הכניסה לארץ שינתה לא רק את המרחב הגיאוגרפי של בני ישראל אלא גם את אופי עבודתם. בעקבות איסור "לא תעשון כן לה' א–להיכם"

יישובם של עם ישראל בארץ ישראל מותנה בעבודת ה' ובהתנערות מוחלטת מעבודה זרה. לפיכך, נצטוו ישראל בפרשתנו להרוס את מקומות הפולחן של עבודת האלילים ואת אביזריה (יב, ב–ג). אלא שלאחר מכן מופיע פסוק מפתיע: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ–לֹהֵיכֶם" (שם, ד).

על פי ההקשר המיידי ניתן להבין שאסור לישראל להרוס את מקומות הפולחן המוקדשים לה', ואכן פירוש כזה הוצע במדרש (ספרי דברים סא). אך כבר תמה על כך רבן גמליאל (שם): "וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין למזבחותיהם?". מפרשי הפשט חיפשו על כן פירוש אחר לפסוק, ובעקבותיהם נשווה בין פסוקנו לבין פסוק בהמשך המתייחס לאופן ביצוע עבודת הקרבנות, שפתיחתו זהה לפתיחת פסוקנו: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (שם, ח).

גם הפסוק הזה תמוה. וכי נהגו עם ישראל במדבר איש כל הישר בעיניו? הרי דיני הקרבנות מפורטים וקפדניים, ואף נאסר על העם (ויקרא יז) לאכול בשר בלי להביאו למשכן כקרבן שלמים?

איור: מנחם הלברשטט

חובה ממוסדת

על–מנת להבין את שני הפסוקים התמוהים נעיין בתיאור עבודת ה' שתתקיים אחרי הכניסה לארץ:

וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ–לֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ–לֹהֶיךָ. ּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ–לֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.

שלושה מאפיינים של עבודת ה' בארץ בולטים כאן: (א) יש מקום אחד מרכזי לעבודת ה' (לא תעשון כן = איסור ריבוי מקומות הפולחן); (ב) כל יחיד חייב להגיע מדי פעם למקדש, להביא מפירות הברכה הא–לוהית את הבכורות ואת המעשרות, ויחד איתם את שאר קרבנותיו; (ג) המביא קרבן למקדש חייב לשתף בו את אנשי ביתו ואף את הנזקקים השוכנים בקרבת המקדש, ובראשם הלווים. בכך הופך כל קרבן אישי לעבודה ציבורית. שלוש הנקודות הללו מובלטות ביתר שאת בסוף פרשתנו. הציווי לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה (טז, טז–יז) הופך את החובה על כל יחיד לאירוע ציבורי המאגד את העם כולו.

במדבר, לעומת זאת, כל יחיד הגיע למשכן לבדו ובעיתוי הנבחר על–ידו, כשנתחייב בקרבן חטאת ואשם או כשרצה להביא קרבן נדבה: "אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני… ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם… והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה, רק איש כל הישר בעיניו יעשה" (רמב"ן). נמצאנו למדים שהמעבר מהמדבר לארץ ישראל ממסד את הזיקה לגבי מקום השכינה ואופי הקרבנות, ומחליף את "איש כל הישר בעיניו" בחובה להגיע למקדש במועדים קבועים ולחגוג יחד עם מעגל חברתי רחב, ואף עם העם כולו.

מקום לרצון האדם

ברם, למעבר מהמדבר ליישוב הארץ יש גם צד הפוך, שכן הותר לאכול בשר בלי להביאו למשכן כקרבן שלמים:

רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' א–לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. כִּי יַרְחִיב ה' אֱ–לֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ–לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ.

במבט ראשון נראה שהיתר בשר תאווה הוא ויתור מחמת הקושי להגיע למקדש בכל פעם שבה רוצים לאכול בשר – "כי ירחק ממך המקום". הראי"ה קוק ב"חזון הצמחונות" העצים את נעימת הויתור בפרשה זו, על סמך הביטוי החורז את פסוקי הקטע: "תאוה נפשך". משום שלמילה "תאווה" יש אסוציאציות שליליות הקשורות ליצריות, מסיק הרב קוק כי ראוי היה לאסור כליל את נטילת נפשה של הבהמה על–מנת לאוכלה, אך הקב"ה התיר זאת כוויתור לאדם מחמת גודל תאוותו.

אך לנו נראה שלא מדובר בדין זה על ויתור ליצר אלא במסר אחר. לא תמיד קשור הביטוי "אוות נפש" ליצר. לשני מלכים הובטח "ומלכת בכל אשר תאוה נפשך" (שמואל ב, ג כא; מלכים א, יא לז), משמע בכל אשר תרצה. אף לגבי עבודת המקדש נאמר שמלבד העבודה שהוא מחויב בה בזמן המשמרת שלו, רשאי הכהן לשרת בקודש "בכל אות נפשו" (יח, ו). כאן התורה משתמשת בביטוי "אוות נפש" כדי לציין שיש מקום לרצון האדם ולשיקול דעתו אפילו בתחום המקדש.

גם אכילת בשר חולין נתונה ל"אוות הנפש", אך יחד עם זה התורה מכניסה מרכיב של עבודת המקדש לתחום השייך לבחירה האוטונומית של האדם, כפי שמשתמע מהפסוק: "וזבחת מבקרך ומצאנך… כאשר צויתיך" (יב, כא). "לומר שיתירם חולין בכל מקום ובלבד שיהיו זבוחין (=שחוטים) כאשר צוה מתחלה בהיותם כולם קרבנות" (רמב"ן). הסמכת האדם להעניק קדושה לשחיטת בהמת חולין מופיעה גם להלן, במתנות הכהונה של זרוע, לחיים וקֵבה (יח, ג).

עם ישראל במדבר משול לבן הסמוך על שולחן אביו, כשהמשכן באמצע המחנה, והוא נכנס למקדש "ככל הישר בעיניו" ואוכל בשר רק משולחן גבוה. אחרי הכניסה לארץ והרחבת גבולותיה, העם משול לבן בוגר, רחוק מבית הוריו, ונוצר אתגר כפול – לשמור על קשר חי עם ה', על–ידי ביקורים סדירים, ולהכניס את הקדושה לחיי היומיום. שלילת "איש כל הישר בעיניו" וההיתר של בשר תאווה מבטאים את שני הצדדים של מצבו החדש של עם ישראל בארצו.

הרב ד"ר אברהם וולפיש הוא מרצה לתושב"ע במכללת בית וגן ובמכללת הרצוג. ד"ר רות וולפיש היא מרצה לתנ"ך במכללת אפרתה

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ו באב תשע"ז