מנהל התחנה | יצחק מאיר

 

היו שכינוהו "מוישל'ה המשוגע", אבל בעיניי "מוישלה חמישים וארבע", כך קראתיו על שם תחנת האוטובוס שבה התייצב מדי בוקר, היה אחת מדמויותיה הססגוניות של זיכרון מאיר הישנה. זיכרונות ילדות

מוישל'ה חמישים וארבע היה מן הססגוניות בדמויות זיכרון מאיר של אותם ימים. הוא השיק את כל האוטובוסים שיצאו מירכתי השכונה דרך העיר בואכה רמת גן עד תל אביב. קו חמישים וארבע היה קו הקשר הנאמן האחד בין העיירה שלנו לבין הכרך ההומה. מכוניות פרטיות לא היו כמעט בנמצא. טקסי, או "שירות", כך קראו אז למוניות, היה חשוב כרכב מותרות אם הסיע בודד, וכרכב עינויים אם חיכה בחמה עד שנתמלאו בו שבעה מושבים, ואילו קו דן חמישים וארבע, יד הכול השיגה לעלות בו, ואף על פי שישבו בו דחוקים ועמדו בו צפופים, אנשים ונשים ובתולות ואברכים וזאטוטים, ואפילו תינוקות בזרועות אמותיהם שהיו בוכים ללא הרף היו בו – לא היה שיעור לחשיבותו.

מוישל'ה, בחור נכה בשנות השלושים שלו, צולע על ירכו, ידו האחת שמוטה תמיד והשנייה מונפת ורועדת בלי עצור, היה עומד לאורך המדרכה שם חנו האוטובוסים, "התחנה" בפיו, למרות שלא היה נמצא שם אלא עמוד ועליו שלט שהכריז על המקום כתחנה, והיה צועק בקול לכל אוטובוס שנע לצאת לדרך "סע! סע!", ולכל רכב שעמד לפרוק את הנוסעים האחרונים, "עצור! עצור!", כאילו הוא מנהלה האחד של התחנה, שעל פיו יצאו ועל פיו יבואו כלי הרכב, ושבלעדיו היו או עומדים לנצח או נוסעים עד למקום לא ידוע מעבר לאופקיה של זיכרון מאיר הצנועה.

בשכונה הקטנה הזאת, שלנה בין ישיבת פונוביז' לבין חורשת אקליפטוסים נהדרת, היו דמויות ססגוניות הרבה. יהונתן רוזנק, השקפה, 2017

*

היו בעוונותינו שלא השגיחו בו ודיברו בו כב"מוישל'ה המשוגע", דמות שאינה אלא פריט בנופה של עיירה מצויה. אלה היו עוברים על פניו כעבור על פני אילן שנע ברוח או מעולף בחמה, מין מוישל'ה כלום כזה. היו אחרים שגערו בו על שהוא עומד מדי פעם באמצע הכביש לכוון את התנועה ומסכן עצמו, וביותר הקפידו עליו שהוא מעכב בעד הנהגים, שכמובן לא היו צריכים לו, לצאת בזמן שממילא נתאחר תמיד, או לחנות כדי להוריד נוסעים שמכל מקום איחרו להגיע ולשוב לביתם. עד היום אינני יודע מוישל'ה זה מי היה, מי היו אביו ואמו, איפה היה גר, מאין בא לזיכרון מאיר ולאן הוא הולך, אבל אהבתיו במקומו, וכל בוקר כשהייתי נוסע מזיכרון מאיר לגימנסיה צייטלין בתל אביב, הייתי מקפיד לומר לו "בוקר טוב מוישל'ה, מה הבעיות היום בתחנה?", והוא היה אומר לי, "סע כבר, סע כבר, מה אתה יודע, אתה מפריע, לך", והיה ממהר אליי ומניח בידו המונפת את ידו התלויה ומניחה על כתפיי בחיבה גדולה וחוזר ואומר, "לך כבר, לך".

איש זולתי לא קרא לו 'מוישל'ה חמישים וארבע', והוא היה צוחק צחוק גדול שהיה מטלטל את גופו הכואב תמיד וחוזר בשמחה גדולה ואומר בקול גדול "מוישל'ה חמישים וארבע, מוישל'ה חמישים וארבע". מדי פעם, כשהאוטובוס לא הגיע עדיין ונאלצנו להמתין, הייתי מנסה לקשור איתו שיחה אבל הוא היה כועס על שאני מפריע לו לדאוג דאגה גדולה לאוטובוס שיבוא כבר והוא לא בא, והיה מפטיר כנגדי, "זה לא ילך, זה לא יעבור, זה אי אפשר, יהיה חשבון", וראיתי בו שהוא מתייסר ממעמקי ליבו על שהתחנה אינה נשמעת לו ואינה מתרגשת כמוהו נוכח האוטובוסים שאינם באים עדיין.

פעם בקיץ, כשנסעתי בעיצומו של חום היום לאן שנסעתי, והוא עמד באמצע הכביש הריק מול התחנה שבה קפחה השמש הגדולה על ראשי הנוסעים הממתינים, קניתי לו גלידה בקיוסק הקטן שהיה סמוך לתחנה להשיב את נפשו. הוא נטל את הגביע בידו בלי להסיר את עיניו ממעלה הכביש שבו צריך היה אוטובוס דן חמישים וארבע להופיע, אבל עוד בטרם יעלה בידו לצנן את גרונו הניחר, כבר נזלה הגלידה הנמסה על חולצתו וניתזה עם תנופות ידיו סביבו והוא דרך באחת רגליו בשלולית שנוצרה תחתיו. באותו רגע ממש הגיע, לאה וכבד, האוטובוס המאחר, ומוישל'ה שכבר דידה אל מחוץ לשלולית המצהיבה צעק לעברו, "עצור, היזהר, גלידה על הכביש!", והביט בי בתוך כדי כך בעיניים מאשימות כאילו הבאתי על התחנה כולה אסון טבע נורא.

*

באותה שעה נעשה מוישל'ה לססגוני כל כך בעיניי. בשכונה הקטנה הזאת, שלנה בין ישיבת פונוביז' שהכתירה גבעה מרשימה בכתליה שלא טויחו שנים הרבה, לבין חורשת אקליפטוסים נהדרת שהשתרעה מאחורי בתי הקרקע הצנועים ועד לפרדס "טריוואקס" שבליבו עמדה מעין טירה שבה שוכנו ילדי מוסד "תל רענן" שעלו רובם ככולם מגיאיות אירופה השדודה לארץ ישראל, היו דמויות ססגוניות הרבה.

היה יעקב הלפרין, גביר בגבירים, עסקן בעסקנים, אדון באדונים, שביתו הוכתם לילה אחד בזפת עיקשת שאי אפשר היה להסירה והבריות אמרו כי אנשי מחתרות שהיו רבים באותם ימים בבני ברק עשו לו כן לאות כי האיש סירב לתמוך בממונו בפעולתה של מחתרת זו או אחרת. בבית המדרש של הלפרין הכחישו את העלילה הזאת מכול וכול, אבל היא הוסיפה להלוך ברחובותיה הנאים של זיכרון מאיר אין עוצר.

והיה השופט ד"ר יצחק קיסטר, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב ולימים שופט בבית המשפט העליון בירושלים. מדי בוקר בבוקרו באה מכונית הדורה להסיע אותו לעיר הגדולה. יותר משמעמדו עשה לו כבוד בעיני הבריות במקומנו – עשתה בעינינו אותה מכונית שבאה יום יום. לא הייתה בזיכרון מאיר אלא עוד מכונית אחת הדורה של מי שכיהן כקונסול כבוד של שוודיה, שאלתיאל, איש רם מעלה ורם קומה שדר בווילה שהייתה יאה למעמדו ומעמדו היה נאה לווילה בה הוא דר. יום אחד ראו אותו הכול מתיז מים רבים ואדירים בביתו בזרנוק שוצף, מפני שבמרחק מאתיים עד שלוש מאות מטר עלה צריף המחסן המאולתר של מוסד "אורה" הסמוך בלהבות. אלה רצו להציל בדליי מים והוא עמד להציל מרחוק בזרנוק שלו.

והיו כל בני וולרשטיין שהתגוררו כולם בבית אביהם, פטריארך באורחו וברבעו ובמראהו שתקע בלב השכונה הפולנית הזאת מעיקרה בית מידות גרמני, בו שמרו תורה ודרך ארץ על פי מסורות גדולי רבניה של גרמניה, בו השיחו הכול אלה עם אלה גרמנית ולא דיברו מילה עברית אלא בשעת הדחק, בו הקימו מוזיאון מרשים לפריטי יודאיקה שבאו מגרמניה, ובו מצא עצמו אחד הבנים, הצייר הנודע יהודה וולרשטיין, לימים תושב עין הוד שבכרמל, מוקף סלחנות על שחטא בהתרחקות משמירת המצוות הנראות לעין, והקים לעצמו סמוך לבית הוריו סדנה בה אמרו לוחשים יודעי כול שהוא חוטא במסתרים ברישום "אקטים" – כך קראו לכך בלשון נקייה כביכול, קרי רישום נשים שבאו באין רואה והלכו באין רואה להתערטל בעוונותינו לעינו.

והיה הדוקטור ללבר, שלא נודע כירא שמים אבל כצדיק שהיה בודק חינם אין כסף את ילדי טהרן היתומים שהתחנכו במוסד אורה בקבינט הקטן בביתו כדי לעקוב אחר גידולם והתפתחותם, ונותן כבוד גדול לאמו הישישה הגברת אלזה שהייתה מהלכת מעט ברחובה של השכונה לשאוף אוויר ושפופרת גדולה דמוית חצוצרת קלל בידיה, אותה נתנה באוזניה כל אימת שמישהו אמר לה שלום והיא רצתה לשמוע מה אמרו לה כדי לענות "גוטען טאג, גוטען טאג". לעיתים הייתה סוזי, רעייתו של אותו יהודה הצייר, באה לביתו של הד"ר ללבר, ואמרו עליו שהוא מנחם אותה בבדידותה, ושמרו לו חסד גדול גם על זה.

*

"המושבה" הגרמנית, כביכול "מושבה", בלב זיכרון מאיר הוורשאית, הייתה קטנה אך צפופה, כאילו ביקשו הוויילים מ"אוסם", והפויכטוואנגרים ממכונות הכתיבה, והצונזים מתנובה, להתחבר כדי להתגונן בצוותא מהודקת מפני היידיש הוולגרית שקיימה עצמה על פי חוק כלים שלובים עם העברית שכבר קלחה ביישוב. עיתים, אמרתי לי, בגרמניה היו אבותיהם של אלה "אוסט יודען". עכשיו באו לזיכרון מאיר ועשו את כל העולם כולו ל"אוסט יודען" שלהם. מופלאה אירוניית הבורא.

והיה הקיוסק של שווארץ, בלב כיכר קטנה ירוקת–עד, שהייתה למעין צומת בין השבילים שעלו לישיבה לבין הדרכים שהלכו אל בית שנירר בו למדו בנות חסודות, רובן ככולם יתומות שנצלו מאירופה. פעמים באו הבחורים לבדם לקיוסק של שווארץ, חולצות לבנות, מכנסיים שחורים, מסורקים בקפידה מתחת לכיפות שנטו קצת ימינה או קצת שמאלה, ופעמים באו בנות לבדן בחבורה, אותם מלבושים ורודים כלשהו, מכופתרים עד צוואר, צחקניות ורעשניות שבאו להיות יותר מאשר לקנות, ופעמים באו החבורות במקרה גמור יחד ועמדו מחוברות בתוכן ועשו כביכול רווח ביניהם, אבל המבטים כמו הידסו להם מחבורה לחבורה, ואומרים שהיו לילות בהם פגשו עיניים שראו אלה את אלה ביום אותן עיניים שהיו פקוחות לרווחה בחשכה. מי יודע. אמרו. ובין כך ובין כך, היה ניחוח של אהבה באווירה של זיכרון מאיר בלילות. מי שלא היה שם לא ידע.

ועיקר כמובן לא שכחתי. היה ה"חזון איש". היהלום שבכתר השכונה. הוא היה נסתר ושמעו היה גדול. אמרו שבן גוריון בא להידבר עמו סודות, מפני שאי אפשר היה להעלות על הדעת שצדיק יסוד עולם בשיעור קומתו הרוחנית של הרב אברהם ישעיהו קרליץ שספריו הקיפו עולם ומלואו, ועד למרומי רקיע ועד לתהומות ארץ הלכו פסקיו המאירים, יעתיק עצמו אפילו שעה אחת מישיבתו ללכת לעמוד לפני מלכי ארץ. כשפינה דירתו הקטנה בגבעת רוקח שבפאתי מערב העיר ובא לדור בדירה צנועה במזרחה של העיר בזיכרון מאיר החדשה, הלכה עמו אגדת חייו, כמוה כשכינה שהייתה הולכת עם ישראל לכל מקום בו שהו.

לעיתים רחוקות היה האיש יוצא מלווה בכמה וכמה תלמידים ללכת ברחובה של השכונה, והיה דומה כי הגדולה צמצמה עצמה באורח פלאי אל תוך האיש לבוש השחורים כפוף הגו השברירי הזה, ורק פניו עטורי זקן מלבין היו דומים כהארה מסתורית שאשרי כל מי שזכה לראותה אפילו מרחוק. האיש הקטן הזה היה דומה לא רק כליבת השכונה, לא רק כליבת המושבה שהייתה לעיר, לא רק כליבת ארץ ישראל, אלא כליבת כל מקום שישראל בעולם הגדול הקיפו אותו. אבל מעשה פלא, הכול האיר מתוכו אבל הכול היה נועם, הכול קרן אבל לא תבע דבר, הכול שפע, אבל לא ייבש שום מעיין אחר. לא הוא, ובאותם ימים, לא בשמו. איפה יש עוד שכונה קטנה כזיכרון מאיר שאיש פלאי כחזון איש נטע בה אוהלו.

ולמה אני מספר את כל אלה? כדי לספר על מוישל'ה חמישים וארבע. אילו היה עומד בתחנה של מקום שכולו מישור של בינונים הדומים אלה לאלה ואין בהם לא איש ולא אישה שקורנים גדולה, או מופת, או ייחוד, לא הייתי כנראה רואה באותם ימים את מוישל'ה חמישים וארבע כאחת מן הססגוניות בדמויות השכונה. אבל צאו וראו בתוך מי ישב האיש הזה שניהל כביכול את העולם, מכל הגדולים לא היה אחד שהיה זועק, זהירות, "גלידה על הכביש".

אינני יודע היכן הוא היום. לפני זמן שאלתי עליו ואמרו לי כי שמעו אומרים כי אשפזו – אמרו "כלאו" – אותו בבת ים. באותם ימים ידעו הכול בת ים מה היא. מי יודע. היום העולם מתנהל אחרת. האוטובוסים יוצאים והאוטובוסים באים וסובב הולך לו העולם ואין מוישל'ה חמישים וארבע בתחנה, ואכן בלעדיו, העולם השתגע.

יצחק מאיר כיהן כשגריר ישראל בבלגיה, בלוקסמבורג ובשווייץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ג' באלול תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 באוגוסט 2017,ב-גיליון שופטים תשע"ז - 1046. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: