עם נגנים וכלים שונים ועם מגוון ביצועים, מאום כולתום ועד דיוויד ברוזה, מבקש תום כהן, המנהל המוזיקלי והמנצח של "תזמורת ירושלים מזרח ומערב", ליצור שפה מוזיקלית חדשה. לאחר שקצר הצלחה בארץ ובעולם, הוא מעלה במסגרת פסטיבל "מקודשת" בירושלים את המופע "כולנא", בשותפות אמנים ממגוון העדות והזהויות שבמזרח התיכון

ברקע המסעדה היפואית שבה אנו יושבים מתנגנת מנגינה ערבית, ואני שואלת את תום כהן, המנהל המוזיקלי והמנצח של תזמורת ירושלים מזרח ומערב, איך לדעתו נראה מרחב מוזיקלי אוטופי במדינת ישראל. "מרחב שבו קולם של כולם נשמע", הוא פוסק. "שבו כל אחד יכול לבטא את עצמו, ויש לו קהל, אנשים שמעניין אותם לשמוע והם נהנים ומעריכים את מה שהוא עושה.

"הייתי שמח למוסס את הגבולות המוזיקליים שיש לנו, כי יש המון הגדרות", הוא מוסיף. "אחד הדברים שמאוד ייחודיים למקום הזה, לישראל, זה שיש בו כל כך הרבה תרבויות ומסורות. ספציפית בירושלים יש מסורות רבות שמתקיימות לא כאורחות לרגע, אלא כבר אלפי שנים; השורש שלהן נטוע בעיר הזו, הן נוצרו והתפתחו בעיר הזו, ואני רוצה לנסות לראות איך מתיכים אותן ביחד. זה משהו שמאוד מעסיק אותי. זה מה שהתזמורת שלי עושה כל הזמן. השם שלנו הוא 'תזמורת ירושלים מזרח ומערב' כי בהגדרה אנחנו לא רוצים לעשות משהו שהוא רק מזרחי או רק מערבי, אלא משהו שהוא מכאן, מהארץ הזאת".

את הדבר הזה מנסה כהן לעשות גם במופע "כולנא", "כולנו" בשפה הערבית, שיתקיים ביום חמישי הקרוב בגן מיטשל בירושלים במסגרת פסטיבל "מקודשת". הפסטיבל, שמתקיים בימים אלו ועד 15.9 ומציע אירועים ממיסי גבולות ומגשרי לב בעיר הבירה, מזמין אותנו לדמיין לילה אוטופי בלב הלבנט, שבו להקה לבנונית נותנת בראש, גיטרות של בלוז כנעני מנסרות את הלילה, ופייטן מבגדד פוגש אליל פופ מטהרן.

אל האידיליה הזו, שב"מקודשת" מודים שקצת הגזימו בה במסע על כנפי הדמיון, זומן כהן כדי להרכיב מופע שיקלע כמה שיותר לאותו החלום. התוצאה היא ערב שבו יופיעו על במה אחת דיקלה, נסרין קדרי, שי צברי, כמאל סולימאן, אפו והאפוסטלס, זיו יחזקאל, לונא אבו נסאר, עדי קיסר ומוחמד מוגרבי; מוזיקאים ואמנים המגיעים ממסורות ומתרבויות שונות ברחבי החברה הישראלית, שבליווי תזמורתו של כהן יבצעו יצירות ישנות וחדשות, בעברית ובערבית.

"אנחנו כבר מבוגרים ולא חושבים שמופעים כמו אלה יביאו שלום", אומר לי כהן בפגישתנו לקראת המופע הקרוב. "אבל אני כן משוכנע שאם היה שלום, היו לנו הרבה יותר מופעים כאלה. על הבמה יהיו תשעה אמנים שמייצגים אוכלוסיות מאוד שונות, ואני בטוח שלכל אחד מהם דעות שונות לחלוטין. המטרה היא לחגוג כולנו ביחד סביב המקום שבו כולנו נפגשים, שהוא קודם כול המוזיקה, ודווקא בירושלים. האירוע יתקיים בגן מיטשל, ליד ברכת הסולטן, אזור התפר בין מזרח העיר למערבה, מקום שמקבץ אליו סוגים שונים של תושבים של העיר הרב-תרבותית הזו.

"אני חוזר עכשיו מחזרה של עדי קיסר ומוחמד מוגרבי, שיהוו את חוליות הקישור הטקסטואליות בין המופעים המוזיקליים, ומה שהם מייצגים בקונטקסט הזה מאוד ברור: משוררת יהודייה ומובילת השיח המזרחי, וראפר ערבי, חבר הלהקה המעורבת 'סיסטם עאלי'. אבל יש לנו במופע אנשים כמו אפו, מנהיג להקת הרוק הערבית 'אפו והאפוסטלס', שמייצג את הארמנים בירושלים, קהילה של אלף איש בסך הכול, או לונא אבו נסאר, ערבייה נוצרייה, שגם היא מייצגת מיעוט בארץ. ציוותנו את שניהם ביחד כי הם מסתכלים על כל מה שקורה פה מזווית אחרת לחלוטין, מנסים למצוא את המקום שלהם באוכלוסייה, את המקום שלהם בתוך כל הסיפור הזה. מלבדם מופיעים כמאל סולימאן, שהוא כוכב ענק במגזר הערבי, זיו יחזקאל, זמר חרדי ששר בערבית, ועוד. המטרה של 'כולנא' היא לתת מקום לכולם, להראות שזה לא מתנגש, שאנחנו יכולים לחיות ביחד בצורה שהיא לא רק לא מלחמתית, אלא גם מאוד נעימה והרמונית".

לחגוג‭ ‬ביחד‭ ‬סביב‭ ‬המוזיקה‭, ‬ודווקא‭ ‬בירושלים‭.
פסטיבל מקודשת.
צילום‭: ‬נועם‭ ‬שוגנובסקי

מיזוג בין מסורות

תום כהן הוא שם נרדף לתזמורת האנדלוסית, שמה הקודם של תזמורת ירושלים מזרח ומערב. הוא הגיע אליה עוד כשהיה בן עשרים, בתור עוזר מעבד, ומאז הוא שם, כבר 14 שנים. "אם זו מסעדה אז התחלתי בתור קוצץ הבצל", הוא צוחק. בשמונה השנים האחרונות הוא המנהל המוזיקלי של התזמורת והמנצח הראשי שלה. בתזמורת 35 נגנים, ולצד חטיבת כלי קשת של כינור, ויולה, צ'לו, אבוב וקונטרבס, וחטיבת כלי נשיפה של חצוצרה, סקסופון וטרומבון, מנגנים בה גם על כלים קלאסיים מזרחיים כמו קאנון, חליל נאי, כינור ערבי, דרבוקה, טאר ועוד.

"זו תזמורת שבמידה רבה כל הפריפריה של ישראל התקבצה אליה", מסביר כהן. "היא מורכבת מיוצאי ברית המועצות, ערבים נוצרים ומוסלמים, חילונים, דתיים וחרדים. המטרה שלי היא להתיך את כל המסורות האלו ביחד. אני מרגיש שיצרנו שפה חדשה, ששואפת מתוך שתי המסורות של מזרח ומערב, עם המון כבוד אליהן, ויוצרת משהו חדש, שהוא גם וגם".

הקונצרטים שמקיימת התזמורת מגוונים. "החל מפיוטי סליחות ליום כיפור דרך מוזיקה אנדלוסית מהמגרב, קלאסיקה מצרית, מוזיקה יוונית ותורכית, פלמינגו ספרדי, שאנסונים צרפתיים, מוזיקה פרסית ומוזיקה כורדית. אנחנו למעשה נוגעים בכל התרבויות שהן בנות בית בירושלים".

פופ לא יהיה אצלכם.

"אין סיבה שלא. בהחלט, גם פופ. מה שהוא פופ היום יכול להפוך לקלאסיקה מחר. המבחן מבחינתי הוא לא איך המוזיקה מגדירה את עצמה, אלא כמה מחשבה וכמה ידע עומדים מאחוריה. אני לא חושב שבשיר של מייקל ג'קסון יש פחות מורכבות או הושקעה פחות מחשבה מאשר בליד של שוברט. הדברים מפסיקים להיות איכותיים ברגע שהם נעשים כלאחר יד, אבל כשאתה משקיע מחשבה במה שאתה עושה ועושה אותו בצורה הכי איכותית ועמוקה שאתה יכול, אז הכול עובר".

אין גבוה ונמוך במוזיקה?

"אני חושב שאין. כתבתי את שיר הפתיחה של סדרת הטלוויזיה 'זגורי אימפריה', שהוא היום ההמנון של הפועל באר-שבע בכדורגל. כל האוהדים שרים אותו אחרי שהקבוצה מבקיעה גול. זה שיעור מטורף באגו, כי מצד אחד אני גאה בטירוף, ומצד שני אף אחד לא יודע מי כתב את השיר וזה לא מעניין אף אחד. כשהייתי עם מאור זגורי, יוצר הסדרה וחברי הטוב, במשחק האליפות של הפועל, מאור הסתובב ואמר לאנשים בקהל – הנה זה שהלחין את השיר! אבל זה לא עניין אף אחד. השיר הזה הוא דוגמה למה שאני אומר. מדובר במנגינה פשוטה מאוד, כי המטרה הייתה לכתוב מנגינה שתישמע כאילו כבר שמעת אותה בעבר. מצד שני בכל צליל שמנוגן בה הושקעה המון מחשבה, במגוון הבאסים, בכלי ההקשה, בכל מקאם. התוצאה היא פופית לגמרי, אבל הכי איכותית שיכולתי".

בהתאם לאמונה הזו, באמתחתה של התזמורת שיתופי פעולה עם שמות מוכרים במוזיקת הפופ הישראלית, כמו מופע עם עידן עמדי של הקלאסיקות של שנות השבעים והשמונים של הזמר המזרחי, אלבום משותף עם כנסיית השכל, ואלבום עם דיוויד ברוזה, שבו ביצועים של שיריו בעיבודים חדשים. "אנחנו נוגעים במיינסטרים לא מעט", אומר כהן. "ובאותה נשימה, מפה אני נוסע להופעה עם שישה אמנים שהגיעו ממרוקו, שאיתם אנחנו מבצעים את המוזיקה הקלאסית מן המגרב, אותה מוזיקה אנדלוסית שנוצרה לפני למעלה מ-500 שנה ויש לה מעמד קדוש אצל יהודים ומוסלמים רבים בצפון אפריקה".

אין‭ ‬גבוה‭ ‬ונמוך‭ ‬במוזיקה‭. ‬תום‭ ‬כהן‭, ‬2017
צילום‭: ‬Gangi N all that Jazz

עד לא מזמן התזמורת שלכם נקראה התזמורת האנדלוסית. למה שיניתם את השם?

"לפני שנתיים הגענו לירושלים. ביקשו מאיתנו להגיע כי בירושלים הייתה חסרה תזמורת מגוונת שתדבר לכלל האוכלוסיות, כי כשם שסטודנטים מבצלאל מגיעים לשמוע אותנו, כך מגיעים גם חרדים ותושבי מזרח העיר. במשך הזמן הגענו למסקנה שלנגן מוזיקה אנדלוסית בלבד, שהיא מוזיקה מאוד ספציפית שמגיעה מתוניס, אלג'יר ומרוקו, לא מזקק את מה שאנחנו עושים. הבנו שהמילה ירושלים הרבה יותר מייצגת את הדרך שלנו. זה קרה בסיבוב הופעות בצרפת, הבנו שמה שפותח לאנשים את העיניים זו המילה ירושלים, את כל המילים פרט אליה הם בכלל לא שמעו. נוצר גם מצב שבו באו אליי מהקהל אחרי קונצרט אום כולתום ואמרו לי איזה יופי המוזיקה האנדלוסית, ולא יכולתי לחיות עם זה שאנשים חושבים שאום כולתום קשורה למוזיקה אנדלוסית, כי היא ממש לא. מתוך המקומות האלו החלטנו לשנות את השם וללכת בדרך של מזרח ומערב".

מוזיקה של דמעה

תום כהן נולד לפני 34 שנים בבאר שבע. "עליי אמרו את המשפט 'אפשר להוציא את הילד מבאר שבע, אבל אי אפשר להוציא את באר שבע מהילד'", הוא צוחק. "לשאלה מה אני קודם, יהודי או ישראלי, אני עונה באר שבעי. לפני הכול. זה בשפה, זה במנטליות". הוריו של כהן ילידי הארץ. משפחתו של אביו הגיעה מעיראק, ומשפחתה של אִמו מפולין ומאנגליה.

"ההורים שלי גרושים מאז שאני זוכר את עצמי, כך שלא היה לי בית אחד עם המון השפעות, אלא כמה בתים עם השפעות מגוונות. גרתי בשכונה ג' בבאר שבע, והמוזיקה ברקע הייתה בעיקר מוזיקה מרוקאית ותוניסאית, מכל הבתים מסביב. אמא שלי הייתה רקדנית בלט בעברה ואיתה הקשבתי בעיקר למוזיקה מערבית קלאסית, ואצל סבא ואבא ספגתי מוזיקה מצרית ועיראקית, כמו אום כולתום, עבד אל-והאב, פריד אל-אטרש ועבד אל-חלים חאפז. השילוב של כל אלו, יחד עם העובדה שגדלתי בארץ ובצעירותי מאוד אהבתי ראפ ומייקל ג'קסון, יצרו את הזהות המוזיקלית שלי, כולל נקודת המבט על גבוה ונמוך, על איכותי ולא איכותי או על פופ אל מול קלאסיקה".

המוזיקה הייתה בחייו מאז שהוא זוכר את עצמו. "אמא שלי אומרת שכבר כשהייתי בן שלוש היא ידעה שאהיה מנצח, כי היו שמים לי מוזיקה והייתי מתנועע עם כל הגוף. כשהייתי בן שמונה שאלו אותי בקונסרבטוריון בבאר שבע במה אני רוצה לנגן. אמרתי גיטרה חשמלית, כי רציתי להיות סלאש מ'גאנז אנד רוזס'. אבל אמרו לי שאני קטן מדי לגיטרה, והציעו מנדולינה. כך מצאתי את עצמי מנגן במנדולינה מגיל צעיר, בתזמורת המנדולינות בבאר שבע".

כהן למד אצל המורה לב חיימוביץ, והוא חלק ממה שידוע כאסכולת המנדולינות של באר שבע. בשירותו הצבאי הוא הוכר כמוזיקאי מצטיין ולמד באקדמיה למוזיקה בירושלים. "נהניתי מהלימודים. בעיקר מכך שהייתי מוקף במוזיקאים, באנשים שזה המקצוע שלהם. עד אז הייתי ילד מבאר שבע שהולך לחוג מוזיקה ומשחק כדורגל. ובכל זאת, הרגשתי שונה".

למה?

"כולם ידעו לדבר על סימפוניות של שוסטקוביץ', ואני לא ידעתי מי זה. הגעתי מבאר שבע, ידעתי מי זה עופר לוי. התגובה הראשונה שלי הייתה להרגיש בור ולרצות לדעת גם, אבל לשמחתי אני מגיע ממשפחה שנתנה לי המון ביטחון בנוגע לזהות שלי, ומהר מאוד הבנתי שזה לא באמת מעניין אותי כל כך. כלומר, אני אוהב את זה, אני נהנה לשמוע וגם משמיע לילד שלי את קאמי סן-סנס כמעט בכל יום, אבל לא מעניין אותי לדעת על זה לפרטי פרטים, כמו שלמשל מעניין אותי לדעת כל פיסת מידע על אלברט סוויסה או סלימן אל-מגריבי. מתוך ההבנה הזו, שנכון שאני שונה אבל זה לא פחות טוב או פחות איכותי, הייתי בשלום ובשלווה עם המקום שלי שם".

ובכל זאת, כהן חיפש משהו אחר. "בעיקר בגלל רמת החיבור עם הקהל", הוא מסביר. "כֻּוונתי להיות ילד פלא שמנגן עם תזמורות, אבל להתאמן שש שעות ביום ואז להגיע לקיבוץ נידח ולהופיע בפני אולמות חצי מלאים שבהם הקהל לא מוחא כפיים בין הפרקים, וכולם מבוגרים מאוד ונרדמים מאוד, זה לא היה בשבילי. בשביל לפרוח אני צריך תקשורת אישית, חיבור עם הקהל. התחלתי לחפש את זה. בהתחלה ניגנתי מוזיקה צוענית, ואז שמואל אלבז, שהוא אחד מנגני המנדולינה הידועים בעולם והיה אז המנהל המוזיקלי של התזמורת האנדלוסית אשדוד, פנה אליי כדי שאצטרף, וכך הגעתי לתזמורת, שהפכה לבית, למשפחה".

שם החיבור עם הקהל הוא אחר?

"במוזיקה המזרחית, הערבית, הצפון אפריקאית, הקהל מאוד מגיב ושותף למה שקורה. זו צורה אחרת של האזנה. אם אתה עושה משהו טוב, הקהל מגיב באופן מיידי, בין אם זה במחיאות כפיים, בין אם זה בקריאות. בדיוק הפוך מלא למחוא כפיים בין הפרקים. כשהיינו בצרפת בסיבוב הופעות עם נסרין קדרי וזיו יחזקאל, פתחנו את הקונצרט בשיר 'אינתה עומרי', שלו ארבעה חלקים. נסרין רגילה שבין החלקים הקהל מוחא כפיים, משתולל, ובצרפת הקהל היה של מוזיקה קלאסית מערבית, ושם להיפך, שומרים על שקט מופתי, מתוך כבוד. נסרין בדרך כלל מסיימת את השיר בצורה מאוד גדולה ופומפוזית, ופתאום היא סיימה אותו בקטן. הקהל מחא כפיים בטירוף בסוף השיר במשך דקות ארוכות, ניצלתי את זה ושאלתי אותה מה קרה לה בסיום, והיא הסתכלה עליי, עוד מופתעת לגמרי ממחיאות הכפיים, ואמרה לי – לא יודעת, חשבתי שהם מתים.

"יש משל מאוד יפה שנוגע לסיבה שבגללה אני במוזיקה הזו", הוא מוסיף. "מספרים על פילוסוף גרמני ופילוסוף פרסי שמתווכחים ביניהם. זה מייצג את התרבות המערבית וזה מייצג את התרבות המזרחית. הגרמני אומר לפרסי, מה זו המוזיקה שלכם לעומת המוזיקה שלנו. המוזיקה שלנו היא אוקיינוס, ולעומתה המוזיקה שלכם היא טיפה. אז הפרסי אמר לו – אתה יודע מה, אפילו אם אתה צודק, האוקיינוס שלכם הוא מים, והמוזיקה שלנו היא דמעה. וזה המקום שמתחבר אליי. זו מוזיקה שלא צריך הכנה או הבנה בשביל ליהנות ממנה. אתה יכול להיות פרופסור לפיזיקה מהאקדמיה, או סתם אדם פשוט כמוני, ותיהנה מהמופע באותה מידה. זה תופס אותך במקום רגשי. המוזיקה הקלאסית המערבית היא יותר שכלתנית. בשביל ליהנות מסימפוניה של בטהובן צריך להבין איפה נמצאים, באיזה חלק, מתי עוברים לנושא השני, מתי אנחנו במעבר ומתי בפיתוח.

"את יודעת מה, גם בשביל ליהנות ולהעריך שיר של אום כולתום, שיכול לארוך ארבעים דקות, צריך ללמוד ולספוג אותה מספיק זמן. מה שאני עושה בתזמורת זה לקחת את המוזיקה הזו, שבמצב הצבירה המקורי שלה רק אנשים שמכירים יכולים ליהנות ממנה, לעבד אותה ולהגיש בצורה כזו שגם אם לא שמעת בחיים צליל אחד ממנה, זה יתפוס אותך. והנה, השנה התזמורת הוזמנה לסדרת קונצרטים באופרה הישראלית, שהיא מעוז המוזיקה הקלאסית המערבית בארץ. יהיה מופע של שאנסונים צרפתיים בעיבודים ערביים, מופע מחווה לג'ו עמר, הפקת מקור עם ברי סחרוף ועמיר בניון, ומופע אום כולתום עם זיו ונסרין".

תזמורת במימון מלך מרוקו

כהן גר בבריסל יחד עם אשתו ניקול ובנם בן השנה אדם. "אני גר שם כי ניקול בלגית. אשתי מנהלת אמנים והכרנו בפרויקט בקפריסין שבו השתתפתי. לפני שבע שנים התחתנו, ומאז אני בבריסל. לאדם יש חוש מוזיקלי מעולה, הוא מעריץ של נסרין קדרי. אני שם לו את נסרין שרה אום כולתום והוא יושב בשקט ומקשיב".

בשנים האחרונות שמעה של תזמורת ירושלים יצא ברחבי העולם, וכהן הוזמן להקים תזמורות דומות לה. "אין עוד תזמורות שמדברות את השפה הזו בעולם, והתחילו להזמין אותי להקים ולייצר פרויקטים של תזמורות כאלו. פתאום זה הפך למקצוע שלי. אני נוסע הרבה. העבודה עם התזמורת בארץ לוקחת ממני את מרבית הזמן, ומלבדה הקמתי תזמורת במונטריאול שאליה טסתי לא מעט. אני נוסע הרבה לפריז, שם הקמנו תזמורת אלג'יראית מאוד מיוחדת, בגיברלטר ניהלתי פסטיבל מוזיקת עולם במשך כמה שנים, ולאחרונה אני נוסע למרוקו".

מה קורה במרוקו?

"לפני שנה הוזמנתי להקים שם תזמורת, במימון מלך מרוקו. זה נשמע כמו בדיחה אבל זה אמיתי. בחור מרוקאי, טייס שמאוד אוהב מוזיקה, הגיע אליי דרך קטעים ביוטיוב. הוא כתב לי מייל שלא יכול להיות שאני מנגן את המוזיקה שלהם בכל העולם ועושה בה משהו שהוא מוצא כמאוד יפה וחדשני, ובמרוקו עצמה לא אעשה את זה. בהתחלה לא ידעתי אם הוא משוגע או רציני, אבל זה סיקרן אותי, ושלחתי לו מייל מפורט לגבי איך מקימים תזמורת, מה אני צריך, איזה נגנים, כמה חזרות. אחרי חצי שנה הוא חזר אליי ואמר שהוא חושב שיש לו את מה שאני צריך. נסעתי לשם, והרמנו את ההופעה הראשונה.

"מדובר בפרויקט מאתגר מאוד. קודם כול, מבחינה לוגיסטית זהו פרויקט מאוד גדול ויקר שאליו הוזמנו הנגנים הכי גדולים. משתתף בו למשל כרים זיאד, מתופף ג'אז אלג'יראי מהגדולים בעולם. מלבד זאת, נתקלנו בהתנגדויות מבפנים, מאנשים שהמוזיקה הזו מאוד חשובה ויקרה להם, שאמרו לי – מי אתה שתיקח ותשנה אותה. היה ויכוח מאוד גדול כשהכנסתי כלי נשיפה לתזמורת. יש לנו חצוצרה, טרומבון וסקסופון, ואמרו לי שאני לא יכול לעשות את זה. אמרתי שאם אני רוצה לבצע את המוזיקה של סלים אללי, למשל, שהוא הזמר המועדף עליי במגרב ודמות מרתקת, כמו המקור – אני לא אצליח. אני שואף לקחת את המוזיקה הזו ולכבד אותה מאוד, אבל לייצר משהו חדש, שמלכתחילה יהיה אחר. התזמורת הזו הופיעה בינתיים פעמיים. זה לא משהו שפשוט להרים, אבל עכשיו עובדים על פרויקט לשנה הבאה, עם חמישה מופעים שייקבעו מראש לאורך השנה".

איך אתה רואה את המוזיקה הישראלית היום?

"המוזיקה הישראלית עוברת תהליך מאוד מעניין. כבר אין לה זהות אחת, היא הופכת להיות מרובת זהויות. פעם היו מדברים למשל על מוזיקה ישראלית ומוזיקה מזרחית. היום לא מדברים ככה. הגבולות הרבה יותר נזילים. יש הרבה יותר הכרה בכך שפריד אל-אטרש או ג'ו עמר הם לא פחות ארץ ישראל הישנה והטובה מאריק איינשטיין".

בנוגע לשיח המאבק המזרחי הוא אומר: "לשמחתי השיח היום עבר לשיח של עובדות, בטח לאור פרשת חטופי תימן. אי אפשר להתכחש למה שקרה וזה מאוד חשוב. יש אנשים בוטים וקיצוניים בשיח, וגם אם קשה אפילו לי לשמוע אותם לפעמים, אני מאמין שבשביל שמשהו ישתנה הוא צריך ללכת קודם כול לקיצוניות. אישית, בגלל האופי שלי, אני לא בנוי להיות שם. היסטורית דברים נעשו בצורה לא שוויונית, אבל אני כן מאמין שאנחנו מתקדמים. ההתקדמות הזו לא מושלמת ולא חלקה, אבל אני מאמין שהיא נעה לכיוון הנכון".

ראשון בין שווים

את מאור זגורי, יוצר הסדרה המוערכת "זגורי אימפריה", הוא הכיר כשהשתתפו בפרויקט מובילי תרבות של משרד התרבות. "מהר מאוד התחברנו. כשהיו לוקחים אותנו באוטובוס לראות תערוכה או מופע מחול, אוטומטית הפכנו להיות הבאר-שבעים שיושבים בספסל האחורי. כבר אז מאור אמר שכשהוא יעשה סדרה, הוא יזמין אותי לעשות לה את המוזיקה".

איך עושים מוזיקה לסדרה?

"העבודה על 'זגורי אימפריה' הייתה בשבילי בית ספר של ממש. מירי לזר, העורכת המוזיקלית של הסדרה, הגיעה אליי עם רשימה של דמויות ושל רגשות, והייתי צריך להתאים להם מנגינה. אם למשל יש סצנה בין אביאל לליזי, נוצר מפגש בין המנגינות של הדמויות שלהם לבין מנגינה של אהבה בלתי אפשרית, והייתי צריך לייצר תמה מוזיקלית שמורכבת משלוש המנגינות האלו ביחד. הכול נעשה באולפן של בחור תוניסאי בבריסל. בהתחלה ניגנו כל מיני מנגינות, אני במנדולינה או בגיטרה והוא בקלידים, הקלטנו דוגמאות, ושלחנו למירי ומאור. מאור היה אומר על הכול לא, מירי הייתה אומרת מה טוב בעיניה ומה לא. אני יכול להוציא דיסק רק של שירי הפתיחה שהקלטנו לסדרה. גם לגבי שיר הפתיחה הנבחר מאור אמר לא, ואני התעקשתי", הוא צוחק. "אחרי כן הגעתי לארץ והקלטנו את המוזיקה באולפן, עם נגנים אמיתיים. השתמשנו בסדרה אולי בשלושים אחוז מתוך המוזיקה שהוקלטה. התוצאה נהדרת".

אתה נגן מנדולינה, מלחין, מעבד, מנצח ומנהל מוזיקלי. איפה אתה מרגיש הכי אתה?

"בתזמורת. אני נמצא בה כבר 14 שנה, מגיל צעיר. שם ייצרתי את הזהות המוזיקלית שלי, ביחד עם המשפחה המוזיקלית שלי, ביחד עם החברים שלי. שם נמצאים גם הנגינה, גם ההלחנה, גם העיבוד, גם הניצוח וגם הניהול המוזיקלי. ניהול במובן של להוביל, להיות ראשון בין שווים. זה שאמנם אומר את המילה האחרונה, אבל גם זה שמחובתו לעבור אחד אחד ולשמוע את דעת כולם. שם אני מרגיש הכי בבית, הכי אני".

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י' באלול תשע"ז