רקוויאם לציפור

אלכס חנקין

קדימה, 104 עמ'

המותג "קדימה" שב והתפנה לא מכבר להובלות. נטלה אותו הוצאת "קדימה" שקמה לפני זמן קצר. שמה הוא אולי משחק מילים עם הגדרתה העצמית החריגה כ"הוצאה אקדמית". אקדמיות זו מתבטאת כנראה בקיומה של "מערכת" רבת–חברים, כולם דוקטורים ופרופסורים במדעי הרוח, מעין גוף מייעץ של ההוצאה. באופן מוזר, אפילו גב הספר שלפנינו מוקדש ברובו להצגת הוצאת הספרים וייעודה: "לאפשר לקהל הקוראים הישראלי להתוודע לראשונה אל מיטב הספרות והמסורת הרוסית בתחומים שונים", ובתוכם הגות, מחקר וספרות יפה. לצד אלה מציעה "קדימה" גם סדרה של פרוזת מקור עברית. חונכת אותה, נעדרת רוסיוּת לחלוטין, הנובלה "רקוויאם לציפור".

קשה לקרוא את "רקוויאם לציפור" שלא בעדשת ההקשר המו"לי הייחודי שלה. ובעצם, התחלת המשפט הזה נכונה בפני עצמה: קשה לקרוא את "רקוויאם לציפור". היצירה הקצרה מוגשת בכריכה קשה, איכותית והדורה, עם סימניית בד תפורה. מעטפת שכולה אומרת כבוד, יוקרה וקלאסיות סולידית. היצירה עצמה "אקדמית" במובן זה שהיא מתרחשת סביב קורס באוניברסיטה – ולא זו אף זו, מתמקדת בתכניו. המסַפר חווה חוויה מעצבת בקורס של מרצה יוצא דופן, שעסק בציפורים בשירה העברית, ולמעשה גם בשירת העולם.

בזכות הקורס הכיר המספר גם את אשתו לעתיד ואת סבה העיוור והחכם; אך הגיבורים האנושיים של העלילה הם משרתיה של הגיבורה הראשית, השירה הספרותית. הסיפור מתגלגל מציטטת שירה אחת לחברתה, ושיאו הוא שיר מצוין שכתב, כביכול, המרצה. במעטפה שקופה של סיפור עלילה קאמרי אנו מקבלים קורס מזורז בשירה ובאהבתה; ובזאת, שוב, לפנינו ספר בדיוני שהוא אכן "אקדמי".

הקנקן המכובד שהיצירה מזוגה בו הולם את התכוונותה העצמית כיצירה–על–יצירות, את המהות הביבליופילית שלה. אכן, זו יצירה במעגל סגור. לא די בכך שהיא עצמה ספרות, ושהיא מדברת על ספרות, וששיאיה ציטוטים אמיתיים ובדויים של ספרות – היא גם בוחרת כנושא עיסוקה של ספרות זו את הציפור, שהיא עצמה סמל ספרותי לשירה ולמשורר.

כמו כדי להמחיש את הרפלקסיביות הספרותית של הספר נוקט אלכס חנקין (שם ספרותי, אם אני מבין נכון) כתיבה מעגלית, חזרתית. משפטיו משתרשרים לעיתים על חצי עמוד ויותר: פסוקית מוליכה לפסוקית מוליכה לפסוקית, כפי שבתודעתו של המרצה שיר מתגלגל לשיר מתגלגל לשיר. חזרות–בשינוי מתעתעות בקורא בתחושות דז'ה–וו. חוסר האונים של המרצה לנוכח אינסופיותה של הרוח מומחש במעין פזמון חוזר של דיבוריו על הספר שהוא מלטש כל חייו, מלטש ומשמיד.

הדשדוש הזה כנראה מוצדק אך ודאי מעצבן. קריאתו של הספר תובעת סבלנות ומאמץ – שקוצר היריעה הופכם לאפשריים. הלומי ספרות, שיכורי שירה, ומי שרוצים לצאת לטירונות כדי להיות כאלה, הם קוראיו הנכונים של הספר.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ט באב תשע"ז