הקנאים, המתונים והרוב הדומם | אריאל הורוביץ

בשעה שהמיינסטרים החרדי נפתח יותר ויותר אל החברה הכללית בישראל, מעניין לבחון מה עובר על הפלגים הקיצוניים, שבדרך כלל תופסים את הכותרות. הפרופסורים קימי קפלן ובנימין בראון מתארים את הקנאות החרדית בעבר ובהווה, וצופים: למרות מגמת ההצטמצמות, נראה שהקנאות לא הולכת להיעלם בעתיד הקרוב

באחת הסצנות הזכורות ביותר בסרט "השוטר אזולאי" של אפרים קישון מ-1971, נראה אזולאי, בגילומו של שייקה אופיר, מנסה יחד עם חבריו השוטרים לעצור הפגנה של יהודים חרדים נגד חילול שבת, המלווה בזריקת אבנים ובצעקות. אזולאי מפתיע את המפגינים כאשר הוא משוחח איתם ביידיש ומצטט באוזניהם פסוקים מהתנ"ך, והאווירה הניצית מתחלפת עד מהרה בשיחה של תלמידי חכמים. פרופ' קימי קפלן מהמחלקה לתולדות עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר אילן רואה בסצנה הזו שיקוף של הדימוי הרווח של הציבור החרדי בעיני ישראלים רבים. "הסצנה הזו בעצם אומרת שמה שחרדי בישראל עושה הוא לזרוק אבנים", אומר קפלן, "בפועל, הפגנות השבת היו נחלתו של זרם חרדי קטן, קיצוני, שמזוהה עם העדה החרדית ונטורי קרתא. המסה הקריטית של העולם החרדי לא נמצאת שם, אבל הדימוי התקבע והשתרש בתרבות הישראלית ובתודעה הישראלית".

בשנים האחרונות, עם כניסתם של יותר ויותר חרדים לעולם ההשכלה הגבוהה ולשוק העבודה, ועם העלייה בשיעורי הצעירים החרדים שמתגייסים לצבא, מופנה הזרקור הציבורי והתקשורתי לעבר תופעות של מתינות חרדית, בעבר ובהווה. ישראלים רבים למדו להכיר את הציבור החרדי כמגוון וכמורכב יותר מכפי שראו אותו בתחילת שנות השבעים, ודמויות מתונות יותר מתוך העולם החרדי משמיעות את קולן וזוכות לאהדה ציבורית. נדמה שדווקא מתוך עמדה כזו, שמכירה בתמורות שעוברת החברה החרדית, העיסוק בקנאות חרדית – קבוצות חרדיות, אשכנזיות בעיקר, שמשמרות עמדה רדיקלית ואופוזיציונית כלפי מדינת ישראל וכלפי ההנהגה החרדית – רלוונטי מתמיד.

מהם מקורותיה של הקנאות החרדית, ומהם הגורמים המרכזיים שמאיימים על תפיסת עולמה? כיצד ישפיעו הקבוצות החרדיות הרדיקליות על עתידו של העולם החרדי ועל מגמת ההשתלבות של חלקים מתוכו? מהו יחסה של הקנאות החרדית להנהגה הפוליטית והרבנית של הציבור החרדי, בשעה שפוליטיקאי חרדי בכיר מכהן כשר בממשלת ישראל, לראשונה מאז שנות החמישים – מה שנחשב בעיני הקנאות החרדית כקאזוס בלי?

המיינסטרים החרדי רואה בהם אופוזיציה שצועקת סוג של אמת.
הפגנת חרדים מפלג נטורי קרתא נגד פתיחת עסקים בשבת, מאה שערים, ירושלים 2017
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

פיצול לקבוצות וזרמים

המונח "קנאות חרדית" הוא שם קוד לשורה ארוכה של קבוצות, זרמים וארגונים, בארץ ומחוצה לה. חוקרי החברה החרדית מבחינים בין אורתודוקסיה חרדית קנאית שנוצרה באמצע המאה ה-19 באירופה, בעיקר בהונגריה, וקשורה להתבדלות מן המודרנה, לבין קנאות חרדית שנוצרה בארץ ישראל של ראשית המאה ה-20, ומבוססת בעיקר על ההתנגדות לתנועה הציונית ההולכת ומתפתחת, ואחרי 1948 – למדינת ישראל ולמוסדותיה.

"בשנות העשרים של המאה ה-20 מתעוררת באגפים מסוימים של החברה החרדית בארץ ישראל תגובה חריפה מאוד כנגד הציונות", אומר קפלן. "תגובה זו רואה את המפעל הציוני כמפעל פסול במהותו, שתיקונו הוא בחורבנו. גם אם בראש מדינת ישראל תעמוד מועצת גדולי התורה, וכל שרי הממשלה יהיו חרדים, הבעיה לא תיפתר. הבעיה היא עצם קיומה של ישות מדינית יהודית. המדינה פוגעת פגיעה מהותית ביסודות היהדות, לא משנה מי עומד בראשה".

מבחינה היסטורית, הקנאות החרדית בארץ ישראל סבבה סביב העדה החרדית – גוף שהוקם ב-1929 והורכב בעיקר מקבוצות ירושלמיות קטנות, ומדמויות כמו הרב יוסף חיים זוננפלד והרב יוסף צבי דושינסקי אחריו. העדה החרדית קמה כתגובת נגד להתחזקות היישוב החדש ולהתבססותו של המפעל הציוני, וכן להקמת הרבנות הראשית על ידי הרב קוק ולייסוד "כנסת ישראל", שהייתה אמורה לאגד יחד את כל היהודים ביישוב באותה תקופה. בתחילת הדרך נתפסה העדה החרדית כזרוע הירושלמית של אגודת ישראל העולמית, אך בספרו "עמרם בלוי", שראה אור לאחרונה בהוצאת יד בן צבי, מראה קפלן כי מלכתחילה דגלה העדה החרדית בקו קיצוני יותר מזה של אגודת ישראל העולמית: התבדלות מוחלטת ממוסדות הציונות, וסירוב להזדקק לשירותי היישוב והמדינה לאחר מכן.

עם עלייתם ארצה של חברי אגודת ישראל מגרמניה ומפולין הפכה אגודת ישראל בארץ ישראל למתונה יותר, והקיצונים היו למיעוט. בהדרגה החלה אגודת ישראל לשתף פעולה עם מוסדות היישוב, ובתגובה לכך החליטה קבוצה של צעירים ירושלמים, בהם עמרם בלוי ומשה קצלנבוגן, על הקמת גוף חדש. ב-1935 קמה "חברת חיים", ששינתה את שמה ב-1938 ל"נטורי קרתא". נטורי קרתא הנהיגה קו מיליטנטי ואקטיביסטי יותר, וחבריה יצאו להפגנות ולהפרות סדר, בעיקר בנושא השבת. הקמת נטורי קרתא הבהירה לעולם החרדי כולו כי הפערים בין הקנאים לבין המתונים, בין אלו שמוכנים לשתף פעולה עם הממסד הציוני לבין אלו ששוללים כל שיג ושיח איתו, אינם פערים של מה בכך. הקרע הסופי בין אגודת ישראל לבין העדה החרדית אירע ב-1945. בבחירות פנימיות של העדה ניצחו אנשי נטורי קרתא ניצחון סוחף, ואנשי אגודת ישראל פרשו לאלתר מן העדה החרדית.

פרופ' בנימין בראון מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שספרו "מדריך לחברה החרדית" ראה אור לאחרונה, משרטט את קשת הקנאות החרדית בארץ ובעולם מימין לשמאל, מן הקנאים ועד למתונים בתוך האגף הרדיקלי של העולם החרדי. "נטורי קרתא היו ונשארו האגף הקיצוני והלוחמני ביותר", הוא אומר. "לצדם, לא רחוק מהם, נמצאת קבוצת 'לב טהור' של הרב שלמה הלברנץ, שמת לפני חודשיים. אלה עמדות הקצה. מתונים יותר מנטורי קרתא הם סאטמר והעדה החרדית. בארצות הברית, סאטמר היא הפטרונית של כל היהדות הקיצונית. בישראל, הקבוצות הבולטות של העדה החרדית הן 'תולדות אהרון' ו'תולדות אברהם יצחק'. לצדן יש את הפרושים הירושלמים הוותיקים, וקבוצות נוספות, כאשר משמאל נמצאת קבוצת הפלג הירושלמי של הרב שמואל אוירבך, שהולכת ומתקרבת לעדה החרדית".

עטיפת הספר 'עמרם בלוי – עולמו של מנהיג נטורי קרתא'

אגודת ישראל כאויב

השוואה בין העמדה החרדית המרכזית לבין עמדותיה של הקנאות החרדית תסייע להבין את מאפייניה של האחרונה. "ההבדל ביניהן הוא בראש ובראשונה בסוגיית ההצבעה בבחירות", אומר קימי קפלן. "הרוב המכריע של אנשי העדה החרדית ונטורי קרתא לא ישתתפו בבחירות. מאפיין נוסף שמייחד את הקנאים החרדים בארץ הוא הזיקה החזקה שלהם ליישוב הישן הירושלמי, מעין תת-זהות מובחנת שכוללת אנשים מקבוצות שונות, שיש להם לבוש מיוחד. דבר נוסף שמייחד את הקנאות החרדית לעומת המיינסטרים החרדי הוא העניין האנטי-ציוני. המסה הקריטית של החברה החרדית היום היא בוודאי לא ציונית מבחינה אידיאולוגית, אך היא נמצאת במקום מאוד שונה מבעבר ביחס לחברה הישראלית ולהזדהות עם ערכים ישראליים. הקנאים לא שם. לבסוף, ישנו עניין השפה: אני מהמר שהיום אין כמעט חרדי אחד שלא מבין עברית, אבל אצל הקנאים יש מאמץ, שגם הוא נמצא בנסיגה, להתרחק מן העברית ולשמר את היידיש כשפת יום-יום. גם הקנאים מבינים עברית, אבל מנסים לשמור על היידיש".

אף שהקנאות החרדית ידועה בהתנגדותה החריפה למדינת ישראל ולציונות, הרי שמבט על הרטוריקה ועל האידיאולוגיה של הזרמים החרדיים הקיצוניים מלמד שה"אחר" שלהם, הקבוצה שכנגדה מכוונת הקנאות החרדית את חיציה, היא דווקא ההנהגה החרדית של אגודת ישראל, שנתפסת בעיני הקנאים החרדים כפשרנית ומתונה מדי. "האופוזיציה של העדה החרדית ונטורי קרתא היא ההנהגה הפוליטית והרבנית של הציבור החרדי", אומר בנימין בראון. "אחד המאפיינים של קיצוניות דתית הוא שהאויב שלה איננו פורק העול הרחוק מן העין, אלא הפשרנים במחנה שלה-עצמה. לא זו בלבד אלא שעבור נטורי קרתא, גם העדה החרדית נחשבת פשרנית מדי. המערכה בין אגודת ישראל לבין הקנאים נפתחת מחדש בכל מערכת בחירות: אגודת ישראל מכריזה שההצבעה לה היא מצווה, ואילו העדה החרדית מציגה זאת כעבֵרה".

בעידן שבו בממשלת ישראל מכהן שר חרדי אשכנזי, אחרי שנים של הימנעות פורמלית מכל משרה מיניסטריאלית (בשונה מבציבור החרדי-ספרדי), מעניין להיזכר בתגובתם של אנשי נטורי קרתא לכניסתו לממשלה של השר יצחק מאיר לוין. לוין, מנהיגה המיתולוגי של אגודת ישראל משנות הארבעים ועד לסוף שנות השישים ומי שכיהן כשר הסעד בין השנים 1952-1948, נתפס על ידי הקנאים החרדים כמורד במלכות שמים.

"השנאה של עמרם בלוי, מנהיג נטורי קרתא, כלפי אגודת ישראל היא שנאה יוקדת", אומר קימי קפלן. "האדם היחיד שבלוי משתמש כלפיו בביטוי 'יימח שמו' הוא יצחק מאיר לוין – לא בן גוריון ולא בגין. זו העוצמה. האויב המר ביותר של הקנאות החרדית הוא אגודת ישראל, על מנהיגיה הפוליטיים והרוחניים, כי החרדי איש 'אגודה' נראה כמו הקנאי החרדי, הוא אומר שהוא לא ציוני, אבל הוא לוקח כסף מהמדינה ויושב בממשלה. נכון שיש לחרדי הקנאי בעיה עם אופייה של המדינה ועם התנהלותם של החילונים, אבל החרדי אמור לכאורה להיות כמוהו, והנה הוא מעגל פינות ומחפף.

"ככלל, כל המושג של הנהגה הוא בעייתי עבור הקנאות החרדית. קיומו של הקנאי החרדי הוא בקנאותו, וקנאות מטבעה היא מתפרצת. אתה לא שואל את הרב אם לעשות או לא, אתה קם מהכיסא ועושה מעשה, בלהט הרגע. הלהט הזה במהותו הוא אנטי-ממסדי. מספרים שאחרי מותו של הרב דושינסקי פנה עמרם בלוי לרב מבריסק וביקש ממנו להנהיג את העדה החרדית. הרב מבריסק שאל את בלוי: האם תעשה כל מה שאני מורה לך? בלוי השיב בחיוב, ואז שאל אותו הרב מבריסק: ואם אורה לך להצביע בבחירות? ובלוי ענה: חס ושלום. אמר הרב מבריסק: אז אני לא יכול להיות הרב שלך. הסיפור הזה מבטא היטב את המלכוד של הנהגה וקנאות.

לא מתעלמים מהקנאים

"אף שמבחינה מספרית הקנאות החרדית הולכת ונהיית שולית במחצית השנייה של המאה העשרים, היא חשובה לזרם החרדי המרכזי ולשיח שלו", מוסיף קפלן. "הרחוב החרדי לא מתעלם מהקנאים. הוא רואה בהם אופוזיציה שצועקת סוג של אמת, ולמיינסטרים החרדי אין מספיק כוח וביטחון עצמי להתנגד לאותה אמת. הפוליטיקאי החרדי יגיד שבעולם אידיאלי, מתוקן, הדברים צריכים להיות כמו שהעדה החרדית מציגה אותם, אבל הוא, כפרגמטיסט, צריך להתמודד עם המציאות.

הקנאות החרדית גם משפיעה על ההנהגה החרדית, מושכת אותה ימינה?

"ההשפעה היא בעיקר בכל מה שקשור להכלת המאבק והעמדות הקיצוניות. החזון איש, למשל, לא אהד כל כך את נטורי קרתא, אבל קשה לו מאוד לקום ולהגיד שהמאבק על השבת הוא מאבק לא נכון. אי אפשר לפסול את הלגיטימיות של המאבק הזה, וכך גם אגודת ישראל מרגישה צורך להפגין על השבת. רק בעשור האחרון של המאה העשרים קם הזרם החרדי המרכזי ואומר: עד כאן, אנחנו כבר לא מזדהים עם זה יותר. אבל עד אז עוברות שמונים שנים שבהן זה לא קורה, ומיעוט קטן מקרין על הדימוי של המאסה הקריטית החרדית".

"בעבר, אדם חרדי מן השורה אמנם חשב שהקנאים קצת מגזימים, אבל בלב פנימה הוא העריץ אותם", אומר בראון. "הוא העריץ אפילו את נטורי קרתא, משום שהם לא פשרנים, והם מוכנים לשלם מחיר וללכת עד הסוף. התקופה הזו, בעיקר סביב שנות החמישים והשישים, די עברה מן העולם. היום אפשר לומר שכשחרדים רבים רואים את הפעולות של הקיצונים, במיוחד עימותים עם שוטרים, הם די מתביישים בהם. הם מאוד לא רוצים שיזהו אותם עם זה. גם היום איש לא מנסה לרסן את הקנאים או להילחם בהם, אבל יש רצון להיבדל מהם.

"כשעמרם בלוי נעצר על הפגנות נגד חילול שבת, החרדי הממוצע לא יכול היה שלא לחוש איזו הזדהות איתו. היום זה כבר לא כך. אני חושב שזה נובע מכך שעידן האידיאולוגיות הגיע לקצו גם בציבור החרדי, ויש שאיפה ליצור מין קיום חרדי ישראלי שקט. יותר מזה: גם הקנאים החרדים חצו גבולות, בעיקר כשאנשי נטורי קרתא יוצרים קשר עם ערפאת ועם אחמדינג'אד. הציבור החרדי הוא ימני בסנטימנט הבסיסי שלו, וחבירה למנהיגים ערבים כנגד ישראל פוגעת בערכים החרדיים הבסיסיים ביותר, ומקשה על ההזדהות עם הזרמים הקנאיים".

בשונה מקפלן, בראון לא סבור שהדימוי של העולם החרדי בעיני הציבור הכללי קשור דווקא לקנאים. "הדימוי של העולם החרדי, כמו הדימוי של ההלכה והאורתודוקסיה, לא מתכתב עם המציאות, אבל זה לא קשור לקנאים", אומר בראון. "מדי שני וחמישי מתפרסמים מאמרים על הקצנה דתית, ועל כך שההלכה הולכת ומחמירה, כשבפועל העולם החרדי מתמתן כל הזמן. כל עוד הרבנים לא יהיו לגמרי כמונו, וכל עוד החרדים לא ילבשו מכנסי חאקי ויחבשו כובע טמבל, הם ייחשבו בעיני רבים למחמירים, לרעים ולזורקי אבנים. בשביל זה לא צריך את הקנאים. בפועל, גם אם הציבור החרדי אי פעם נגרר ימינה, זה לא בגלל הקנאים החרדים, אלא כתוצאה מהשפעתו של הרב שך, למשל, שנקט קו אידיאולוגי, שיטתי ומובנה, של הסתייגות מהמדינה ומהציבור החילוני. עובדה שאחרי שהרב שך ירד מהבמה, הציבור החרדי התמתן. ראה את המספרים: אם הציבור החרדי מונה מאות אלפים, העדה החרדית ונטורי קרתא מונים כמה עשרות אלפים בודדות. בשורה התחתונה, מדובר בכישלון. החרדיות הקנאית לא השיגה שום דבר, ולא הצליחה לפגוע בכוחה של המדינה".

ואכן, אם בשנות הארבעים מנתה העדה החרדית, להערכתו של קפלן, בין 15 ל-20 אלף איש, הרי שכיום, קרוב למאה שנים אחרי שהוקמה, המספרים דומים. בהתחשב בממדיה של החברה החרדית, המסקנה המתבקשת היא שהקנאות החרדית הולכת ומצטמצמת. "20 אלף איש בחברה של כ-800 אלף איש – מדובר בפרומיל", אומר קפלן, ומונה כמה סיבות להצטמקותה של הקנאות החרדית. "בראש ובראשונה, סף הדרישות הפך להיות תובעני מדי. עמרם בלוי הציב את הדרישות הבסיסיות של נטורי קרתא: היבדלות מוחלטת ממדינת ישראל, בלי תעודת זהות, בלי ביטוח לאומי, בלי קופת חולים. לא להצביע בבחירות, כמובן. חיים יומיומיים במציאות כזו הם אתגר כמעט בלתי אפשרי. זו תביעה קשה מאוד מבחינה פרקטית, ולא כולם עומדים בה.

"זה לא קל גם מבחינה כלכלית. קנאי חרדי 'אמיתי' לא הולך לבית חולים, לא הולך לרופא של קופת חולים, וכך כל ביקור אצל רופא וכל לידה צריכים להיעשות באופן פרטי. בכלל לא פשוט להתמיד בדרך החיים הזו. העמדה הקנאית מציגה אידיאל לא מתפשר. יש סיפור על עמרם בלוי שישב בכלא בזמן שבנו התחתן, ושר המשטרה הסכים לשחרר אותו לכמה שעות, ובלבד שיחתום על מסמך שאומר שהוא יחזור. אבל בלוי לא מסכים לחתום, כי על המסמך יש סמל של מדינת ישראל – והוא נשאר במעצר ומחמיץ את החתונה של בנו. כמה אנשים יכולים לעמוד בזה?

"ההסבר השני לכך שאנשים עוזבים את הקנאות החרדית נעוץ במצוקה אידיאולוגית. אחרי מלחמת ששת הימים, רוב היהודים בישראל רקדו על הגגות בתחושת אופוריה, אבל גם האדמו"ר מסאטמר – שראה במדינה מעשה שטן – רקד על הגגות, מהסיבה ההפוכה: אם מעשה שטן מצליח, זה אומר שהוא לקראת סופו, וככל שהמפעל הציוני מצליח יותר, כך קצו קרוב יותר. אבל הנה עוברות השנים, והמדינה קיימת, בועטת וחזקה, ואין באופק סימנים לכך שהיא עומדת לקרוס. הקנאי החרדי צריך להמשיך להאמין בכך שהמדינה עוד רגע תיחרב, כשהמציאות מראה אחרת".

לא עתידים להיעלם

מה צופן העתיד לקנאות החרדית בישראל? האם כוחם של הזרמים הקנאיים יפחת עוד יותר בשנים הבאות, לנוכח מגמות של השתלבות חרדים בשוק העבודה והצבא? או שאולי המגמות הללו יובילו לריאקציה רדיקלית, שתרחיב את שורות הקנאות החרדית ותקרוץ לחרדים שימאסו במתינות ובפרגמטיזם? "הרבה שנים חשבו שדינם של הקנאים להיעלם", אומר קפלן. "חשבו שהמפעל הציוני חזק מהם, שהמסה הקריטית החרדית חזקה מהם ושהמציאות חזקה מהם. אבל הקנאות החרדית עדיין קיימת.

"אם אני קורא נכון את המצב, מגמות ההשתלבות וההתמתנות בחברה החרדית דווקא מחזקות את הקנאים. יש קול נורא מעניין שעולה מהזירה הקנאית, ואומר לחרדי מן השורה: איך אתה מפגין נגד המדינה ולא הולך לצבא, כשאתה למעשה חי מהמדינה? אני, הקנאי, לא לוקח גרוש מהמדינה – זכותי לצעוק נגדה. אבל אתה, החרדי מן השורה, צבוע: המדינה נותנת לך כסף, מממנת לך הכשרה מקצועית, אתה מצביע בבחירות – אז למה אתה לא אזרח נאמן למדינה? למה אתה לא משרת בצבא? זה מהלך מעניין, שבו החרדיות הקנאית תוקפת את החרדי מן השורה על מה שהיא רואה כצביעות, ואילו הוא יראה כפרגמטיות שיש בה גם ניסיון להמשיך ולהחזיק באידיאולוגיה החרדית. ככלל, אני חושב שהתופעות של השתלבות מצליחות לחזק את השוליים, כנגד כל הסיכויים וכנגד המורכבות של המציאות".

"אני בדרך כלל לא חושש להסתכן בנבואות, אבל המקרה הזה קצת יותר קשה", אומר בראון, "משום שהעולם החרדי עושה את השינוי שלו בהדרגה ובמתינות. הוא לא קופץ רחוק מדי. השוליים המודרניים של החרדיות מתרחבים בהדרגה, אבל בשלב הזה הם לא מתריסים. השינויים הם מאוד מינוריים, והם קורים בדיעבד, ולא לכתחילה. לכן, כרגע אין סיבה שתיווצר אידיאולוגיה מתונה שתעמוד כנגדה אידיאולוגיה קנאית. בעשרות השנים הבאות אני לא רואה פיצול בעולם החרדי. אני צופה שהוא יהיה מסוגל להכיל את שני הקצוות, גם כשהקצה המתון ילך ויתרחב".


התפלגות נטורי קרתא

פיצולים ופילוגים הם חלק משגרת חייה של כל קבוצה אידיאולוגית. כך גם נטורי קרתא, הגוף שהוקם על ידי עמרם בלוי בסוף שנות השלושים, ידעה בשנים האחרונות מאבקים רעיוניים שהובילו ליצירת קבוצות חדשות, שלמתבונן מהצד נראות זהות כמעט לחלוטין. יאיר הלוי מן המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן חקר את הפלג הקיצוני בנטורי קרתא, והוא מצביע על שלוש קבוצות אידיאולוגיות בישראל שרואות את עצמן כיום כנטורי קרתא, שהתפלגה אחרי מותו של בלוי, המנהיג הכריזמטי, ב-1974.

עוד בחייו עורר בלוי מהומה, כאשר נישא לגיורת בשם רות בן דוד וקומם עליו כמה מרבני העדה החרדית, אך הפילוגים הם תולדה של השנים האחרונות. ככלל אומר הלוי כי "אם פעם נטורי קרתא זוהתה כעניין אידיאולוגי טהור – קנאי 'אמיתי' קרא לעצמו נטורי קרתא – היום מדובר למעשה גם בקבוצות חברתיות שנולדים לתוכן, וכמו שיש חסידויות שונות, כך יש פלגים שונים של נטורי קרתא.

"חברי נטורי קרתא המקוריים התגבשו בבית הכנסת 'תורה ויראה' במאה שערים", אומר הלוי. "בשנת 2006 התפצלה מתוכם קבוצה קיצונית יותר, שהתכנסה בבית הכנסת 'אוהל שרה', והביעה הזדהות עם הפלשתינים. ב-2011 גם קבוצת אוהל שרה התפצלה, וקבוצה מיליטנטית יותר, שעובדת בשיתוף פעולה עם הפלשתינים, פרשה והקימה קבוצה משלה. כל הקבוצות האלה קוראות לעצמן נטורי קרתא, אבל כאמור יש הבדלים ביניהן. עוד לפני הפיצולים בלט משה הירש, שנשא בתואר 'השר לענייני יהודים' בממשלת יאסר ערפאת, אבל במידה רבה מדובר היה בקוריוז. שיתוף הפעולה עם הפלשתינים התהדק בשנות האלפיים, ופעילי נטורי קרתא נסעו לשכם ולמקומות אחרים לפגישות. בשנים האחרונות העסק הזה קצת נרגע".

לדברי הלוי, "שיתוף פעולה עם פלשתינים הוא קשה לעיכול גם בנטורי קרתא עצמה, משום שגם אצלם יש רתיעה מסוימת מערבים. דווקא בקרב אנשי נטורי קרתא בחו"ל יש תמיכה רחבה הרבה יותר בשיתוף פעולה עם פלשתינים ואיראנים, כי שם רגילים לחיות לצד לא-יהודים. בארץ, ובפרט בירושלים למודת הפיגועים, יש ליהודים רבים רתיעה וחשש, וכשבאים ומניפים את דגל פלשתין, זה נתפס כדבר לא פשוט אפילו בנטורי קרתא. מצד שני, ביקורת מימין היא תמיד מאתגרת, והזרם המתון יותר של נטורי קרתא נדרש להסביר למה הוא לא הולך בדרך הזו".

הלוי טוען שהוויכוחים בין הפלגים השונים בנטורי קרתא הם אמנם ויכוחים אידיאולוגיים, אך כרוכים בהם גם עניינים פוליטיים. "יש כאן גם שאלה של מי שולט על המוסדות, מי נותן את הטון", הוא אומר. "בקבוצה הוותיקה של 'תורה ויראה' יש משפחות שמנהלות את המקום, והנה קמים אנשים שרוצים להקים משהו חדש, לפעמים יותר אידיאולוגי ופחות ממוסד. צריך לזכור שהפילוגים הללו הם תולדה של האופי של הקנאות החרדית: בחצר רגילה יש אדמו"ר שכולם מחויבים לציית לו, ובנטורי קרתא אין דבר כזה, ולכן יש יותר יכולת לקרוא תיגר. אני חושב שהקבוצות החדשות משפיעות במידה מסוימת על קבוצת נטורי קרתא הוותיקה, משום שכאמור, בחברה החרדית ביקורת מימין תמיד מחלחלת. כשאומרים למישהו שהוא לא מספיק דתי וקנאי – הוא מרגיש צורך להתנצל על כך ולהצדיק את עצמו, וכתוצאה מכך גם להקצין את עמדותיו במקום שזה אפשרי. במובן הזה הם משפיעים".

פורסם במוסף 'שבת'מקור ראשון, י"ז באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 בספטמבר 2017, ב-גיליון כי תבוא תשע"ז - 1048 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: