אומרת שירה 1049

מה למדת מהסיפור

גיורא פישר עם עובד, 96 עמ'

לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצֶה לִכְתוֹב וּלְהַעֲנִיק / שִׁיר לְכָל רֶגַע. / כָּל כָּךְ הַרְבֵּה רְגָעִים קוֹדְמִים הָיוּ / מֻנָּחִים עַל כְּתֵפָיו / וַאֲנַחְנוּ חָלַפְנוּ אוֹ דָּרַכְנוּ עָלָיו / מִבְּלִי מֵשִׂים. // וְהָיָה בּוֹ סִכּוּי.

גיורא פישר הוא משורר חכם, מאלה שהנגישות של שיריהם לא פוגעת במשמעות שעומדת מאחוריהם. שירתו מתאפיינת בעמדה פואטית מעורבת, של זה שלמד משהו על המציאות בניסיון הכואב של שנות חייו ובאותה נשימה הוא עומד חנוק מכאב ומהשאלות שמנסרות אותו על הצער שבעולם. פישר עסק במשך שנים בהוראה וכותב שירה של מורה, זה המחפש מוסר השכל בטקסט האינסופי של המציאות; אלא שאת הדחיפה המחייבת אל השירה הוא קיבל בעקבות המכה הנוראה שספג עם נפילת בנו מרום בקרב בג'נין במבצע "חומת מגן".
מאז כותב פישר של אחרי שירה המודעת בעת ובעונה אחת לערך ולקלות הנוראה של הרגעים שאבדו, ומתוך כך היא מנסה לייקר אותם, או במילים אחרות, מילותיו של מורה: להפיק את מוסר ההשכל מהשיעור הנורא והשרירותי למראה של החיים. פישר כותב שירה שיש בה ייעוד כפול, של זה שיודע את כוחן החליפי של המילים למצוא ולאבד כאשר המציאות סוגרת על האדם, ומחפש בכל שיעור במציאות, מול כאב שאין בו שיעור, את הדעת שתיתן בו אפשרות להמשיך אל הלימוד הבא.

התוצאה היא שלושה ספרי שירה ("מה למדת מהסיפור" הוא האחרון שבהם) חכמים ומאופקים מאוד, כמעט ג'נטלמניים בזהירות שבה מטפל פישר בכאב. פישר הוא הרבה יותר ממשורר העוסק בנושא אחד, מכיוון שהחכמה שבשירה שלו אמנם פרצה בעקבות רעידת האדמה האיומה של השכול, אך כמו סלעים ומַגמה תת קרקעיים היא עמוקה מהם. בשירה מדודה במילותיה ורגשותיה כותב פישר שירה חיה, נגישה ועזה מאוד, שמעניקה לקורא שיעור בענווה על הערך שבחייו שלו. זוהי שירה מפוכחת, ביושר שבו היא בוחנת את התפוררות הגוף, הזיכרון והידידות ובמקביל את התחזקות האהבה; שירה שבאיפוק ובענווה שהיא מגלה כלפי סבלו של אדם והאופן שבו הוא ממשיך בחייו מעצימה את האמירה שבה ואת תחושת החיים של הקורא אותה.

לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַד בְּנִי הַשֵּׁנִי שָׁאַלְתִּי אֶת אִמִּי: / "אֵיךְ יִמְצָא הַלֵּב מָקוֹם לְעוֹד אַהֲבָה / כַּאֲשֶׁר כְּבָר עַכְשֶׁו הוּא מָלֵא / עַד אֶפֶס מָקוֹם?" // עָנְתָה: / אַהֲבָה לִילָדִים נוֹגֶדֶת אֶת חֻקֵּי הַחֶשְׁבּוֹן: / כְּכָל שֶׁתְּחַלֵּק אוֹתָהּ, תִּגְדַּל. // מֵאָז, אִמִּי אֵינֶנָּה וְגַם בְּנִי הַשֵּׁנִי אֵינוֹ / וְלָמַדְתִּי שֶׁ"אֵין" הוּא הַמִּסְפָּר הַיְּחִידִי / הַמַּצְלִיחַ לְמַלֵּא אֶת הַלֵּב עַד אֶפֶס מָקוֹם.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ד באלול תשע"ז