מציל את האמונה מעצמה | רון מרגולין

 

בהצעת רעיונות דתיים רדיקליים לכאורה, ודווקא מתוך תפיסתו של הראי"ה קוק, מתפלמס הספר עם מגמת ההקצנה בחברה הדתית לאומית. הזמנה לחשיבה מחדש

יהדות קיומית

אלחנן שילה

שוקן, 2017, 270 עמ'

כותרת ספרו של אלחנן שילה "יהדות קיומית" מעוררת במבט ראשון תהייה – מי שמע על יהדות שכזו? קריאה בגוף הספר מורה אחרת. שילה מדבר בגובה העיניים על עשרות סוגיות הנוגעות לליבת החיים היהודיים בימינו. את מה שהוא מכנה "יהדות קיומית" ניתן היה לכנות גם "יהדות עם ראש פתוח". חשיבותו של הספר בכך שמחברו משוחרר מחשיבה דוגמטית שלעתים נדמה שהפכה לדרך המלך בתרבות הנהוגה בישראל.

מחבר הספר הוא תלמיד חכם ומשכיל דתי, וניכר מכתיבתו שהוא בקי בפילוסופיה ובהגות היהודית המודרנית לענפיה השונים ובמיוחד בזו הציונית, כשם שהוא בקי בספרות העברית ובחקר המקרא. הוא מתפלמס עם קשת רחבה של אישים ובמיוחד עם מגמת ההתחרדות בחברה הדתית לאומית בכלל ועם זו של ישיבות הקו בהנהגת הרב צבי טאו בפרט. קצרה היריעה מכדי לעמוד על כל הגיגיו, אולם החידוש המרענן ביותר בכתיבתו של שילה, שחלקים נכבדים מספרו ראו אור במסגרת מוסף זה, הוא יחסו המכבד לתרבות המודרנית, למחשבה האתיאיסטית ולכל גווניה של מחשבת הציונות.

ביכולתי‭ ‬לקבל‭ ‬את‭ ‬החיוב‭ ‬המצוי‭ ‬במופע‭ ‬מחול‭ ‬מודרני‭. ‬אנסמבל‭ "‬כעת‭" ‬
צילום‭: ‬מורן‭ ‬מינץ

כל העושר שיש בעולם

אפתח את דבריי דווקא באותם חלקים בספר המוקדשים למשנתו של הראי"ה קוק ז"ל. שילה הופך את היוצרות ומצביע על כך שחשיבותו הגדולה של הרב קוק היא דווקא באותם היבטים דתיים רליגיוזיים במשנתו, שכמעט לא נידונים במערכות החינוך של הציונות הדתית. לעומת זאת הוא מתפלמס בחריפות עם רעיונות לאומיים רבים שכן אומצו על ידי ממשיכיו, ולטענתו ללא חשיבה ביקורתית ראויה. בפרק השישי, המוקדש לתפיסת הא–לוהות בעידן המודרני, הוא כותב: "אצל הרב קוק האידיאל הוא פעילות ספונטנית ללא תודעת מצווה: 'ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חוק מצווה […] כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה' (אורות הקודש, חלק ג, עמ' שיח)".

תפיסת הא–לוהות של הרב קוק, מסביר אלחנן שילה, "שונה מציור הא–לוהות הפרסונלית – ישות המתגלה, משוחחת ומצווה על בני האדם. מתוך תפיסת א–לוהות זו, שהתגבשה בהלכה היהודית, נוצר קרע בין חיי החול ובין החיים הדתיים". לשיטתו, הביא הרב קוק את תפיסת הא–לוהות הקבלית למרום פסגתה למול התפיסה הפרסונלית המקראית וזו הפילוסופית הרמב"מיסטית. לטענת שילה, בתורתו של הרב קוק השואבת מהמחשבה המיסטית היהודית נשבר החיץ שבין קודש לחול, ומנוטרל האופי הפרסונלי של הא–לוהות שיוצר תודעת כפיפות. בדרך זו ניתן להעניק מקום לחיים מתוך חירות, ולאחות את החיץ שבין דת למוסר.

בתודעתו של הרב קוק עולם החולין איננו נתפס כאמצעי לעבודה הדתית, משום שהקודש נמצא במעשי החולין שתכליתם בעצמם. שילה רואה עצמו כמי שמפתח תפיסה זו אל מעבר לגבולות שתחם לה הרב קוק. "אני בשונה מהרב קוק מעוניין לקחת את כל החיוב שנמצא בעולם המצוות – אבל גם את מה שנמצא מחוץ לגבולותיה של ההלכה. אינני רוצה להגביל את עצמי. ביכולתי לקבל את כל החיוב המצוי בקולות ובצבעים של כנסייה או מקדש הינדואיסטי וגם של מופע מחול מודרני. במצב תודעתי זה כל העושר שיש בעולם נחווה כביטוי של אור א–לוהי" (עמ' 99).

תרבות חילונית וציונות

אין ספק שהנחשבים בימינו מתלמידיו הנאמנים של הרב קוק עלולים להתחלחל למקרא דבריו של שילה, אולם עבורו עקרון הקדושה החובקת כול הוא עיקרון שיכול לרכך את ההתאבנות ההלכתית ולא להכשירה. סביר להניח שעבור לא מעטים מקוראי עיתון זה עמדותיו של שילה נראות רדיקליות מאוד, אולם המעיין בדברים היטב יבחין שיש בהם לשקף בפועל את הלך הרוח המעשי האופייני לרבים בציבור הדתי לאומי. בניגוד לקבוצת הרבנים המזהה בין הגותו של הרב קוק להקפדה חמורה על המסגרת ההלכתית, הרושם הוא שרבים בציבור הדתי לאומי נוהגים וחושבים בפועל באופן הדומה יותר לזה של אלחנן שילה. גם אם הרב קוק עצמו לא העז לפרוץ מעבר לגבולות ההלכה, עבור רבים תפיסת עולמו הדתית שניזונה מתפיסות קבליות–חסידיות מעניקה לגיטימציה להתייחסות חופשית לכלל המציאות, עמדה המשוחררת מהסגירות החרדית ההלכתית.

לעניות דעתי, ליבת הספר שלאורה ניתן להבין רבים מטיעוניו הרדיקליים לכאורה של שילה מקורם בהבנה זו של תפיסת הא–לוהות מבית מדרשו של הראי"ה קוק. שילה בא חשבון נוקב עם מערכת החינוך הממלכתית דתית ועם עולם הישיבות הדתי לאומי המתקרבים בסגירותם המחשבתית לעולם החרדי. דווקא דרך זו היא שמובילה רבים מבני הדור הצעיר להפניית עורף לאורח החיים הדתי. בניגוד לכך מציע שילה "לכרות ברית" עם אלה הממשיכים את הלך הרוח של הציונות הרוחנית מיסודם של אחד העם ותלמידיו. הללו כוללים הפנמה של מחשבת המוסר הליברלי שבמרכזה עקרון חירות האדם וכבודו. בעקבות החשיפה של רבים מבני הדור הצעיר לעולם זה, הם מגלים שהזלזול הגורף של מוריהם בחברה זו איננו עומד בפני הביקורת.

יותר מכך, הזיהוי הנפוץ שהתקבל בדור האחרון בין לאומיות לדתיות מתעלם לחלוטין לדעת שילה מתכליתו החילונית החשובה של הפרויקט הציוני. שהרי הוא "בא לאפשר קיום של זהות יהודית חילונית בעידן המודרני. בעוד יהודי דתי יכול לחיות בכל מקום באמצעות חומות ההלכה, קיום יהודי חילוני שיכול לשרוד לאורך דורות אפשרי רק במדינת היהודים" (עמ' 192). מצב עניינים זה מחייב שינוי גישה מצד היהדות הדתית לאומית, המאמצת בעניין זה שלא בצדק את שאיפותיו הלא מעשיות של הרב קוק המנוח.

לחברה הדתית לאומית יש מה ללמוד מהתרבות היהודית החילונית וממדעי היהדות. שילה מזכיר לקוראיו את מאמר התלמוד הבבלי, "חותמו של הקב"ה אמת" (שבת נה ע"א). המחקר האקדמי של מקורות היהדות והמקרא מחויב לאמת, כשם שכל מחשבה מדעית ביקורתית מחויבת לה. מערכת החינוך הממלכתית דתית, שלכאורה שמה על דגלה שילוב של דת ומדע, בורחת או לחלופין נותנת מענה אפולוגטי לממצאי המחקר האקדמי. רבים מראשי הישיבות של הציונות הדתית מובילים התנגדות עזה לקריאה ביקורתית של המקורות. "הדמוניזציה שמנשבת מכתבי הרב צבי טאו בנוגע לאקדמיה מלמדת על חוסר היכולת ליישם את תורת הרב קוק בימינו", טוען שילה.

דת לא מוותרת על מוסר

שילה מוסיף ושואל: במה שונה עקרונית גישת מערכת החינוך הממלכתית דתית בסוגיה זו מזו של מערכת החינוך החרדית? כיצד ניתן לחנך לחשיבה עצמאית ביקורתית בכל תחומי הידע האחרים ובכל הנוגע למקצועות היהדות לחסום את מחשבתם הביקורתית של הילדים והמתבגרים? הוא מצטט את חוקר המקרא יאיר הופמן, שהציג את ביקורת המקרא כתריס בפני גישות פונדמנטליסטיות, ומרחיק לכת עוד יותר: "הכפירה בתורה מן השמים היא המקיימת את האמונה בא–לוהים. לולא ביקורת המקרא, המנתקת את א–לוהים מהתורה, שהיא רואה כטקסט אנושי, איך יכול היה האדם המודרני לייחס לא–לוהים את כל הדברים הלא מוסריים שמייחסים לו בתורה? ביקורת המקרא היא שמצילה את האמונה ומשאירה אותה בטהרתה" (עמ' 180).

דברים חריפים אלה אינם כה חריפים כפי שנדמה במבט ראשון. האלוהות ניבטת מבעד לטקסט האנושי המוגבל: "מה שבעיני האחד הוא א–לוהים בעיני השני הוא שטן. א–לוהים, שהורה לרצוח את המקושש על חילול שבת, אינו א–לוהים בעיניי, אלא שטן. אם היו מעמידים א–לוהים כזה בבית משפט אזרחי (האמון על ערכי כבוד האדם וחירותו וחופש הדת), הוא היה נשפט על רצח. היו טוענים נגדו: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?'" (עמ' 178).

חקר התורה, החושף שאין מדובר במקשה אחת אלא בעריכה של טקסטים שונים הסותרים זה את זה, דווקא מאפשר לדתי הליברלי בן ימינו לשמור על אמונתו. לבחור בפסוק אחד המבטא מוסריות פורצת דרך ולדחות פסוק אחר, דווקא משום שהאמונה העמוקה בא–לוהות נשענת על רגש עדין ו"שמיעה פנימית" של ההתגלות. שילה איננו מוכן לוותר על אמונתו בא–לוהים וברליגיוזיות, אך גם לא על הכרתו ואמונתו בערכי המוסר הליברלי שהעניקה המחשבה ההומניסטית למודרנה, על ידי פיתוח והרחבה של ערכי מוסר מקראיים בסיסיים. הוא שואף ליצור תודעה חדשה שתוכל לאחד ביניהן – גם אם לא תמיד במישור המעשי, לפחות במישור המחשבתי.

דתיות קיומית, או אקזיסטנציאליסטית בלעז, איננה מחייבת בהכרח תפיסת עולם חילונית. הגותו של אבי האקזיסטנציאליזם המודרני, הפילוסוף הדני סרן קירקגור שחי במחצית הראשונה של המאה התשע–עשרה, היא דתית במהותה. גם לאורך המאה העשרים היו הוגי האקזיסטנציאליזם חלוקים בסוגיית הדת והחילון, וכשם שהגותו הקיומית של הרב סולובייצ'יק במאמרו "איש האמונה הבודד" היא דתית במובהק, זו של ז'אן פול סרטר חילונית במהותה. שילה שואף לשבור את החלוקות השגרתיות הנהוגות. במושג "יהדות קיומית" הוא מנסה ליצור שדה משותף בין הוגים דתיים וחילונים מודרניים מצד אחד ובין הגותו הרציונליסטית של הרמב"ם וזו הקבלית חסידית של הרב קוק מצד שני.

"יהדות קיומית" הוא ספר עיון שכדאי לקרוא בו גם כשלא מסכימים עם כל אחד מעשרות הרעיונות הרבים שכלולים בו. הוא כתוב בבהירות ובפשטות, מעורר לחשיבה ומאתגר את הקורא בפתרונות יצירתיים ולא שגרתיים לשלל סוגיות המעסיקות את החברה הדתית. בין נושאי הספר: קיום מצוות ללא מְצַוֶּה, משבר הגיור, כשרות וצמחונות, התגלות א–לוהית בטקסט אנושי, הלכה ומעמד האישה, הומוסקסואליות ומיניות, חזון הגאולה ובניית בית המקדש. מעבר לכך שספר זה נכתב על בסיס למדנות וידע רב, הוא מזמין את קוראיו לחשוב מחדש על שאלות רבות שאמורות להטריד את כולם.

פרופ' רון מרגולין הוא חוקר הגות יהודית מודרנית וחסידות באוניברסיטת תלאביב ובמכון שלום הרטמן בירושלים

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"ד תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-8 באוקטובר 2017,ב-גיליון סוכות תשע"ח - 1052, יהדות, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. 20 תגובות.

  1. לא קראתי את הספר , אבל מהסקירה הזו נראה לי שאפשר לוותר על צמד המילים "יהדות קיומית" , ולהסתפק רק ב"קיומית".
    הדברים האמורים כאן נשמעים דת נחמדה מאוד , אך ספק גדול אם זו יהדות…..
    את כתבי הרב קוק אפשר "למשוך" לכל מיני כיוונים , אך בשורה תחתונה הוא היה איש הלכה מובהק. וזהו ניגוד חריף לדיעות המצוטטות במאמר הזה.

    למשל לגבי :
    "….. אינני רוצה להגביל את עצמי. ביכולתי לקבל את כל החיוב המצוי בקולות ובצבעים של כנסייה או מקדש הינדואיסטי וגם של מופע מחול מודרני."

    הרב קוק מנגד , טען כי כאשר הוא הולך ליד כנסיות , אף על פי שיש שם וורדים וכדומה , הוא מריח משם ריחות של בית הכיסא ….. (כמדומני בערפילי טוהר).
    הרב קוק אכן לא היה צריך "להגביל את עצמו" כי טבעיותו כבר היתה מספיק מזוככת , שנטיתו הטבעית לא היתה סותרת את נטייתו ההלכתית.

    (ולכן כל "גזירה שווה" מחוויותיו האישיות של הרב קוק אל חוויות אישיות של אנשים רגילים , שאינם כל כך מזוככים , עושה עוול לו ולתורתו).

    אני אישית אינני מגדיר את עצמי כ"דתי" היום (אולי גם לי יש כרגע דת משלי).
    אך אינני הולך ותולה כל מיני בוקי סריקי ברב קוק , או יוצר "יהדות חדשה".
    אין ספק כי הרב קוק היה יהודי הלכתי במלוא מובן המילה.
    וברור כי הרב טאו וישיבות הקו הם ממשיכים נאמנים של דרכו.
    אני מאמין שאם הרב קוק היה רואה מה קורה היום מהבחינה ההלכתית , הוא היה קיצוני יותר מהרב טאו.

    שוב : אפשר להגיד "אני חושב שה' רוצה ממני משהו אחר" ולעשות כל מיני דברים שאינם יהדות (זה מה שאני אישית עושה) אך לא צריך לעוות בשביל זה את היהדות ואת הרב קוק.

    • לדבר על 'היהדות' כמיקשה סגורה אחת זו טעות. גם בעבר היו יהדויות שונות זו מזו. זאת ועוד, בניגוד לדת הפרסית הקדומה הרי הדת והתרבות היהודית ממשיכים לפעול גם בהווה וכנראה גם בעתיד, ולכן העובדה ש'יהדות קיומית' עשויה להיות שונה מיהדות הלכתית או יהדות חז"לית, אינה אומרת מיניה-וביה שזו איננה 'יהדות'.

    • יוסף היקר.

      1) אכן, יש את הקטע המפורסם על בית הכיסא, ויש גם את הקטעים שבו מעלים ניצוצות גם מ"אמונות זרות וטמאות" ("ערפילי טוהר", עמ' ד. הושמט ב"אורות הקודש", חלק ב, עמ' רצא).
      שני הדברים יש ברב קוק. השאלה היא מה מבטא את הרובד העמוק והחדשני שיש בהגותו, ומה מבטא את הרובד הנמוך של שנאת האחר/הזר, שגם את זה יש אצל הרב קוק. מבחינה זאת, גם הרב טאו ממשיך את הרב קוק. השאלה היא האם מעלים ניצוצות מהרב קוק ואיתם ממשיכים גם מעבר לו, או שמעלים ממנו קליפות…

      2) בנוגע לשאלה אם הגותי היא "יהדות". להלן כמה דברים שכתבתי על כך בספרי:
      "על היכולת להיות חלק מהקולקטיב הלאומי, שהוא קשר רגשי של מעגל משפחתי רחב, שאיננו קשר למישור של אמונות ודעות, כבר כתב אחד העם:
      אני הנני יודע 'מפני מה אשאר יהודי', או יותר נכון, איני מבין כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני מפני מה אשאר בן לאבי. אני יכול להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי; יכול אני אף להחזיק באותה 'הכפירה המדעית הנושאת עליה שם דרוין' מבלי שתצא מזה איזה סכנה ליהדותי ("כל כתבי אחד העם", עמ' סו-סט).
      מכיוון שהזהות הלאומית איננה מצריכה אימוץ של אמונות ודעות מסוימות, אינני רואה את עצמי מבחינת זהותי הלאומית פחות יהודי מחברי האורתודוכסי. לעומת זאת, מבחינת מערכת הערכים שלי, אינני תופס את עצמי כיהודי. אני מקבל השראה מטקסטים יהודיים והם אחד מקורות ההשראה וההשפעה החשובים, אולם מערכת הערכים הערכית שלי היא הומניסטית-ליברלית והיא אינה עולה תמיד בקנה אחד עם היהדות. אני תופס את עצמי כיהודי מבחינה לאומית, תרבותית ודתית בחלק מהדברים, אבל לא מזהה את עצמי עם המוסר היהודי, הבא לידי ביטוי בתורה ובהלכה. […]
      היהדות תופסת אצלי מקום כחלק מתוך כמה זהויות מגוונות, […] באחד הוויכוחים שהיו לי בזמן שלמדתי בישיבת הר-עציון, נטען נגד השקפתי: "זה לא יהדות". כמענה לדברים אלה אמרתי: "זה לא מעניין אותי אם זה 'כן יהדות' או 'לא יהדות', מעניין אותי אם עמדתי נכונה או לא נכונה, ויש לדון לגופו של עניין."
      […] אינני מרגיש עלבון אם יאמרו לי שאני "פחות יהודי" מהיהודי הדתי. אני מודע לכך שעמדתי ה"לא-יהודית" בנושאים שונים הופכת אותי לפחות יהודי. אני "פחות יהודי" ועל זאת גאוותי! אינני לוקח את היהדות כעסקת חבילה שיש לאמץ את כולה, כפי שעושה החברה הדתית" […] (עמ' 164-163)

      • תודה לך אלחנן על תגובתך.
        (ובקריאה נוספת אני מתנצל על הטון הקצת "מזלזל" בו נאמרה תגובתי , ומודה לך על הטון המכבד בו נאמרה תגובתך).

        1. לגבי "רובד עמוק וחדשני" \ "שינאת הזר" –
        אני חושב שבסופו של דבר , המדובר באותה שיטה ובאותו אדם.
        העקרונות של "שיוויון" נטועים עמוק במוחות שלנו בזכות חינוך הומניסטי -מערבי אינטנסיבי , ובסופו של דבר הבדלה כזו בתוך תורת הרב קוק היא שיפוטיות שלנו.
        אני מאמין שאצל הרב קוק , ה"הבדלים בין ישראל לעמים" לעומת "הרובד החדשני בהגותו" היו מיקשה אחת ללא הפרדה.
        אני לא רואה אמירה כמו "יש הבדלים בין גזעים אנושיים שונים" כשינאה , אלא כאמירה נייטרלית עובדתית כמו "יש הבדל בין המוח ליד".
        הבדלים כאלו מתבטאים גם בענפי ספורט למשל , שאפריקאים בגדול הם רצים טובים יותר , ואילו אירופאים הם שחיינים טובים יותר. יש גם הבדלים ממשיים במבנה הגוף והיציבה שיוצרים זאת.
        זה שהנאצים לקחו את העיקרון הזה ועשו ממנו "מטעמים" , לא הופך את העיקרון עצמו לפחות נכון.
        (בדיוק כפי שהקומוניסטים לקחו את עיקרון השיוויון ועשו ממנו "מטעמים" , לא הופך גם את עיקרון השיוויון לפחות נכון).
        מצד אחד כולנו שווים , מצד אחר אנחנו שונים , ושני הדברים נכונים.
        וכך גם אצל הרב קוק , אני חושב שהרב קוק לא דיבר מתוך שינאה , והרובדים הללו אינם "חדשניים" יותר מאלו , ואצלו הכל מיקשה אחת.
        אתה יכול לעשות "בירור הניצוצות" מהרב קוק בצורה של להגיד "את זה אני מקבל ממנו ואת זה אני לא" , אך זו כבר לא תורתו של הרב קוק , אלא תורתו של אלחנן – וזה בסדר גמור !

        אך כאשר באים ואומרים "אני הממשיך האמיתי של הרב קוק ולא הרב טאו" , למשל , זה שם אותך בעמדה שאתה צריך "להגן" על משהו ולתקוף מישהו. אותו דבר כאשר אתה קורא לשיטה שלך "יהדות" , זה אומר שהשיטה הזו הולכת לסחוב מאחוריה מטען של 3000 שנה…..

        אך כאשר אתה אומר "זו השיטה שלי – אלחנן , זה לא הרב קוק וזה לא יהדות , אך קיבלתי השראה מרובה מהם ואני מודה להם" , אינך צריך להגן על כלום.
        גם אף אחד לא יכול לתקוף אותך על "נשיאת שם היהדות לשווא" , למשל , כי מראש אתה אומר "זה אני , זה לא יהדות".
        זה גם מה שאני עושה.
        וזה בעיקר מה שרציתי להעביר בתגובתי הקודמת.

        וזה מאפשר לי להמשיך להעריך את הרב טאו ודעותיו , למשל , גם אם אני עצמי רחוק ממנו.

        2. אני מסכים במאה אחוז שיש יהדות מהבחינה הלאומית , יהדות מהבחינה הדתית , יהדות מבחינת הרצף ההיסטורי ביולוגי וכו'.
        השאלה היא :
        אתה כותב שהשקפתך היא "הומניסטית- ליברלית" , אז תהיה רק "הומניסט ליברל" , כמו כל מערבי משכיל ממוצע.
        למה אתה צריך לכתוב ספר על יהדות , כדי להיות "הומניסט ליברל" ?
        מה היהדות מוסיפה לך ב"הומניסטיות ליברליות" שבלעדיה לא היה לך ?

        חג שמח ושבת שלום.

        • 1. בנוגע לרב קוק, עולמות שונים ומנוגדים השפיעו עליו, והם עומדים במתח אחד עם השני ולא מדובר במשהוא הרמוני כמו שאתה מציג. ראיה דמונית של אומות העולם למשל, יש לרוב במחשבת ישראל לדורותיה (כמו שאומר רש"ז למשל, שנשמת האומות מהקליפות), והחידושים של הרב קוק הם דווקא ביסודות שאני שם עליהם את הפוקוס. 2. בנוגע לרב טאו. אני לא אומר שאני קרוב יותר לרב קוק או מפרש אותו נכון יותר. הוא מעצים את היסודות השליליים שיש ברב קוק, ולא מפתח את היסודות המיסטיים-כלל אנושיים שאני מפתח. עם היסודות שאני לוקח מהרב קוק, ניתן לעשות יישומים רב דוריים. עם היסודות שהרב טאו לוקח, לא ניתן ליישם תהליכים חדשים שמתרחשים בדורינו.

          2. בנוגע לשימוש שלי בשם "יהדות". היהדות במשך הדורות לובשת צורה ופושטת צורה, ולא הרי היהודי המקראי כיהודי לאחר המהפכה של חז"ל. זה כח הקיום וההמשכיות שלה במשך הדורות. אם תראה בפרק 'קיום מצוות ללא מצווה' – אני דן בשבת כשרות תפילה, ומטעין אותם במשמעות חדשה ומציג דגם רך יותר מזה האורתודוכסי. כך היהדות פועלת לאורך הדורות, משתנה באופן דינמי. זאת הסיבה שאני מרשה לעצמי להשתמש במילה "יהדות", למרות השוני שיש בין מה שאני מציג ובין תפיסת היהדות המסורתית.

          חג שמח

          אלחנן שילה

      • התנגדות לאלילות אינה 'שנאת הזר'

        בס"ד ז"ך בתשרי ע"ח

        הואיל ומר שילה בבקשו להשביח את מקחו, דיבר בגנותו של הראי"ה קוק, והאשים אותו לא פחות מאשר ב'שנאת הזר' – צריך לומר שהתיעוב לאלילות שביהדות הוא הפכה הגמור של 'שנאת הזר'.

        אותו ישעיהו החוזה את כל הגויים נוהרים אל הר ה' ואל בית אלקי יעקב ולומדים משם את דרך השלום והאחדות של 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה – הוא המקדיש פרקים שלמים ללעג על האלילות. כך שהראי"ה קוק בחברה טובה 🙂

        אהבת האנושות באה מתוך התודעה של 'אב אחד לכולנו א-ל אחד בראנו', ואין כאלילות ניגוד לחזון זה. ובפרט אנחנו כיהודים ששקלנו למטרפסינו יותר מ-1500 שנה ברדיפות נוראות על אי-קבלת עקרונות 'דת אהבה והחסד' על האחד שהוא שלושה, האב והבן ושאר ירקות – מותר לנו קצת להרגיש אי-נחת מכל ה'סמבטוחה' הזאת.

        דווקא בהיות עם ישראל 'הבן הבכור', נושא דגל האמונה והערכים של 'ספר הספרים הנצחי' ומבשרם לעולם, איננו מוותרים על הצפיה והדרישה מכל האומות: 'ויאתיו כל לעבדך ויברכו שם כבודך… ויזנחו את עצביהם… ויטו שכם לעבדך… ויפצחו הרים רינה ויצהלו איים במלכך ויקבלו עול מלכותך עליהם…'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        ועל כל פנים, בניגוד לאלילות, שאינה אלא זיוף, הלעטת הרצון לקרבת אלקים בתחליף זול ושקרי –
        ל'קיומיות', האקזיסנציאליזם, יש ערך רב בעולמו של המאמין ועובד ה', במוצאו חיזוק בצרפו אל המחוייבות ההכרתית גם את הצד הרגשי והחווייתי, בבחינת 'ומלכותו ברצון קבלו עליהם'

        • המונותאיזם היהודי יש לו על מה להתפאר, בערכים סוציאליים ושבת, אבל יש לו גם חסרונות, וכפי שכותב ניטשה, ובעקבותיו גם הרב קוק: "התועלת באמונת הריבוי… מותר היה לו לאדם לראות ריבוי של קני-מידה: אל אחד לא היה בו משום שלילתו וניאוצו של אל זולתו… אמונת היחוד לעומת זאת, זו העקביות הנוקשה… האמונה באל… שכל האלים זולתו אינם אלא אלי-שוא-ושקר- אמונת ייחוד זו ייתכן והיתה בגדר הגדולה שבסכנות שאיימו על האנושות עד כה… באמונת הריבוי עוצבו כמופת חופש הדעות בריבוי הדעות". (פרידריך ניטש'ה, המדע העליז, ת"א תשכ"ט, ספר שלישי, פסקה 143, עמ' 283 – 284).
          בעקבותיו גם הרב קוק כותב שהופעת המונותיאיזם בעולם היא שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה, מכיוון שבעקבות הופעת המונותיאיזם "נעשה מצב הדתות זו לזו במעמד של איבה חדה, שזהו חסרון מיוחד שלא היה דוגמתו בעולם האלילי" (קבצים מכתב יד קדשו ב', תשס"ח, עמ' נ.)
          חבל, שבמקום לנסות ולראות את המציאות המורכבת, כפי שגם הראי"ה קוק ידע לעשות, אתה מציג טובים ורעים, שזה בדיוק המתכון להשתחצנות היהודית המוכרת והרעה, שסופה גם החולי הקנאי שכל האמת בכיס שלי, ושכל העולם יהיה כמוני ויכיר בגדולתי.

          • את ה'צעד אחורה' לא היהדות עשתה (לאלחנן)

            לו היו ה'תלמידים' שלנו, מכירים טובה ל'אח הבכור' שממנו קיבלו את האמונה והערכים – היו נחסכות כל רדיפות ומלחמות הדת. משבחרו להתכחש למקור, ולרדוף להשפיל את מוריהם – נתמלא העולם שנאה ומלחמות, וחבל!

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            • תיקון האנושות בדרכי שלום

              על חזון תיקון האנושות בדרכי שלום במשנתו של הרמב"ם, ראו במאמרו של הרב אליהו גליל, 'בדרך אל המונותאיזם', באתר זה. למקבילות בדברי רבי נחמן מברסלב והראי"ה קוק, ציינתי בתגובותיי שם.

              בברכה, ש.צ. לוינגר

          • יש קו ישיר מהמצווה לנצץ פסלים בארץ ישראל לניתוץ פסלי בודהה באפגניסטן על ידי דעאש. אני מאוד התרשמתי בהודו מכך שהמשכילים שם מונותיאסטים וחיים בשלום עם הפסלים שיש סביבם. אמנם תרמנו רבות לעולם אבל יש גם לעם היהודי ללמוד רבות מעמים אחרים.

            • אכן, יכול המשכיל היהודי ללמוד מעמיתו ההודי לנהוג כבוד במורשת עמו!

            • די בשינוי התודעה

              ולגבי עבודה-זרה של נכרי, הרי מבואר ביו"ד סי' קמו שדי שאחד מעובדיה יבטלנה במעשה סמלי, כגון שיקח עלה מהאשרה לצרכו או שיפגום בפסל בקצה אזנו, ובכך יגלה שחדל להאמין בו כאליל. הרי זו שאיפת היהדות: 'יכירו ויידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון'.

              בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. פלצן, את אבנר מבורגוס; יהושע הלורקי; שלמה הלוי; לוי ן' שם-טוב… עברנו, גם אותך נעבור

  3. רליגיוזיות-מיסטית או עשייה לאומית-חברתית?

    בס"ד עש"ק עשה לך תשע"ח

    ועל מה שמתח הכותב ביקורת על הציונות הדתית המתמקדת בצדדים הלאומיים שבמשנת הראי"ה – יש להשיב ששאיפת הרחבת הקודש אל חיי החולין המאפיינת את 'תורת ארץ ישראל', היא המחייבת שלא להסתפק בטיפוח הרגש הדתי, אלא ביישומו בחיי המעשה, שבהם מטבע הדברים יש עיסוק פרוזאי ב'שפיר ושליה', הרי אי אפשר לנהוג ברכב או להפעיל מכשיר מורכב כשהלב נתון לחווייה מרוממת, צריך להיות מרוכזים במעשה..

    ייחודה של היהדות, ביציקת הערכים הגדולים למערכת שלימה של פרטים ופרטי פרטים המביאים להנכחת האמונה והאידיאלים הגדולים בכל צעד ובכל מצב בחיים. אדם מישראל מודע לבוראו לא רק בעיתות תפילה והתבוננות, אלא בכל צעד בחייו. הוא קם באמירת 'מודה אני לפניך' ובנטילת ידיים ככהן המקדש את ידיו לעבודת יומו; כשהוא מתגלח הוא זוכר את בוראו ע"י ההקפדה לעשות זאת שלא בתער; אוכל, מתוך הקפדה על כשרות דרך-ארץ וברכות הודאה לאלקיו; עובד ביושר ונושא ונותן באמונה ומפריש מהכנסתו צדקה ומדבר תוך הקפדה על כבוד חבירו.

    כך זוכה אדם ל'קומה שלימה' המחברת בין התעלות רוחנית בעיתות מיוחדות לחיי מעשה המוארים ומיושרים לאורה של תורה – 'בכל דרכיך דעהו', ומתוך כך 'והוא יישר ארחותיך'..

    בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: