בנייה מלבני המדרש | בכל סרלואי

 

לְמה הדבר דומה

לי ממן ידיעות ספרים, 69 עמ'

מַעֲשֶׂה בִּי שֶׁמָּאַסְתִּי בַּמִּלִּים וְחָזַרְתִּי אֶל הַדְּבָרִים. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? / לְמִי שֶׁנָּתְנוּ אֲרִיג פִּשְׁתָּן בְּיָדוֹ וְאָמְרוּ לוֹ: לֵךְ וּפְרֹם עַד שֶׁתַּגִּיעַ לָעִקָּר. / נִמְצָא פְּשׁוּט–יָדַיִם וּפְקָעוֹת שֶׁל חוּטֵי צִבְעוֹנִין מִלְּפָנָיו / וְהֵם מְמָאֲנִים לַחֲבֹר זֶה אֶל זֶה. / מִשֶּׁנִּמְצָא כּוֹפֵר בָּעִקָּר, אָמְרוּ לוֹ: טֹל וְהָבִיאָם לִכְדֵי אָרִיג. / כֵּיוָן שֶׁאֵין הַמְּלָאכָה מְצוּיָה בְּיָדוֹ, נִמְצָא מְשׁוֹטֵט / וּפַקְעוֹת הַחוּטִין מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת אַחֲרָיו כְּמִי שֶׁנִּטְרְפָה עָלָיו דַּעְתּוֹ, / וּפְלוֹנִי וְאַלְמוֹנִי שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בְּדַרְכּוֹ, הָיָה עוֹצְרָם וְשׁוֹאֲלָם: / לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, / לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה.

בשיר הפותח את ספר ביכוריה המרשים של לי ממן, שיר שהעניק לספר את שמו, עוסקת ממן בשאלה קיומית עבור משורר: מה קורה כאשר משורר מואס בחיפוש אחר מילים ומחפש אחר הדברים עצמם? או בלשון אחרת, מה קורה כאשר משורר מודע לכך שהשפה שהוא חי בה היא שפת פירוק, ולא שפת בניין?

מעניין לראות כי את התשובה לשאלה היסודית הזו עונה ממן (החילונית) בצורת לשון המדרש, הרחוקה כל כך מנוף השירה העברית כיום, המעלה על נס את השבירה והניתוק התרבותי.

ממן יוצאת במהלך הפוך לשפת הפירוק הרווחת, ובבחירה שלה לכתוב שירים בלשון מדרש ולהתייחס בספרה לעוד עשרות מקורות תרבותיים יש אמירה עמוקה על הפואטיקה שלה: זוהי פואטיקה של בניין, של כפירה בעיקר הפרימה והפירוק. ממן היא מהמשוררים הבודדים היום שבאמת קוראים שירה ורוחשים כבוד עמוק ועז לתרבות המערבית והיהודית שהם חיים בה, וכתוצאה מכך "למה הדבר דומה" כמעט אינו דומה לשום ספר אחר שיצא לאחרונה, בבשלות, בעומק ובהיקף.

שירתה של ממן מגלה עמדה נפשית של כבוד עצום כלפי התרבות וענווה גדולה כלפי כישרונה שלה. בשונה ממרבית ספרי הביכורים כיום, שיוצאים בשנות העשרים של חיי המשורר, כצעקה שעיקר כוחה הוא בראשוניות שבה, מופיע ספר ביכורים בשל זה כאשר המשוררת קרובה לשנתה הארבעים, ובגיל שלושים ושבע אכן ניכרים הבינה היתרה שניחנה בה והכבוד שהיא רוחשת כלפי השפה בכלל והאמנות בפרט.

ממן מכוונת עמוק עד חדרי בטן, משירי מצפון עזים ומחויבים של אישה שהעולם נוגע בה אנושות ("אֲנִי מִתְהַלֶּכֶת בֵּינֵיהֶם כְּאַחַד הָאָדָם, מַעֲמִידָה פָּנִים / שֶׁגַּם אֲנִי. שֶׁגַּם לִי מַסְפִּיק בֹּקֶר / אֲבָל עַל מִצְחִי מִתְקַיֵּם הַכָּתוּב: / זֹאתִי / רַק אֱ–לֹהִים יָכוֹל לַהֲפֹךְ אוֹתָהּ בַּחֲזָרָה / לַצַּד הַמָּלֵא") ועד לשירי אהבה וציפייה לילד. ונראה כי אין הפרש בין הנושאים, כי אלה ואלה נולדים מתוך ההכרח להיטיב. וזהו החוט השוזר את הספר היפה הזה ואת מכלול עבודתה הספרותית של ממן: לבנה אחר לבנה, נפש אחר נפש, במאמץ איטי מחויב ומתמשך, היא מעמידה רגעים של בנייה ותיקון בעולם, והקורא חש כי בעצם קריאת הספר עשתה עמו המשוררת חסד.

 

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ו באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-24 באוגוסט 2017,ב-אומרת שירה, גיליון ראה תשע"ז - 1045. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: