מלאכת אורג | דוד ביגמן

 

שיעורי הגמרא של הרב שג"ר הם מעשה אריגה של למדנות קלאסית, חקר התלמוד ומיטב ספרות המערב, ומשימתם: תרגום הסוגיות בעבור למדנים צעירים מבקשי משמעות. קריאה ביקורתית בשיעוריו

שיעורים בגמרא

יומא, סוכה וראש השנה

הרב שג"ר

עורך: עמיחי רוזנפלד

מכון כתבי הרב שג"ר, תשע"ז, 461 עמ'

הז'אנר של ספרי שיעורים בגמרא שנכתבו בידי תלמידים שנכחו בשיעורי רבם נפוץ בעולם הישיבות. אך רק לעיתים רחוקות מצליחים התלמידים להעביר את תורתו החיה של הרב אל תוך הכתב, ולהביא לפני הקורא את האות של הרב בתורה, את אופי הלימוד המיוחד שלו. למרבה השמחה, הספר "שיעורים בגמרא: יומא, סוכה וראש השנה", שבו הובאו שיעוריו של הרב שג"ר על כמה נושאים מרכזיים במסכתות הללו, נמנה על אותם שהצליחו. אמנם יצא לי לשמוע אך מעט שיעורי גמרא מפי הרב שג"ר, אך הקריאה בספר זה החייתה עבורי שיעורים אלו והחזירה אותי לחוויה של שמיעת השיעורים, בבחינת "שפתיו דובבות בקבר".

במהלך הקריאה בספר, הוצפתי בבת אחת בכמה תובנות ישנות על הרב שג"ר. הרב שג"ר היה עילוי שבעילויים, בעל יכולת אנליטית רבת עוצמה, המסוגלת לעכל מקורות רבים ולהפיק מהם שיעורים רחבי היקף. דומני שמלבד שיעוריו של הרב ישראל זאב גוסטמן, לא שמעתי שיעורים רחבי היקף כאלה. בשיעוריו הצטייר הרב שג"ר כאורג. אמנם אין בקריאת שיעורים בְּספר "געשמאק" (טעם מדהים) של תירוץ מעמיק ומפתיע המתרץ את כל הקושיות, אך הקורא נהנה ממעשה אריגה של למדנות קלאסית, חקר התלמוד ומיטב ספרות המערב: ספרות, פילוסופיה ומדעי החברה. בתוך דיון במקורות מן המקרא ועד גדולי האחרונים, מבצבצות ועולות הערות ותובנות בנושאים שונים ומגוונים: אתיקה ואסתטיקה, מאגיה ודה-מיתולוגיזציה, זוגיות, שניות ואיחוד, ומקומה של אמונת היחיד במרחב הציבורי. החוטים שהרב שג"ר אורג מקשרים בין חקר התלמוד לסברותיהם של הראשונים והאחרונים, ומעניקים משמעות דתית-קיומית לסוגיות.

עורכי הספר השכילו לשמר את דרך הלימוד של הרב שג"ר, ואף הוסיפו הערות משלהם, שהבהירו רבות מהסתייגויותיי. בסופו של הספר נוספה אחרית דבר מאת עמיחי רוזנפלד, מעורכי הספר, שבה ניתח את דרכו של רבו.

אריק וייס, אור ישר, 2017
העבודה מוצגת במתחם מוזיאון המחתרות כחלק מהביאנלה לאמנות יהודית בירושלים. אוצר: רם עוזרי

בלימוד אין אמונה

אמנם אני צעיר מהרב שג"ר ואיני מגיע לקצה קרסוליו מבחינת היכולות, השקידה וההשקעה, אבל כיוון שעברנו תהליכים דומים במקביל, ואף שוחחנו על דרך לימוד הגמרא ועל ההתמודדויות המחשבתיות של בני תורה בימינו, ארשה לעצמי להשוות את דרכי לדרכו.

כמו הרב שג"ר, אף אני חוויתי משבר מול הלמדנות של בריסק. גדולתה של הלמדנות הליטאית של המאה העשרים היא בהכללה ובהפשטה. אך אני חשתי שמדובר בהבניות מופשטות חוזרות ונשנות, שלעיתים קרובות אינן נוגעות בנושא התורני הנידון. מטרתה של הלמדנות החדשה היא ליצור קריאה יותר אלגנטית וקוהרנטית במקור קשה, אך שיטת ההכללה לא רק פותרת קשיים – היא עלולה גם ליצור אותם. יתר על כן, לעיתים קרובות למושגים המופשטים אין כמעט קשר למקורות הנידונים.

גם הרב שג"ר וגם אני מצאנו מזור מסוים לקשיים אלו בעולם המחקר. אך כאן נפרדו דרכינו. הרב שג"ר מתאר את המפגש עם המחקר כהפתעה מטרידה הדורשת התמודדות. מתוך שיחות עם הרב שג"ר ומתוך הדברים בספרו "בתורתו יהגה", נראה לי שאצלו ההתמודדות עם המחקר התלמודי והחיפוש אחר המשמעות בלימוד הלכו יד ביד, ובשני התחומים הוא התמודד עם שבר עמוק. גילוי הריבוד וההתפתחויות בתורה שבעל פה לא הלם את החינוך הישיבתי בעברו, ויצר שבר עם הלימוד שהוא הכיר בתור לימוד מסורתי ישיבתי. מתוך השבר בנה את דרכו בלימוד הגמרא, שבמרכזו הציב את החיפוש אחר משמעות.

לדידי, הביקורת לא הביאה לשבר, משום שהעולם הישיבתי שבו התחנכתי כבר הניח את התשתית לשילוב הדרכים המחקריות בתוך הלימוד. את הרגישות ללשון הגמרא רכשתי אצל הרב אריה לייב באקסט בדטרויט. הוא חינך אותנו על ברכי הסיסמה "בלימוד אין אמונה", הדורשת לבחון כל פירוש לגופו של עניין, ולחפש אחר הנחות היסוד של כל פרשן, ראשון כאחרון, הסוטה מהפירוש הפשוט של הסוגיה. נגזר מכך הצורך לחרוש היטב את הסוגיה העומדת בפניך ולמצות אותה היטב קודם שמעיינים במפרשים או בסוגיות מקבילות. מאוחר יותר, כאשר נתקלתי בשאלות כגון מה סברו התנאים קודם לדיון האמוראי, הן לא נחוו על ידי כדיונים אקדמיים, אלא כשלב נוסף בדרך הישיבתית שרכשתי – כפי שרש"י הוא פרשן של הגמרא, ואין לקבל את פירושו כמובן מאליו, כך גם לגבי דברי האמוראים המפרשים את המשנה.

בהמשך, המפגש עם הרב גוסטמן העשיר את עולם המושגים שלי ביצירתיות שהשתמשה בדרכי הפשטה אך הותירה אותן קרוב יותר למקור הנלמד, ואף לימד אותנו להעריך את הספרות התלמודית הרחבה: תוספתא, מדרשי הלכה וירושלמי. כל אלו אפשרו לי למצוא בעולם המחקרי, שאליו נחשפתי בשלב מאוחר יותר, עולם המשיק לעולמי הישיבתי, שאפשר ואף ראוי להתבשם ממנו.

מכאן נובעת הסתייגות שיש לי מדרכו של הרב שג"ר בטיפול בסוגיות הש"ס. דרכו של הרב בהתמודדות עם השבר, אף בתחומים אחרים, הייתה השיבה אל המסורת. ואכן, במובנים מסוימים המשיך הרב שג"ר את דרך העיון שהייתה מקובלת בישיבת כרם ביבנה שבה למד. בשנה שלמדתי שם פגשתי למדנות השוזרת עיון בראשונים ובאחרונים רבים למערכה. על אף הפער העצום בין דרך לימוד זו לדרך הלימוד החדשנית של הרב שג"ר, דבריו בספר זה בנויים כ"מערכה" שבה נשזרת יחד קריאה רחבה בכל הספרות הרלוונטית, ולדברי הראשונים והאחרונים מצטרפים דברי החוקרים והחיפוש אחר משמעות. אך אני חש כי לעיתים הקריאה הרחבה חוסמת אפשרויות של עיון מחודש במקורות הראשוניים עצמם. הרב שג"ר יוצר מארג מדהים, מעשה אמן גאון, אבל חוטים בצבע אחר, המנוגדים למוטיב המרכזי של השיעור, עלולים להיעלם בתוכו.

הגדרות מרחיקות לכת

הרב שג"ר נטל על עצמו משימה חשובה מאין כמוה: תרגום סוגיות הש"ס ודברי הראשונים והאחרונים לשפה הנהירה ללמדנים צעירים המחפשים משמעות בלימוד, ואחרית הדבר שהוסיף העורך לספר מטפלת בהרחבה בדרך התרגום של הרב שג"ר וביחסה למשמעות. דוגמה לתרגום מעין זה בדיונו של הרב שג"ר במשנת סוכה פ"ב מ"ו:

ר' אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה, וחכמים אומרים אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד. ועוד אמר רבי אליעזר מי שלא אכל לילי יום טוב הראשון ישלים בלילי יום טוב האחרון. וחכמים אומרים אין לדבר תשלומין, על זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות.

על מנת להסביר את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים ואת סוגיית הגמרא בתחילת הפרק הרביעי מציע הרב שג"ר שלוש קטגוריות: מצווה שבחיים, מעשה מצווה ומצווה פולחנית, שאותן הוא מאפיין כך:

  1. 1. מצווה שבחיים: פרוצדורה המעצבת פעולות חיים טבעיות והופכת אותן למצווה… 2. מעשה מצווה… באופן כללי נוכל להגדיר מעשה מצווה כפרוצדורה או הנחיה לעשייה שמשמעותה אימננטית ואינה תלויה בשום הקשר קודם, אלא רק בקיומו של הציווי האלוקי הטרנסצנדנטי… 3. מצווה פולחנית: פעולה שמשמעותה נובעת מהתחום הדתי, לא רק כציות לציווי הא-לוהי אלא כחלק מעולם משמעויות רחב יותר… (עמ' 271).

באמצעות קטגוריות אלו ניגש הרב שג"ר למה שהוא בעיניו העיקר: הפירוש היצירתי של התלמוד הבבלי למחלוקת. אף שלעניות דעתי הניתוח הבסיסי של מחלוקת התנאים והפירוש שמציע הרב שג"ר לסוגיית הבבלי נכונים, הצגת ההמשגה של עולם המצוות נראית לי מעט מוזרה. מקריאה יחפה במשנה נוכל להעלות שחכמים סבורים שהמצווה היא לדור בסוכה, ורבי אליעזר מחייב ארבע עשרה סעודות, שלהן אופי של אכילת קודשים.

עיקר ההסתייגות שלי כאן נוגע לאפיונו של הרב שג"ר את מצוות הסוכה כ"מעשה מצווה". בעקבות דברי הרב גוסטמן אבקש לטעון ש"מעשה מצווה", כפי שמגדיר הרב שג"ר, אינו מאפיין על פי רוב מצווה או קבוצת מצוות, אלא הוא פן בקיום המצוות. לפי דרכו של הרב גוסטמן, בכל מצווה יש פן של חובה ופן של תכלית. הקטגוריות "מצווה שבחיים" ו"מצווה פולחנית" הן חלק מ"תכלית המצווה", ואינן מנוגדות ל"מעשה מצווה". המושג "יצא ידי חובה", שאותו משייך הרב שג"ר לקטגוריה זו, הוא התשתית שבאמצעותה מכוונים התורה והחכמים לקיום רצונו יתברך, שהוא הוא "תכלית המצווה". הצבת מעשה המצווה בניגוד לשתי הקטגוריות האחרות מביאה את הרב שג"ר לקריאה דווקאית של הגמרא כמתארת מעבר חד לסיווג מצוות הלולב כקיום של צו בלבד, קריאה שבעיניי אינה הולמת, ואינה נצרכת להבנת הסוגיה הזו.

אמנם, איני שולל את דרכו של הרב שג"ר מכול וכול, וכפי שהרב שג"ר עצמו הראה (עמ' 337–342), אמוראי בבל ראו את מצוות הלולב כמצוות נטילה גרידא, וזאת בניגוד לעולה מן המשנה שהמצווה היא נענוע הלולב בהלל (עמ' 256–257). אך הקטגוריות רחבות ההיקף שיצר הרב שג"ר בשיעור הזה מרחיבות יתר על המידה מגמה המצויה בכמה מסוגיות התלמוד הבבלי. אני סבור שהקריאה של הרב שג"ר כאן לוקה באנכרוניזם: ראשיתו של המושג "מעשה מצווה" אמנם בבבלי, אך תפיסת ההגדרה מרחיקת הלכת של הרב שג"ר אינה מתאימה לבבלי אלא היא פרי התפתחות מורכבת, המגיעה לשיאה בתפיסות בריסקאיות במאה השנים האחרונות, כמו גם בתפיסותיהם של פרופ' ישעיהו ליבוביץ וממשיכי דרכו.

אכן, בכל למדנות יש בחינת תרגום, המתווך בין התורה ללומדיה ומקרב את התורה לליבותיהם של הבריות, והרב שג"ר השקיע את כל כוחותיו במשימה זו. ככל שעבודת התרגום רחבה וכוללת מושגים רבים יותר מעולמות רחבים ועכשוויים, גוברת הסכנה של קריאה אנכרוניסטית ונצרכת זהירות רבה. אך למרות הסכנה הרובצת בדרך זו, בחלקים נרחבים של הספר הצליח הרב שג"ר במשימתו והתרגום עולה יפה. שיעוריו הם מארג מדהים, מלא חן ואסתטיקה, וניכרים דברי אמת. אני קורא וממליץ לכל בני התורה ובנות התורה לקרוא ספר זה בשקיקה, כפי שקראתי אני. דבריו של אחד מגדולי ראשי הישיבה של הדור האחרון ראויים שיעיינו בהם לעומק, ובקריאה ביקורתית, שכן "בלימוד אין אמונה"!

 

הרב דוד ביגמן הוא ראש ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, ט' תשרי תשע"ח

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 באוקטובר 2017, ב-גיליון יום כיפור תשע"ח - 1051, יהדות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: