מסע משותף | דפנה פלר

לא פעם המתבגר חווה פגיעה מינית וצורך פורנוגרפיה. עלינו לדעת להישבר ולבכות, אך גם לזכור שהילד זקוק לנו כמבוגרים הנוכחים בחייו. בשביל שזה יקרה על ההורים להתחיל להיפגש עם עצמם

ילדינו, אולי יותר מתמיד, זועקים לקשר ולכתובת בנושאי גוף ואינטימיות. אך הורים רבים, מיטיבים ומסורים, נתקלים במניעות פנימיות ומעבירים מסר לא מדובר אל הילד ש"את הנושאים האלה קשה לנו להכיל, תנסה להסתדר לבד", ומעדיפים שמערכת החינוך תבצע את המשימה. מה היא המשאלה לכתובת הנזעקת מפי ילדינו וכיצד היא עוזרת לנו, ההורים, לגדול ולהתפתח?

ואם אין לי כתובת?

סמינריון באולפנה בצפון הארץ. בנות כיתות י"ב עוברות סדנת קשב לתבונת הגוף הנשי וחינוך למיניות בריאה. בתחילת הסדנה אני שואפת ליצור קשר עין עם כל אחת ואחת, לכרות עימה ברית ולומר לה – אני כאן בשבילך. עם לב פתוח אל כל מה שנושא הלב הרגיש שלך. מתוך כך על המסך מוקרנת תמונה של אבא הניגש אל בנו ואומר לו "ילדי, אני כאן בשבילך. אני רוצה לשוחח איתך על מיניות!", הבן מסתובב מהמחשב ושואל בחזרה: "כן אבא, מה תרצה לדעת?". הבנות צוחקות מאוד, ולשאלתי לְמה זקוק הבן מהוריו שאין לו בגוגל, הן עונות בחכמה: היכרות אישית, ניסיון חיים, חינוך לערכים, חיבוק, גבולות, הבחנה בין אמת ושקר ומעל הכול – קשר.

אנו משוחחות על המושג קשר. על החשיבות העצומה שבמציאת כתובת חמה ואוהבת, מיטיבה ולא שיפוטית, השומרת על גבולות נכונים איתנו, שאליה נוכל לפנות בכל נושא רגיש. הכתובת הראשונה שכדאי לפנות אליה היא ההורים. אני צריכה לבדוק האם הם נגישים. האם אני, המתבגרת, נגישה. ואם לא מתאים בשום צורה לשוחח עם ההורים, אז אולי סבתא, סבא, מישהו אחר מהמשפחה, מורה, יועצ/ת, איש/אשת טיפול ועוד. התלמידות מקשיבות והנה מגיעה השאלה הקבועה ממי מהבנות: "ואם אין לי כתובת, אף אחד?"

איור: נעמה להב

אותה השאלה חוזרת בבתי ספר שונים, אף בכיתות ה–ו בנים או בנות, בכתב יד ילדי, בפתקים אנונימיים מקופלים קטן קטן: "את מלמדת אותנו שחשוב שנמצא כתובת בנושאים החשובים האלה. אבל אין לי. מה לעשות?", וממשיכה ומהדהדת בהודעות וואטסאפ שבני נוער שולחים באישון ליל, עם שאלות הקשורות בגופם ובמיניותם: "הי, אין לי כל כך את מי לשתף ואני לא יודעת למי לפנות… אשמח שזה יישאר בינינו…".

מה היא אותה המשאלה לכתובת הנזעקת מפי ילדינו, מה תפקידנו כהורים וכיצד נתפתח יחד איתם?

מיניות היא כוח חיים יוצר, מנוע תנועת חיים והוצאה מהכוח אל הפועל מתוך העצמי השוכן בתוך הגוף. היא מושפעת ומשפיעה על הגוף הפיזי, הרגשי, המנטלי והרוחני. בתוך כך, היא אנרגיה פנימית הדוחפת ליצור אהבה, חום, אינטימיות וקשר. כשאנו מדברים על מיניות בריאה, אנו מדברים על תנועה נפשית המבקשת היכרות והבנה של הצרכים, הכוחות והחולשות המצויים בתוכנו ושל הגבולות שלהם; תנועה המבקשת "לדבר גוף" ממקום מחובר ומכבד (שאינו נקשר בהגדרות של גסות וחטא), המבקש להתנהל מתוך מודעות, אחריות ובחירה ופחות מתוך פחדים ולחצים. תפקיד ההורים הוא להכשיר את הדור הבא להיות בוגרים נוכחים בגופם וקשובים, המפתחים תפיסות ערכיות ורגשות בריאים בנוגע למיניות והיוצרים קשרים מיטיבים עם עצמם ועם האחר.

מקום לגוף

תחום החינוך למיניות מקפל תחתיו נושאים רבים שבהם רצוי שההורים יהיו הכתובת הראשונה. ניתן לייחד זמן לשיח וניתן להשתמש בגורמים "מזמני שיחה" כדי ליצור הזדמנויות לדבר (סיפורי תורה/ סרט במחשב/ אירועים בחדשות/ חתולים ברחוב ועוד).

בתקופת הילדות נשאף ליצור שיח בבית הנותן מקום לגוף והמנכיח אותו. נשוחח על פרטיות בכלל ועל פרטיות הגוף בפרט, על הבחנה בין נעים ללא נעים, על התנהגויות מתאימות ולא מתאימות שלי ושל האחר ועוד. בהמשך נשוחח על השאלה כיצד באים ילדים לעולם ועל הכנה לשינויי גיל ההתבגרות. בהתבגרות עצמה נוסיף בפרוטרוט את השינויים הפיזיולוגיים והנפשיים, על הנורמלי והלא נורמלי, ואת הסיפור שהם מספרים באופן שונה אצל בנים ואצל בנות. נשוחח על המקומות החברתיים ההופכים למאתגרים, על היכולת לחשוב שונה ובאופן עצמאי ועל היכולת לזהות ולהביע צרכים ורגשות.

נשוחח על קשרים וחברויות, על עניין המגע בתוך קשר, ועד, אם יש צורך – יחסים אינטימיים ממש, אמצעי מניעה ומחלות מין (לא זה המקום להרחיב אך יש דרכים לשוחח גם בקול ההלכתי, וגם בדיעבד של הדיעבד, בקול הפוגש את הילד באשר הוא שם). נשוחח על דימוי גוף, על עיסוק במשקל, זהות מינית, תכנים מיניים ברשת, הטרדות ופגיעות. אחריות רבה עלינו ההורים לשזור באופן ערכי את הנושאים בחיי היום יום של ילדינו באופן שיחבר אותם אל עצמם ואל גופם, ומתוך כך – יאפשר להם גם לראות את האחר. ישנן דרכים רבות ויפות לשוחח על הנושאים האלו אך המשימה לא כל כך פשוטה.

אנו חיים בעידן דרמטי שבו תחום המיניות מתבטא במופעים קיצוניים. ישנה התעוררות גדולה, גאולתית ומבורכת ללמוד וללמד מיניות בריאה, התעוררות המורגשת תחת כל עץ רענן, המגששת את דרכה, חוקרת ומתבוננת, מגבשת ידע וכלים כדי לתת מענה לצורכי הדור. במקביל ישנה תנועת הצפה של מסרים מיניים בעולם המדיה, הנגיש היום יותר מתמיד. מסרים מנותקים מקשב לגוף, מגבולות בריאים, מערכים המכוונים לקשר של קשב, אינטימיות ומחויבות. מסרים המקדשים אימפולסיביות, חרדה וסיפוק צרכים מיידי והמאדירים מודלים מעוותים ובלתי מציאותיים. בעולמות הפורנו, אם נלך לקצה, הגוף הוא חפץ, הסובייקט הוא אובייקט, אין מקום לרגשות, לאיפוק ולגבולות, אין התייחסות לקשר, המין פרוץ ומחולל והכול במרחב ציבורי.

גולשים לכל מיני אתרים

האם ההתעוררות של המקום הבריא היא תגובה למקום החולה או שמא אלו שתי תנועות הנובעות מאותו מקור? לא זה המקום להרחיב אך כנראה ששתי האפשרויות נכונות וקשורות באורח החיים שלנו המודרני והטכנולוגי, המעלה על נס את האינדיבידואל, המשפר את רווחתו אך גם מעצים את בדידותו ואת ניכורו מגופו ומסביבתו. באבחה אחת נוצרות גאולה וגלות גם יחד. שיבה אל ארץ הגוף והעצמת הקשר אליו, יחד עם ריחוק שנות אור ממנו ויצירת התקשרויות בעלות מאפיינים מעוותים. אמצעי התקשורת במקרה הזה, אגב, יכולים לשמש גם כמעצימי הבעיה וגם כמרפאים.

התעוררות תחום המיניות הבריאה מביאה הורים, אנשי חינוך וטיפול, ואת כל החפץ בכך, ללמוד ולקבל ידע וכלים. אנו עדים בשנים האחרונות להשפעה המבורכת של התופעה ולעשייה החשובה בבית ובמסגרות שונות. עם זאת, הדרך עוד ארוכה מאוד ורבים הילדים ובני הנוער שגודלו כספל קטן ועדין, שאליו נשפכת בלחיצת כפתור או בדרך אגרסיבית אחרת ברֵכה עצומה מבלי יכולת להכיל וללא תיווך מספיק.

ישנם ילדים היודעים שלא להסתבך, להבחין בין עיקר וטפל ולסנן את הטוב עבורם. נוכל לטעון שאלו ילדים הזוכים בהורים קשובים ותומכים, במקום וב"נראות" רגשית, באמון ובגבולות ברורים. בחלק מהמקרים זה ודאי נכון, שכן ככל שלילד יש הורים הבונים עבורו כלי רחב וברור הילד מכיל את יתרונותיו, חסרונותיו ואת קשת הרגשות שבתוכו והדחף שלו להיקשר אל עצמו ואל האחר ימצא ביטויים רגשיים ומיניים בריאים יחסית, שאינם מוחצנים או מודחקים מדי. אך זו טעות ליצור הקשר ברור של סיבה ותוצאה. שכן רבים הילדים המגיעים ממשפחות תומכות וחזקות, שאינם יודעים את המלאכה. הם אינם עומדים בעומס החשיפה למסרים מעוותים או נוקשים (כמו למשל: "להיות יפה זה רק להיות רזה ולהיות ללא אף שערה על הגוף") ומוצאים את עצמם בודדים, חסרי אונים, שיפוטיים מאוד כלפי עצמם וכלפי החברה ואף "מקוששים קשרים" שאינם בהכרח מיטיבים.

לאחר סדנה, ניגשה אליי בת אולפנה בכיתה י"ב, ושיתפה:

אני בקשר מצוין עם ההורים שלי. אִמי ואני מדברות על הכול. אבל היא לא מדמיינת מה קורה לה מתחת לאף. אחי בכיתה ו' וגם קצת אני גולשים לכל מיני אתריםפוגשים כל מיני אנשיםולא יכולים להפסיק. כבר הרבה זמן. אמא שלי ממש בעניינים איתנו, אז איך היא לא קולטת? זה בגלל שהיא גדלה בדור אחר? וגם אני, לא יודעת איך לספר לה.

נושא הפורנוגרפיה מצריך מאמר בפני עצמו, אך זו דוגמה לנערה הנראית פתוחה רגשית ובריאה בנפשה, המגיעה מבית מיטיב ומצמיח, הנקלעת מרצון או שלא מרצון להתנהגות מינית (צריכת פורנוגרפיה ושיחות צ'ט) העלולה לגבות מחירים יקרים, ועם זאת היא אינה מוצאת דרך גישה לשוחח עם הוריה. מדוע?

אצלי הם לא שואלים

כיום, לא מעט הורים עסוקים בצורכי היום יום התובעניים ואינם פנויים פיזית ורגשית לתווך לילדיהם את העולם. לפני זמן מה נתקלתי במחקר המראה שהורים מסתכלים בעיניים של ילדיהם ומדברים איתם 14 דקות ביממה בממוצע. כשאני מספרת על כך להורים, הם צוחקים בכאב: "מה? כל כך הרבה?". קשה להיות ילד הלומד את עצמו ואת גופו בעולם שבו ההורים לעיתים קרובות עייפים, עסוקים וחסרי סבלנות. קשה בנוסף להיות ילד המשווע למבט העיניים של ההורה, הנמצא תכופות במסך וברשתות החברתיות.

בנוסף לעומסי היום יום, תחום המיניות הוא רגיש ומורכב להורים רבים ומביא למניעות שונות: מבוכה, פחד להציג "לא נכון" את הנושא ולפגוע בילד או בקשר, פחד להרוס תמימות ועוד. משפטים כגון "הייתי מבולבל ויצאתי בסדר", "כשתהיה בעיה אז נפתור אותה" או "אצלי הם לא שואלים" או "אם נדבר – זה יגביר את ההתעניינות" מהווים כדור הרגעה לנפש ההורה התועה, שאינה מוצאת דרכי גישה מותאמות. בחלק מן המקרים מסתתר משהו עמוק יותר – קושי של ההורה עם עצמו ועם גופו. ניתוק, ביקורת, שיפוטיות, פחד. לעיתים זהו פרי חינוך בין דורי, לעיתים זהו פרי חינוך "דתי" המפצל גוף ורוח ולעיתים אלו מנגנוני הגנה או דפוסים המגינים על חסימות או פגיעות שונות. קשיים כאלה, שאותם נושאים ההורים, עלולים להתבטא גם במערכות היחסים הזוגיות והמיניות שלהם עצמם.

ובכן, ילדינו הם המורים הכי גדולים שלנו והם המשקפים והמצווים לנו – להתחיל לגדול.

עלינו לשאול את עצמנו בכנות – האם אנו מוכנים לצאת למסע התפתחותי? האם אנו מוכנים להתבונן בהנחות יסוד התוקעות אותנו, לקחת אחריות ולשים בסופן סימן שאלה? האם אנו מוכנים להתבונן בדפוסי התנהגות אוטומטיים בתוכנו וברגשות המסתתרים תחתיהם? מה מפעיל אותנו מול הגוף שלנו – האם אנרגיה של אהבה או אנרגיה של מאבק בנושאים כמו אכילה, מנוחה ושינה, הליכה לשירותים, היגיינה, משקל, בכי, מחלה, ביטוי חושי, ביטוי מיני ועוד? עד כמה קולות מן העבר ו"מה יחשבו עליי" מנהלים אותנו בכלל ובעבודתנו עם הגוף? ("ההורים שלי תמיד צחקו עלי שאני לא יודע/ת לרקוד, אז לא העזתי לרקוד שנים. כיום אני יודע/ת שלא צריך 'לדעת' לרקוד").

נגישים ופחות שיפוטיים

האם אנו יודעים לנוע עם הגוף, לתת ולקבל מגע קשוב, להיות מודעים לנשימה, לעשות עבודה מרפאה עם הקול? האם אנו יודעים להיות גמישים ולהשתנות, האם אנו יודעים גם להוביל וגם להרפות משליטה? האם אנו יודעים לזהות את הצרכים שלנו ולהביע אותם? האם אנו יודעים לראות את האחר, לקלוט את הצרכים השונים שלו מבלי שזה יאיים עלינו, ואפילו להיפך? האם אנו יודעים להיות חלשים, לטעות, ללמוד מכך ולחבק את עצמנו?

תחומי טיפול שונים ורבים המוצעים היום, ובכללם הפסיכותרפיה הגופנית, מציעים שלל כלים לאדם הרוצה להתבונן בעצמו ולפתוח שער לגדילה. אך לעיתים מספיק לכוון את מחשבתנו לשם, לזהות את הרצון, לאפשר תנועה והנה היא מתחילה לקרות.

ילדים זקוקים להורים שעובדים על ההתפתחות של עצמם. שמוכנים לזוז מתוך קשב של ענווה אל המציאות. שמעיזים להסתכל על האתגרים כעל כאבי גדילה. שמייצרים תנועה פנימית של שינוי, בחמלה. זהו אחד המפתחות החיוניים לבריאותם הנפשית, הפיזית והמינית.

איננו הורים מושלמים ואיננו אמורים לדעת כיצד לדבר ואיך להגיב בכל נושא. אך אנו יכולים להיות הורים נגישים ופחות שיפוטיים, המזמינים את הילד להיות כך גם כן. הורים שמוכנים להיפגש ולשתף באופן אמיתי ובלב פתוח, תוך שמירה על הגבולות שלנו ושלו. לומר "קשה לי. מביך אותי. זה פוגש אותי במקומות רגישים. אך אני לומד, מתמודד וחשוב לי להיות לך לכתובת". גם אם הילד שגדל מביא לפתחנו אתגר הדופק על דלת הפנטזיה שבנינו עם שחר לידתו, בדמות נטייה חד מינית, פגיעה מינית, הפרעות אכילה, צריכת פורנוגרפיה וכו', עלינו לדעת להישבר ולבכות, עלינו לדעת לבקש ולקבל עזרה ועזרה מקצועית (גם לעצמנו!), אך גם עלינו לזכור שהילד זקוק לנו כהורים. הוא זקוק לחום הלב, לעין טובה ולמאור פנים. הוא זקוק שננוע אל תוך המצב החדש ושנגבש את הדרך המתאימה. הוא זקוק שניקח אחריות ושנהיה נוכחים בחייו.

עו"ס דפנה פלר היא מנחת נוער, מורים והורים ל"חינוך למיניות בריאהדרך מפגש עם עצמנו"

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ט באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באוגוסט 2017, ב-גיליון עקב תשע"ז - 1044 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: