חקר לשונם של יהודי מרוקו ואלג'יריה מהווה צוהר להיסטוריה שלהם, לתופעות חברתיות אופייניות ולתרבותם על מנהגיה ואורחות חייה. ממצאים מאוצר כתבי יד צפון אפריקאים

חקרי מערב

עיונים בלשונות ובמסורות, באורחות חיים ובתעודות של יהודי המגרב

משה בר–אשר

אוניברסיטת ייל והאוניברסיטה העברית בירושלים, תשע"ז, 447 עמ'

פרופ' משה בר–אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית וחתן פרס ישראל לפני כחצי יובל שנים, נודע בציבור בעיקר בזכות מחקריו בלשון העברית. בקרב עמיתיו ותלמידיו באקדמיה שמורה לו זכות ראשונים בהסבת תשומת הלב ל"שַרְח", הוא התרגום הכמעט מילולי בערבית–יהודית לתורה, לחלק מספרי הנביאים והכתובים, להגדה של פסח ולפרקי אבות. בר–אשר עסק הרבה בשרח המרוקני, הוציא לאור במהדורה מפוארת חלקים מ"לשון לימודים", חיבורו של רבי רפאל בירדוגו ("רבי רפאל המלאך"), והוא שוקד בשנים אלה על התקנת מהדורה שלמה לשרח המרוקני. אף שעשרות שנים הוא ממלא תפקידי ניהול מגוונים אין עטו נח והוא ממשיך לפרסם מחקרים פוריים בקצב מעורר השתאות.

לספר הנוכחי כפל פנים: מצד אחד הוא ממשיך את מפעלי המחקר הקודמים של בר–אשר ומצד אחר הוא מושתת הרבה על אוצר כתבי יד מצפון אפריקה, בעיקר ממרוקו, שרכשה לפני שנים אחדות הספרייה באוניברסיטת ייל בניו הייבן שבארצות הברית. כתבי היד מטופלים בה היטב והשירות לקורא ולחוקר הוא באיכות משובחת, אולם מעטים מאוד החוקרים המסוגלים לטפל בהם ונהנים מן השירות הזה.

תרומה ייחודית להכרת
אורחות החיים של היהודים בארצות אלו. חתונה יהודית במרוקו, אז'ן דלקרואה, 1839

חפירת הצלה

לפני כשבע שנים יזמו בר–אשר ופרופ' סטיבן פראד, העומד בראש התוכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת ייל, סדנה בת עשרה ימים לקבוצת חוקרים ובמוקדה מבחר מכתבי היד שבאוסף הספרייה שם. פירות הסדנה קובצו בשני כרכים  שראו אור כעבור חודשים אחדים: (א) Moshe Bar־Asher and Steven D. Fraade (Eds.), Studies in the History and Culture of North African Jewry, New Haven Jerusalem 2011; (ב) משה בר–אשר וסטיבן פראד (עורכים), מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה: תעודות מוהדרות ומפורשות, ניו הייבן וירושלים תשע"א.

לפני כשנתיים וחצי קיימו בר–אשר ופראד סדנה נוספת בספרייה בייל, ואף היא הניבה שני כרכים, עברי ואנגלי, ובהם פירות הסדנה: (ג) Moshe Bar־Asher and Steven D. Fraade (Eds.), Studies in the Culture of North African Jewry, New Haven and Jerusalem 2015; (ד) משה בר–אשר וסטיבן פראד (עורכים), עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה: כתבים מוהדרים ומוערים, ירושלים תשע"ה. גילוי נאות: השתתפתי בסדנה השנייה, וזו הייתה חוויה מרוממת ואפקטיבית. הספר הנוכחי הוא החמישי בסדרה, ונבדל מקודמיו בכך שיצא מתחת ידיו של חוקר אחד.

הבאתי פרטים אלה בהרחבה לא בגלל ערכם הביבליוגרפי או מחמת הרצון לדייק בפרטים, אלא בגלל שני טעמים עקרוניים הרבה יותר. ראשית, חלק נכבד מן המחקרים שהתפרסמו בארבעת הכרכים הראשונים הם בבחינת "חפירת הצלה", שכן כתבום חוקרים המיומנים דיים בקריאת כתבי יד כאלה, וחלקם אף בקי היטב בערבית היהודית ללהגיה. המאמרים הללו חשובים לא רק בגלל תוכנם אלא גם משום שהם מציבים "תו תקן" כיצד יש לטפל בשפע כתבי היד שאצורים בספרייה בייל ובאוספים אחרים, ו"תו תקן" זה חיוני מאוד.

שנית, שתי הסדנאות – שהפקתן הייתה כרוכה בממון רב – הן כנראה הדרך היעילה יותר לתת את הדעת לעצם האוסף ולפוטנציאל הגלום בו. קרוב להניח שבלעדיהן לא היו רוב המאמרים באים אל העולם. הלקח המעשי אפוא הוא שכדי לקדם ולו במעט (שהרי רק תעודות ספורות מן השפע הגנוז שם נתפרסמו בחמשת הכרכים הנדונים) את חקר התעודות הללו שבערבית יהודית ובעברית נחוצים משאבים רבים ומארגנים בעלי חזון ונמרצים. הסדנאות היו "הגורם המזמן" שהניב ארבעה כרכי מחקר מלומדים, מרתקים וחשובים (ואלה שלוש אמות מידה שאינן תלויות זו בזו!). כאמור, לבר–אשר זכויות מכריעות בקיום הסדנאות ובפרסום ארבעת הכרכים במהירות ובאיכות.

חנוכייה ספרדית

ובכן, מה יש ב"חקרי מערב"? הספר פותח בסקירה קצרה, תמציתית וקולעת של "מחקר יהדות צפון–אפריקה כיום" (עמ' 1–8). הגם שאינה ממצה, ובר–אשר הכריז על כך במפורש, יש בה זיהוי מדויק של המגמות העיקריות וסימון של המחקרים החשובים בכל תחום. הסקירה מספקת לקורא מעין "מפת התמצאות" כללית, וערכה רב. אחריה באו שמונה עשר פרקים בחמישה שערים: עיוני לשון, טקסטים בשרח ועיונים בו, עיונים בתעודות, ההדרה מוערת של תעודות מגרדאיה [בדרום אלג'יריה – נ"א], ענייני מסורות ומנהגות. בשער השישי, שכותרתו "אנשי מופת ואנשי מעש משם ומכאן", ייחד בר–אשר נספחים לארבע דמויות ולספר: אביו ואמו, שזכו לאריכות ימים וניחנו בזיכרון מצוין, בלמדנות ובמידות טובות; רבי יוסף משאש (1892–1974), שבעשור האחרון לחייו שימש הרב הספרדי הראשי בחיפה; הגב' אסתר עקנין (1912–2009) מתלמסאן שבאלג'יריה ואחר כך בפריז שבצרפת; הספר "בוא אלי לאמילשיל" מאת עוזיאל חזן. כדרכו של בר–אשר בכל חיבוריו נחתם הספר ברשימת הקיצורים הביבליוגרפיים ובשבעה מפתחות, שהם כלים חיוניים למבקש לברר עניין מוגדר בספר בלא שייאלץ לקוראו על הסדר.

דומה שיותר מבשאר ספריו בולטים כאן, לצד למדנותו של בר–אשר, גם סקרנותו הגולשת הרבה מעבר לתחומי עיסוקיו באקדמיה, רגישותו הספרותית והפסיכולוגית, תפיסתו באשר לצורכי התיעוד של תרבות יהודי מרוקו וזיכרונו המופלג. התוצאה היא ספר ובו ענייני לשון מלומדים לצד פרקי היסטוריה מרתקים, עיונים במנהגים לצד בירורים חברתיים, וכל אלה מעמידים תמונה ססגונית, חיה ועשירה של "קידוחי עומק" בסוגיות ובהיבטים מוגדרים בתרבותם של יהודי מרוקו.

כך למשל, מתברר כי המילה חַרְצֻבּוֹת הבאה במקרא בשני מקומות בלבד (ישעיהו נח, ו – בהוראת "קשרים", "כבלים"; תהילים עג, ד – בהוראת "ייסורים") קיבלה אצל דוברי הלדינו הוראה של "דבר מכוער", ובר–אשר הציע "שהצורה נתחדשה בידי תלמיד חכם בדרוש שדרש בספרדית–יהודית" (עמ' 22). בהמשך הראה כי "חֲנֻכִּיָּה" חודשה ככל הנראה בספרדית היהודית, עברה לאיטלקית היהודית ולצרפתית היהודית של צאצאי האנוסים בצרפת, והתחדשה בעברית מפיהם של דוברי הלדינו בירושלים (עמ' 45). ומכאן לקזבלנקה, החשובה בערי מרוקו: היו ש"תרגמו" את שמה "חָצֵר הַלְּבָנָה". במסע מפותל ומרתק הבהיר בר–אשר מנין צמח תרגום זה והראה שיש בו זיקה לערבית, לארמית ולערבית הגבוהה (עמ' 49–64).

עיון נפרד ייחד למילים בספרדית ובצרפתית שחדרו לערבית היהודית במרוקו. אלה באו בעקבות גירוש ספרד ובמאה התשע עשרה (מספרדית) ובמאה העשרים (בצרפתית). וכך הכייאט (חַיָּט) תפר בגדים מקומיים והטאיור (tailleur) תפר בגדים בגזרה אירופית! (עמ' 92).

בתולות, גרושות ועריות

פרק יב עוסק בספר "אבני זכרון" שכתב רבי יוסף משאש, ובו תיעד 381 מצבות קבורה, ספר שנכתב במשך ארבעים שנה (1920–1959). רובן המכריע הוזמנו בידי קרובי הנפטרים, מקצתן בידי אנשי חברות "גומלי חסדים" וחלקן הן נוסח כללי שהוכן מראש ואפשר היה להתאימו לנפטרים לפי משלח ידם או תכונותיהם. מהקדמת המחבר מתברר שעד לבוא הצרפתים למרוקו לא היו כתובות על גבי המצבות (עמ' 246). בר–אשר ניתח את שמות הנפטרים והראה כי בקרב הגברים מובהקים השמות העבריים יותר מאשר אצל הנשים (עמ' 258–260).

בפרק יז דן בר–אשר בכינוי "עובדי העגל" שיוחס לארבע משפחות כוהנים שהייתה שמועה כי הם חללים, היינו שיש פגם בייחוסם. הוא הסביר מנין נבע הכינוי הזה, השווה בין מסורת תאפילאלת למסורת מכנאס והראה כיצד גדולי החכמים לא סמכו על המסורות הללו והתירו לבני המשפחות הללו להתחתן כרצונם (עמ' 324–336). בהמשך הפרק דן בשלושה ביטויים שאני מביאם כאן בתרגומם לעברית: "מכסים את ראשה" בהוראת דאגה לנישואין לבתולות שבגרו (עמ' 336–342); "מייבם ומגרש", ובו דן בהתנגשות בין ההלכה לחיי המעשה, והראה שהמציאות כפתה מימוש של מצוות התורה לזמן קצר בלבד (עמ' 342–344); "הרועים במרדעותיהם" (עמ' 344–346), המתייחס לנוהג נדיר ונפסד של גילוי עריות במשפחה. עניינים אלה כאחרים נדונו בהרחבה מתוך שפע מקורות ובעיון מדוקדק. בפרק יח ליבן בר–אשר "כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה" (עמ' 350–359), וכדרכו לא חסך את שבט לשונו מתופעות מגונות בעיניו.

כללו של דבר: "חקרי מערב" אוצר בקרבו שפע מידע, ביאורים ותובנות על תופעות לשוניות, חברתיות ותרבותיות בחיי היהודים במרוקו ובאלג'יריה ומרים תרומה ייחודית להכרת הלשונות ואורחות החיים של היהודים במקצת הקהילות בארצות אלו. הלשון הקולחת וההצגה הבהירה והשיטתית מקרבות גם סוגיות סבוכות אל לב הקורא.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ד באלול תשע"ז