הרהורי תשובה אחדים

כחודשיים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פנה ר' הלל צייטלין לאנשי ורשה בתחינה שיירתמו לעזור לאלפי הפליטים היהודים המציפים את העיר. פרסום ראשון בעברית במלאת 75 שנים להירצחו בגטו

זכרו, יהודים, את אחיכם הפליטים חסרי הבית. לעולם אל תשכחו אותם. זכרו אותם בעת שהנכם אוכלים, בעת שהנכם שותים, בעת שהנכם מבלים עם משפחתכם, בעת שהנכם מתרווחים קמעה, בעת שהנכם נהנים בחברת ידידיכם, בעת שהנכם עולים על יצועיכם, בעת הקימה משנתכם.

אוכלים הנכם – עליכם לזכור כי רבים מאותם אחים–פליטים כבר ימים אחדים שלא באה אל פיהם פרוסת לחם דקה; שותים הנכם – עליכם לזכור את כל אותם הצמאים המתהלכים ברחובות; יש מגורים לכם ולמשפחתכם, יש לכם מקום לישון, היכן להניח את ראשכם – עליכם לזכור את הרבים הנודדים ללא קורת גג, ללא בית.

ולא, אל תכנו את מה שהנכם מעניקים לאחיכם העניים בשם "נדבה". אין זו נדבה כי אם פריעת חוב. אלו הפליטים, אחיכם הנודדים, אינם שונים מכם במאומה – ופשיטא שאינם גרועים מכם במאומה. זה מכבר היה הוא – אחיכם הפליט – יושב כמותכם במקום מגוריו, ברוגע ובנחת, שמח עם משפחתו. אם הגורל היה חסר–רחמנות אליו יותר מאשר אליכם, אם הועיד לו לסבול יותר מאשר לכם – עליכם להקל מעליו מעט את משא–הגורל ולמתן קמעה את ייסוריו. את אשר הנכם נותנים לאחיכם הפליטים, אל תיתנו כדי לצאת ידי חובה, ואל תפטרו את עצמכם בכמה פרוטות. התייחסו לכך במלוא הרצינות, בכל הלב – באותה היד הרחבה שבה הייתם מעניקים לילדיכם שלכם, כל אחד כפי יכולתו.

איור: מנחם הלברשטט

רגעים של חשבון נפש

הימים הללו הם ימי תשובה. כל יהודי, יהא רחוק מן הדת ככל שיהא – מהרהר בימים הללו במעשיו בעבר ובגורלו לעתיד; יהא קשה לבו ככל שיהא – חולפים במוחו אי–אילו הרהורי תשובה; יהא קהה–רגש ואטום ככל שיהא – הוא מקיים מספר רגעים של חשבון נפש.

ומהו ה"סך–הכול" של כל אותם הרהורים וחשבונות? הסך–הכול הוא קצר ביותר: כולנו חטאנו, מי יותר ומי פחות. כל אחד מאיתנו מספיק אשם בין אדם למקום ובין אדם לחברו. כולנו בטלים ומבוטלים לנוכח הגדולה האלוהית והגבורה האלוהית הסובבת אותנו. כולנו חיים אך ורק בזכות הרחמים והחסדים המיוחדים שעשו אבותינו. לפי מעשינו לא מגיע לנו מאומה. איננו מבקשים אלא לחון אותנו מ"אוצר של מתנת חינם".

אך אנו מבקשים חסדים – ואיך נוכל לקבלם כאשר אנו עצמנו נותרים כבדי–לב וקרירים נוכח אחינו הסובלים? איך נוכל לצפות למתת–שמים, כאשר אנו קומצים בחוזקה את ידינו ומעניקים פחות מאשר הננו יכולים?

כל אחד מאיתנו, אם אינו חפץ לרמות את עצמו כאשר הוא עורך את חשבון הנפש, יזכור נא את עצתו של דניאל "חטאך בצדקה פרוק" (את חטאך תפדה באמצעות הצדקה). אמת, איננו חטאים כנבוכדנצר. אך, אדרבה, אם הצדקה היא סם רפואה רוחני אפילו לחוטאים כבדים – הרי שעבורנו, אנשים רגילים עם חטאים רגילים, היא ודאי תעלה ארוכה רוחנית.

נותנים אנו למישהו צדקה – הרי חייבים להרגיש אותו, להרגיש יחד עמו. ואם מרגישים אנו כך, ונכנסים למצבו ולמעמדו – האחווה ותחושת האחדות מתגברת, ואנו נעשים יותר קרובים, יוצאים יותר מה"אני" העצמי שלנו, הצר והדחוק. כך אנו משתחררים יותר ויותר מהאגואיזם, וממילא נעשים יותר רוחניים, טהורים וצחים.

לפני כיסא המשפט

כל זה נאמר ביחס לצדקה רגילה. אך כמה גבוהה ויקרה היא אותה צדקה כאשר אינה מכונה כלל בשם "צדקה", אלא מוענקת כפריעת חוב. בפרט כאשר אותו חוב משולם לאחים גלמודים ואומללים שגורשו בפחד מוות, בעינויים בלתי ניתנים להיכתב, וברעב. החסד אשר נגמל עם אותם אנשים, כאשר הוא נגמל באופן ראוי – הרי הוא הגבוה ביותר, הטהור ביותר, ולצד זאת – הנצרך ביותר.

אלא שעל כך משיבים, דרך כלל, בשאלה: וכי מאין ניקח? והלא הנותן בעצמו הוא עני מרוד, ואיך אפשר לדאוג במצב כזה לאנשים אחרים?

אמת. כאשר אנו מכוונים לצאת ידי חובה, להשלות את עצמנו, להישאר רגועים – אז הקושיה באמת חמורה. אך כאשר איננו חפצים בכך, כאשר אנו חפצים לשמוע בצורה בהירה את הקול הפנימי, כאשר אנו בודקים וחוקרים את עצמנו עם ה"נר ה' נשמת אדם" – או–אז רואים בחוש שכאשר יש אהבה ויש רצון טוב, אפשר לעשות הרבה מאוד עבור אותם עניים וגלמודים גם בתקופה הנוכחית הקשה. הנה נמצאו אנשים טובים שייסדו את בתי התמחוי עבור הזקוקים לכך בדחיפות. הנה נמצאו גם בעלי לב חם ורגיש שנתנו את הכסף להחזקת אותם הבתים (אגב: מאוד רצוי ומבורך שמספרם של אותם התומכים בבתי התמחוי יגדל באופן משמעותי, ואותם התומכים עוד יגדילו את תמיכתם. לחם לרעבים – זוהי העדיפות הראשונה והנחוצה ביותר).

אמת. זו אינה תקופה טובה עבור כל אחד מאיתנו. אך הבדל גדול יש בין איש לאיש, בין דלות לדלות, בין דחיפוּת לדחיפוּת. מבין אלו האומרים שאינם יכולים ליתן – ישנם לא מעט המזילים את כספם על מותרות. לצורכם האישי – חייבים אפילו מותרות, אפילו דברי לוקסוס. ולאחיכם ובשרכם – ולא כלום? אף לא ההכרח הראשוני?

יכול אדם לרמות את חברו באומרו: "אינני יכול לתת". אך קיים ביטוי תלמודי: "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות" – את חברך תוכל לרמות, אך את מצפונך האישי לא תוכל לרמות, את בוחן הלבבות לעולם לא תוכל לרמות.

סועד הנך בחברת בני משפחתך – מדוע לא תזמין אל שולחנך אחד מאותם הפליטים? לו היה כל אחד – ולו רק מקרב אותם בעלי יכולת – לוקח אל שולחנו ולו גם פליט אחד, שאלת הפליטים הייתה נפתרת בחלקה. לו היה כל אחד נפרד ממעט מותרות, ומקדיש את הכסף לאותם המקומיים הזקוקים לכך ולאותם הפליטים – הרי שסבלם של האחרונים לא היה כה רב.

הנה מתקרב היום הקדוש. בכל יום כיפור מזיל יהודי מכיסו הון רב לצורך נרות ולצורך כפרות. אך איזה נר ישווה בגודלו לנר הנשמה? ומה יעלה את אורה של הנשמה יותר מאשר אור האהבה והרחמים? ואיזו כפרה תגדל מכפרת הצדקה? את אותו כסף של נרות וכפרות – כאשר כבר הבחין הרב מיקלשנסקי – יש לתת לנצרכים, לפצועים ולפליטים.

כולנו ניצבים לפני כסא המשפט. כולנו מצפים לרחמי שמים. הבה נראה שלִבנו אינו כאבן, הבה נפתח את ליבותינו ואת ידינו לאחינו האומללים. יש לתת את כסף הנרות והכפרות לסייע בידם, כאשר כבר קראו הרבנים. אך זה עדיין מעט. במקרים כאלו אסור להיות מחושבים מדי. מסרו את כל החשבונות – האהבה האמיתית איננה יודעת מחשבונות. השכול הוא גדול – בואו אליו במלוא הרגש שלכם; הסבל הוא גדול – בואו אליו עם כל הונכם.

מיידיש: יוסף פולק ועוז בלומן

—————-

על גבול שתי המלחמות

בראשית שנת תרע"ה (סתיו 1914), כחודשיים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כתב ר' הלל צייטלין לאנשי עירו – ורשה – טור נרגש בשם "הרהורי תשובה אחדים". ר' הלל – הוגה, סופר ופובליציסט, בשנות הארבעים לחייו, ששמו נודע ברחבי פולין; הרקע לטור – הפליטים היהודים הרבים שהחלו להציף את רחובות ורשה, כאשר החורף עומד בפתח.

את מוראותיה של תופעת הפליטים תחוש ורשה מיד עם פרוץ המלחמה. במהלך החודשים הראשונים יצטרפו ל–330,000 היהודים המתגוררים בה עוד כ–80,000 פליטים, יהודים מערי השדה שהוגלו על ידי הצבא הרוסי הנסוג בחשד בגידה. "אלפי יהודים חסרי בית מושלכים בחוץ, בשעה שהקור הופך חזק יותר ויותר, ללא מקום שבו יוכלו לחמם את עצמותיהם הקפואות", הוא יכתוב בתחילת חודש נובמבר בטורו הקבוע ב"דער מאמענט", ויחתום – "עשו כל שתוכלו". בנוסף, עקב הפסקת הסחר עם רוסיה, קריסת התעשייה ועזיבתם של רבים מעשירי העיר – יגבר מאוד שיעור המובטלים באוכלוסייה המקומית.

מצב חדש זה העסיק את ר' הלל משך כל תקופת המלחמה. ביומנו הוא תיאר בהרחבה את העינויים והסבל שהיו מנת חלקם של אותם מגורשים:

אכזריותם של הרוסים ונקמתם ביהודים גדלו אז לאין שיעורגירושים כמעט מכל ערי פולין. גולים, נודדים, רעבים, קופאים בקור. המון נודד לערים הגדולות, ילדים וחלשים מתים בדרך. הבאיםלנים ברחוב. עלילות בלי מספר. יהודים נטבחים ככבשיםפוגרום אחד גדול ונורא תוקף את כל ארץ פולין.

את המלחמה תיאר ר' הלל מאז ומעולם כזוועה, אך את מלחמת העולם הוא ראה כ"גזרת כליה על האנושות". הוא לא היה שותף לתחושת הרוממות שאחזה במספר אנשי רוח, ביניהם יהודים, שראו במלחמה זו הזדמנות לתחייתה של אירופה והאנושות כולה. ביומנו תיאר את כל אותו "מחזה נורא… המהפך את האנושות כולה לגלי–פגרים ולגלי–קברים", ואף תהה בקול רם –"האמנם יצא כל העולם מדעתו?".

האוטוביוגרפיה הקצרה שכתב ר' הלל בערוב ימיו ("קיצור תולדותיי") גרמה למספר רשמים מוטעים. בין היתר, היו שהסיקו ממנה כי במהלך שנות המלחמה הראשונות הסתגר ר' הלל בד' אמותיו ועסק אך ורק בתפילה ובלימוד קבלה – בהסתמך על דבריו–שלו: "בשנות תרע"ד ותרע"ה שרוי הייתי כמעט באותו המצב של אקסטזה שנמצאתי בו בראשית הכרתי את החב"ד. הגעתי אז כמעט למדרגת 'חוזה חזיונות'…". ברם, רפרוף בעיתונות היומית בוורשה מעלה תמונה כמעט הפוכה. ר' הלל הפך פעיל בשדה החברתי, שהשתתף והביע עמדה בכל נושא שעלה על הפרק. מאמריו המשיכו להופיע בקביעות לאורך כל שנות המלחמה, ואף בקצב מוגבר – כשלוש מאות טורים ומאמרי דעה בתקופה בת כארבע שנים.

כשנה לאחר פרוץ המלחמה, בקיץ של שנת תרע"ה (1915), נפלו לידי הגרמנים חלקים נרחבים של פולין, ובראשם ורשה. הכיבוש הגרמני חולל תפנית במרקם החיים של יהדות פולין, שהייתה נתונה עד אז לאבסולוטיזם הפוליטי של הצאר הרוסי. שחרורה של פולין אִפשר לראשונה עריכת בחירות לוועד הקהילה, כמו גם למועצת העיר והמדינה. הוענקו גם רישיונות פעולה לארגונים חברתיים, איגודים מקצועיים ואגודות תרבות.

ר' הלל שקע ראשו ורובו בצורכי ציבור. הוא נטל חלק בייסוד הסתדרות המורים היהודים בוורשה; בהקמת "אגודת הסופרים והעיתונאים"; בכתיבת תוכניות לימוד לבתי ספר ואף בהוראה בסמינרים. הוא מצא די זמן גם לערוך את "המילון האנציקלופדי היהודי הראשון", שכרך ראשון שלו יצא לאור בוורשה בשנת תרע"ז (1917).

מוסדות השלטון דנו בדבר הסדרת מוסדות החינוך היהודיים ותקצובם, והחלו צצות שאלות רבות בדבר המבנה הרצוי של המוסדות, שפת ההוראה, הפתיחות לתרבות הכללית, שאלת הלאום (גרמניזציה, פולניזציה או חיזוק התרבות היהודית) וכן הלאה. ר' הלל כתב על כך מספר סדרות מאמרים מקיפות, בזו אחר זו. רוב הילדים היהודים בוורשה לא ביקרו בבית ספר בצורה מסודרת, ודאי לא בבית ספר תיכון. הוא קרא להקמת רשת חינוך יהודית–לאומית משותפת לכלל המפלגות, שלא תיפול לדרישות הקיצוניות של החרדים מכאן והמתבוללים מכאן. תוכנית הלימודים שכתב כללה לימודים מסורתיים לצד לימודים כלליים, והקניית השפה העברית לצד שימוש ביידיש כשפת היום–יום.

אמנם במקביל לכל הפעילות החברתית המוגברת – התגברה בר' הלל גם נטייתו המיסטית. הסבל ששרר ברחובות ורשה שלח אותו שוב ושוב לפעילות רוחנית אינטנסיבית בשדה "העולם העליון", לא פחות מששלח אותו לפעילות חברתית תוססת, תזזיתית כמעט, בשדה "העולם השפל" – הוגה דעות ואיש רוח העומד פשוטו כמשמעו "על גבול שני עולמות", כשם ספרו.

בטור שלפנינו, שהתפרסם סמוך לראש השנה של שנת תרע"ה (סתיו 1914), הוא מתחנן לגילוי סולידריות כלפי אותם "אחים–פליטים", ותובע להקדיש להם לא רק את כסף ה"כפרות", אלא את כל ההון האפשרי שניתן לגייס – מבלי "לחשב חשבונות". עשרים ושמונה שנה לאחר מכן, בערב ראש השנה של שנת תש"ג – במעין "הדרן" גרמני חייתי שאותו חזה מראש – יירצח ר' הלל צייטלין בגטו ורשה, כשהוא עטור טלית ותפילין ונושא בידו את ספר הזוהר.

עוז בלומן

הרב עוז בלומן הוא ר"מ בכולל מר"ץ במבשרת ציון

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, כ"ט באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בספטמבר 2017, ב-גיליון האזינו תשע"ז - 1050 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: