עלבונה של ילתא | חבצלת פרבר      

 

הדמות התלמודית, אשת רב נחמן מבבל, הופכת לגיבורת רומן חדש המבטאת בערוב ימיה המרים את תסכולה של אישה בעלת ידע ומעמד שאינה זוכה להכרה ותוהה על עולם ההלכה

יַלְתָּא

רומן תלמודי

רוחמה וייס

הקיבוץ המאוחד, 2017,268 עמ'

רוחמה וייס היא פרופסור לתלמוד בהיברו יוניון קולג' בירושלים ופמיניסטית מוצהרת. היא מרבה לעסוק ביוזמות להשוואת המעמד הדתי של נשים יהודיות לזה של גברים, ואחד האמצעים לכך הוא שינוי התודעה ההיסטורית–יהודית שלנו על ידי שבירת קשר השתיקה סביב הנשים המככבות במדרשי חז"ל ובתלמודים.

מקורותינו מביאים פרטים מתולדותיהן ומחיי המשפחה של נשים רבות: נשות חכמים ונשים פשוטות, יהודיות וגרות ונוכריות. הם מצטטים מדבריהן, או מתארים מעשים מופלאים וניסים שחוללו, ובמשמע – נראה שנשות התלמודים והמדרש זכו בפרסום ואף במעמד בציבור היהודי בזמנן. אולם בניגוד לימי התלמוד, רובן נשכחו ולא זכו למקום הראוי להן בקאנון התרבותי–דתי שלנו ובזיכרון הלאומי. נשים ספורות מוכרות לנו בשמן: ברוריה אשת רבי מאיר, רחל אשת רבי עקיבא ועוד אחדות. רוב נשות התלמוד מוזכרות רק בזיקה לבעל: "אשת מר עוקבא", "אשתו של אבא חלקיה" וכיוצא באלה, למרות שלעיתים הן ממלאות תפקיד ראשי בסיפורים אלה, והבעל הוא רק "הכינור השני".

על המעטות ששמן נשמר נמנית יַלְתָּא (או איילתא ואפילו יעל). היא בתו של רבה בר אבוה – ראש ישיבת נהרדעא, עשיר וכנראה ראש הגולה בבבל במאה השלישית לספירה; ואשתו של ר' נחמן, תלמיד חכם ידוע וממשיך דרכו הלימודית וההלכתית של בר אבוה. האזכורים לילתא בתלמוד, במדרש ובפרשנות רבים יחסית, וכוללים פרטים ביוגרפיים לצד תיאורי אישיותה, אמרותיה וחייה.

מן המקורות מצטיירת דמות מורכבת ורבת סתירות: אישה יפה, יחסנית, מפונקת ומהירת חמה, ומאידך גיסא פעילה בציבור, למדנית ובקיאה בהלכה, שעומדת על דעתה וכבודה. די בכך כדי לשרטט דמות מעניינת, שבידה של סופרת מוכשרת ורבת דמיון, וגם בעלת ידע היסטורי עשיר ואג'נדה פמיניסטית, הופך לסיפור מעניין ומרתק ואף מעשיר בידע היסטורי–חברתי על התקופה ועל הגולה בבבל. יש אפילו מתכונים (למשל "שָתיתָא" – דייסה מגרגרי–חיטה ירוקה, דבש ושמן זית).

הישיבות הגדולות בבבל מתפוררות ומשפחתה של ילתא יורדת עמהן. על נהרות בבל, אדוארד בנדמן, 1832

אבל וכאב

סיפורה של ילתא ברומן הבדיוני של וייס נפרש באיגרת ארוכה וחושפנית שהיא כותבת אל ידידתה דינוֶה, שנשבתה ונגררה מבבל לארץ ישראל בימי המלחמה האכזרית בין שליטי בבל הפרתים לבין הפרסים/תדמורים שכבשו את הממלכה. בהגיעה לגיל שבעים, ולאחר עשרות שנים של נתק ושתיקה ביניהן, משחזרת ילתא בפני חברתה את חייה ואת מה שעבר עליה ועל משפחתה בשלושים השנים שחלפו מאז שנפרדו דרכיהן. העלילה נעה קדימה ואחורה בזמן, וכולה רוויה בכאב ובאבל ללא גבול שהשתלטו על ילתא והעכירו את ימיה לאחר שבנה הבכור, הוּן, נהרג באותם קרבות, וראשו הוקע על שער העיר נהרדעא, עירם של אמו ילתא ואביו רב נחמן.

לטכניקת סיפור זו – "זרם התודעה" המתחזה למכתב – יש יתרון משמעותי עבורנו, הקוראים. אנחנו רואים את האירועים בעיניה של גיבורת הסיפור ויכולים להיות שותפים למחשבותיה ולרגשותיה. אולם יש לטכניקה זו גם חיסרון. אירועים רבים בסיפורה של ילתא נותרים סתומים ובלתי מוסברים, שכן על פי הגיונו של המדיום הזה הכותבת אינה צריכה להסביר את מניעיה לחברתה, שמכירה אותה לפניי ולפנים מאז ימי ילדותן. מומלץ מאוד אפוא להיעזר מדי פעם ברמזים התלמודיים המשולבים בסיפור, ולהרחיב את צמצום העלילה בעזרת המדרשים והפרשנות המסורתית. האינטרנט מספק מידע רב ערך שיכול להעשיר ולהנהיר את הקריאה בספר.

העלילה פורשת סיפור חיים שמתחיל בעושר, כבוד וחיי תפנוקים, באושר, חיי משפחה ונישואים מאושרים, ומסתיים בכאב, אובדן ומתחים הולכים ומתגברים. וככל שהחיים מכים בילתא – החל מאשמת מותה של אמהּ בעת לידתה ועד אובדן בנה והניכור ההולך וגובר בינה לבין בעלה – כך מתגברות אצלה התהיות על מקומה בעולם ועל החיבור שבינה, אשת רב ומנהיג ובת של רב, ראש ישיבה ו"ריש גלותא", לבין ההלכה ועולם המצוות היהודי.

היא מחפשת את דרכה בין פרשנות מחמירה לפרשנות מקִלה בהלכה ובאורח החיים הנגזר ממנה, ומנסה למצוא פיצוי בפעלתנות, בנדודים, בחברויות ובחיפוש אחר דמויות מופת. אבל עם התגברות משבר הבלות והשחיקה הנפשית, הרגשית והפיזית הנלווית אליו מתמקדים הדברים באופן ברור וחד יותר בסוגיית יחסה של ההלכה אל מיניות האישה ופריונה – סוגיה שמתגלה כיוצרת תסכול ומרירות שמלווים את כל חייה הבוגרים.

זעם ותסכול

שתי סצנות מרשימות ומלאות עוצמה בספר עוסקות במרכיביה של סוגיה זו. התסכול של ילתא מיחס הביטול שהיא חשה כלפיה כאישה, למרות למדנותה ופעילותה הציבורית שאינן נופלות מאלו של בעלה, בא לביטוי דרמטי בסיפור המפגש הקשה עם עולא, חכם ארץ ישראלי שיורד לבבל. הסיפור מבוסס על התלמוד הבבלי במסכת ברכות: עולא הגיע לביתו של רב נחמן. לאחר שסעדו בירך עולא ברכת המזון, שתה מכוס היין, והעביר את הכוס לרב נחמן. אמר לו רב נחמן: העבר את כוס הברכה לילתא. אמר לו עולא – והלוא כך אמר רבי יוחנן: "אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש", וסירב להעביר את הכוס לילתא. שמעה זאת ילתא, "קמה בזיהרא", עלתה לבית היין וניפצה ארבע מאות חביות שהיו מאופסנות שם. אמר לו רב נחמן: שלח לה כוס אחרת. אמר עולא: שתיקח לה יין מהחביות. בתגובה השיבה לו ילתא בפתגם גנאי: המחזרים על הבתים מרבים דברים ריקים ומלובשי הבלואים מרבים כינים.

התקף הזעם והתסכול של ילתא משקף את עלבונה על שאין משתפים אותה בפעילות הרוחנית של ברכת המזון ושתיית היין, ועוד יותר את העובדה שאפילו את פיריונה והריונותיה אין זוקפים לזכותה ואין מזכים אותה בגללם בהכרה ובכבוד – אלא זוקפים אותם לזכות בעלה. הביטוי הארמי "קמה בזיהרא" שבגמרא מרובה משמעויות: ילתא קמה ממקומה בכעס, וגם בתחושה של "נישול מנחלתה", מן ההכרה המגיעה לה. הניסוח בתלמוד משקף את המניע המורכב של מעשה ההרס שמבצעת ילתא ורוחמה וייס מיטיבה לחשוף ולשחזר בגרסה הספרותית את הדרמה והמורכבות הרגשית שמאפיינות סצנה זו. זהו אחד הרגעים העוצמתיים ביותר בספר.

אירוע חזק ומרשים נוסף הוא סצנת הנידה, הנסמכת על מסכת נידה (דף כ ע"ב), שם מסופר על אישה שעוברת בין החכמים על מנת שיקבעו האם הדם שראתה הוא דם נידה או לא, ומתי תהיה מותרת לבעלה. בעלי התוספות מציינים שהאישה היא ילתא והבעל הוא רב נחמן. וייס מרחיבה את הסיפור ומחזקת את היסוד הדרמטי שבו: האישה, רדופת תסכול ותשוקה לקרבת בעלה, נודדת בדרכים המאובקות. היא נושאת בידה את פיסת הבד שעליה כתם הדם, העדות המוחשית לשאלה שהיא מבקשת עליה תשובה. רגליה הולכות וצבות, הבד מתמרטט והולך, החום מכה בה ללא רחמים ודעתה הולכת ונטרפת עליה. היא הולכת מרב אחד למשנהו, מחפשת את האחד שיתיר אותה לבעלה – ומיד. לבסוף היא מוצאת אותו, את התלמיד העלוב, פרח–הרבנות המבוהל, שנענה לעוצמת אישיותה ומעמדה ומסכן את כבודו ועתידו בהיתר שהוא נותן לה.

זה אינו ספר קל. הוא תובע מהקורא שליטה נרחבת בעובדות ההיסטוריות ובהלכה, וסופו מר מתחילתו. הישיבות הגדולות בבבל מתפוררות ומשפחתה של ילתא יורדת עמהן – סוף עצוב לסיפור עגום. אבל מי שיתמיד בקריאה ימצא בספר תכנים בלתי שגרתיים ומפתיעים, כישרון ספרותי ועניין רב. #

 

 

 

 

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ט באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-12 באוגוסט 2017,ב-גיליון עקב תשע"ז - 1044, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: