הראשונה של המאה התשע–עשרה, היא דתית במהותה. גם לאורך המאה העשרים היו הוגי האקזיסטנציאליזם חלוקים בסוגיית הדת והחילון, וכשם שהגותו הקיומית של הרב סולובייצ'יק במאמרו "איש האמונה הבודד" היא דתית במובהק, זו של ז'אן פול סרטר חילונית במהותה. שילה שואף לשבור את החלוקות השגרתיות הנהוגות. במושג "יהדות קיומית" הוא מנסה ליצור שדה משותף בין הוגים דתיים וחילונים מודרניים מצד אחד ובין הגותו הרציונליסטית של הרמב"ם וזו הקבלית חסידית של הרב קוק מצד שני.

"יהדות קיומית" הוא ספר עיון שכדאי לקרוא בו גם כשלא מסכימים עם כל אחד מעשרות הרעיונות הרבים שכלולים בו. הוא כתוב בבהירות ובפשטות, מעורר לחשיבה ומאתגר את הקורא בפתרונות יצירתיים ולא שגרתיים לשלל סוגיות המעסיקות את החברה הדתית. בין נושאי הספר: קיום מצוות ללא מְצַוֶּה, משבר הגיור, כשרות וצמחונות, התגלות א–לוהית בטקסט אנושי, הלכה ומעמד האישה, הומוסקסואליות ומיניות, חזון הגאולה ובניית בית המקדש. מעבר לכך שספר זה נכתב על בסיס למדנות וידע רב, הוא מזמין את קוראיו לחשוב מחדש על שאלות רבות שאמורות להטריד את כולם.

פרופ' רון מרגולין הוא חוקר הגות יהודית מודרנית וחסידות באוניברסיטת תל–אביב ובמכון שלום הרטמן בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ד תשרי תשע"ח