לא חוגגת את השברים | בכל סרלואי

 

 אומרת שירה –  1052

מקום הולדתי נוקש על גבי

מירי גלעד

קשב לשירה, 127 עמ‘

מעטים הם ספרי השירה שמציגים מסע פואטי אחיד ושלם, ומעטים עוד יותר המשוררים שכל כתיבתם היא מהלך מובהק שניתן להתחקות אחריו, ויחד עם זאת בכל שיר שלהם יש חידוש. שירתה של מירי גלעד היא כזו; שעה שמשוררים רבים הולכים בעקבות העבר – לפעמים מתוך הקלות הבלתי נסבלת של הכתיבה בעקבות הזיכרון – ומחפשים בחוויות הילדות ונופיה את ניחוחה וטעמה של עוגיית המדלן של פרוסט, מחפשת גלעד אחר סוד החיים המפעם בה מכוחם של הוריה, שנולד מתהומות המוות של השואה: "עֹודִי מְגַשֶּׁשֶׁת אַחַר סוֹד הַזָּהָב שֶׁבְּלֵב אִמִּי / לְבַל תֵּעָלֵם הַיַּבָּשָׁה הַיְרֻקָּה / פֶּן תִּדֹּם הַקְּרִיאָה / לָלֶכֶת / מִזְרָחָה".

מירי גלעד מחפשת אחר אותו סוד הזהב, אחר הראשית. אלא שמאין מתחילה הראשית הזו? האם בינקותה, בזיכרונות העריסה, או שמא במקום ובנוף בו התרחשה והתעצבה הילדות, או אולי – בזיכרונות ההורים והכאב שנשאו בלבם, שעה שנשאו את ילדיהם בזרועותיהם? המשוררת הולכת בעקבות הוריה ובעקבות הילדות שיצרו לה למרות ומתוך עברם השבור, בספר המזכיר את מהלך תפיסתו של אדם את עצמו: ראשיתו בילדותה שלה, לבו בחוויות השבר והאהבה של הוריה והפרֵדה מהם, וסופו בילדים שנולדו לה.

גלעד מביטה בחייה ובחיים הרבים שקדמו לה ויצרו אותה, באהבה ובכבוד ובלי כעס. העדינות והחמלה מגלות משוררת מורכבת ועמוקה בספר נדיר בעוצמתו, ומסבירות אולי את השוליות הלא מוצדקת שלה היא זוכה בספרות הישראלית. בשירה העברית כיום רבים הכותבים על ילדות וחוויותיה, מנקודת מבט המצדיקה עצמה בזכות זעמה – מטעמי עצלות פואטית או הון פוליטי; הרבה יותר קשה להביט בכאבי העבר באהבה ובחמלה. השירה של גלעד, שבשום פנים אינה מניחה למציאות, אף שזו קשה מנשוא – וכמה מהשירים הנפלאים בספר כתובים על פרדה מהורים בזקנתם ועל חוויות המלחמה המוכרות לכולנו מהשנים האחרונות – אינה חוגגת את השברים שכוננו אותה. והחמלה הזו מראה כי עדינות ועומק והאומץ להביט בעולם ברכות הם מעשה נועז וחיוני למציאות השירה העברית, לא פחות, ואולי אף יותר, מכל זעקה של קיפוח וכעס.

אָנוּ מְהַגְּרִים תָּמִיד בְּעִקְּבוֹת הַהוֹרִים. / יֹפִי נָסוֹג מִפְּנֵי לְטָאוֹת זִכָּרוֹן שֶׁזָּחֲלוּ עַל קִירוֹת הַיַּלְדוּת. / לְחָשִׁים בַּחֲדָרִים הַסְּמוּכִים נִסְפְּגוּ בַּכָּרִים וּבַשְּׂמִיכוֹת, / נִחוּשׁ וְשֶׁקֶט הִמְּרוּ עַל חַיֵּינוּ / מַה יָּדַעְנוּ עַל הַדִּבּוּר הַהוּא הָאַקְרָאִי שֶׁחָרַט בָּנוּ גָּדֵר / מַה יָּדַענוּ עַל חִבּוּק אָבוּד שֶׁהִבְהֵב בִּסְפִינוֹת הַנֶּפֶשׁ / שֶׁל יַלְדוּת הוֹרֵינוּ // נִמְלָטִים מִשְּׁמוּעוֹת שֶׁנֶּאֶסְפוּ גַּרְגְּרִים גַּרְגְּרִים / אָנוּ נוֹדְדִים וְשַׂקֵּי אֵימָה עַל גַּבֵּנוּ, / מְחַפְּשִׂים מִפְלָט לַיַּעַר הַדּוֹלֵק בְּתוֹכֵנוּ / וּשְׁתִיקַת הַהוֹרִים בִּבְשָׂרֵנוּ.

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"ד תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסם ב-8 באוקטובר 2017,ב-אומרת שירה, גיליון סוכות תשע"ח - 1052, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: