בית ספר | דוד (דוכי) כהן

 

מקומו של הספר כמרחב כמעט פיזי, כבית, נחקר בתערוכה של פרופ' מולי בן ששון, שבעבודות מינימליסטיות וסטריליות מתאר חווית חורבן ותלישות

התיאור של עם ישראל כ"עם ללא ארץ" בשנות הגלות איננו מדויק. הייתה לו ארץ, ארץ שהתקיימה בספרים. ספרים שעברו במסורת מדור לדור וספרים שחיברו בין יהודים מקצוות תבל. מקומו של הספר כמרחב כמעט פיזי, כבית, נחקר בתערוכה "ספרים מלאים חדרים".

פרופ' מולי בן ששון הוא אמן ומעצב תושב אפרת, ראש המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. עבודתו בשנים האחרונות מתמקדת במושגים של זמן ומקום, וכך גם בתערוכתו החדשה במוזיאון הפתוח בתפן. ביקרתי בתערוכה בראש חודש אב. החיבור בין החלל הנקי והעבודות המינימליסטיות והמדויקות יחד עם תחושת החורבן של תשעת הימים היה מעניין בעיניי: בן ששון מצליח להעביר חווית חורבן כמעט ללא שימוש באייקון "חורבני". חורבן כמעט סטרילי. לפעמים, כשמצליחים להדק את המסר ואת החוסר, מספיק רק ללחוש.

חלל הגלריה לאמנות בתפן חולק בתערוכה לשלושה "חדרים". הבחירה במילה חדר, ולא במילה המקובלת בשיח האמנות – חלל, חשובה לבן ששון משום שהתערוכה כולה עוסקת בבית, בגלגולי מקומו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה והגלויות ובמסורת בית המדרש. החדר הראשון, "חצוב מן החושך", מתאר גלות ועוסק בה ובשאלות שבין ישראל לעמים. החדר השני, "מגולף מן האור", עוסק בספרים, במקומו המטאפיזי של עם שאין לו (או לפחות לא היה לו) מקום פיזי בטוח. החדר השלישי, "תקוות חוט השני", עוסק בעולמות החלום, בתקווה מתוך החושך.

הצלב צועק

הביוגרפיה המשפחתית של בן ששון מכילה את כל מה שדרוש כדי לתפקד גם כביוגרפיה של תולדות עם ישראל בדורות האחרונים. אִמו שרדה בשואה, ודודו, שהיה חלוץ במושבה יבנאל, נרצח על ידי ערבים בשנת 1937. הביוגרפיה הזו עומדת כבסיס ברור בעיקר לחדר הראשון בתערוכה – "חצוב מן החושך".

הפסלים בחדר זה, ארבעה במספר, הם פסלי MDF (שבבי עץ מודבקים) גדולים ואפורים. לכאורה, הדימוי המתואר בהם הוא "בית", אך התבוננות מעמיקה יותר והקשבה למקורות ההשראה של האמן מלמדים אותנו שמדובר בבית קצת אחר – בית המקדש; או ספציפית, ארון הברית. ארון שהוא עצמו בית, בית לספר, ללוחות הברית, לספר התורה שכתבו משה.

בתחריטים מהמאה ה–19 היה מקובל, אולי מטעמי עצלות ציורית, לצייר את ארון הברית כתיבה עם גג משולש, כמעין בית או ארון קבורה. בן ששון לוקח את הדימויים האלו ומשחק איתם: הארון הופך לבית, שהופך בתורו לפסל מופשט. גם צבעם של הארונות של בן ששון משתנה, מזהב הוא הופך אפור. אפר תחת פאר.

העבודות בחדר הזה עוסקות בגלות. וחלקן ספציפית בגלות בארצות הנצרוּת. בפסל "סינגוגה ואקלסיה" (מילולית – הכנסייה ובית הכנסת. דימוי נפוץ באמנות הנוצרית המציג את היהדות והנצרות כשתי נשים, הנוצרייה מולכת וגאה והיהודייה מושפלת ומכוסת עיניים) מוטל ארון הברית, הבית, הפוך על גגו ואחד מעצי הבדים שלו מתהפך בזווית של תשעים מעלות, יוצר צלב ברור בחלל. והצלב הזה צועק. צועק על החורבן, על הגלות, על ניסיונה של הנצרות לרשת את עם ישראל במשך אלפיים שנה.

בעבודה אחרת, "געגועים לעתיד", מוטל הארון שוב: הבית הפוך על גגו. סימני הצלב טבועים בו בעוצמה, אך המוקד הפעם הוא משחק אחר שיוצרים ה"בדים", המתנשאים ממנו ויוצרים מעליו מלבן גדול. חלון. "הרסו את הקיר, נשאר האוויר, איפה שהיה החלון, איפה שהיה החלום, אפשר עדיין להביט דרכו ולחלום", מבשר אהרון רזאל בשירו "איפה ניגנתי בקיץ האחרון". ובן ששון הולך באותה דרך, מציב חלון גדול אל שום מקום, חלון שיוצא מתוך חורבן מוחלט, אבל אפשר עדיין להביט דרכו ולחלום.

הקיר המחבר בין החדר הראשון לחדר השני נצבע בצבע בורדו עז. בחירה שמזכירה שוב את חורבן הבית, תוך העלאת השאלה האם זוהי פרוכת המסך בין הקודש לקודש הקודשים (שארוגה ארגמן ומלאה גם בדמי ההזאות ביום הכיפורים), או שמא זהו קיר מרוח בדם הפוגרומים והפורענויות.

בית מדרש כביתו
האולטימטיבי של הספר.
חלל החדר "מגולף מן
האור".

בית מדרש

החדר הבא בתערוכה נקרא "מגולף מן האור". בניגוד לחדר הראשון שבו העבודות אפורות, הצבע השולט בעבודות שבחדר זה הוא הצבע הלבן. במרכז החלל מוצבים שישה פסלים מלבניים נמוכים ועל הקירות תלויים הדפסים וחיתוכי נייר. העבודות בחדר הזה קטנות ועדינות יותר. הפסלים, שמשחקים על הגבול בין ספרים ובתים, מרמזים גם על שורת קברים בבית העלמין ובכך חוזרים שוב אל שאלת הבית הקבוע, הנחלה. שורת הפסלים האלו, שבמבט טיפה מרוחק נראים כזהים לגמרי, מאפשרת למתבונן ליצור בעצמו את הפסל, לגלות את הדימוי הנגטיבי ששקוע בתוך התיבה האחידה.

הדימויים בשורה זו עוסקים בבתים ובספרים, בספרים שהופכים לבתים ולהפך. וגם, כמובן, בבית מדרש, ביתו האולטימטיבי של הספר, ביתם האולטימטיבי של היהודים בעידן שבו שום מקום פיזי לא היה להם לבית. המלבנים הלבנים המהווים את הפסלים מונחים על משטחי עץ על רצפת הגלריה. משטחים שמאזכרים ערֵמות דפים המחכים להדפסה על רצפת בית הדפוס. אך ההדפסה פה שונה לגמרי.

הפסל "בית מדרש" מציב בפני הצופה נגטיב של גריד, ספק דף גמרא ספק דף מספר אחר מעולם התורה שבעל פה. מרכז הדף, מקום שם אמור להיות הטקסט הראשי – הגמרא למשל, שקוע ומופיעות בו מדרגות היורדות פנימה אל בטן הפסל. מסביב ערוכים המפרשים, נושאי הכלים, חכמי הדורות המקיפים את הבור וערוכים לדון ולהתנצח על המשך מסורת הפסיקה. עבודות אחרות מציגות ספר פתוח או גג בית המשלימים במדויק אחד את השני.

גם חיתוכי הנייר בחדר זה מעלים שוב ושוב את דימוי הבית, או אולי את רישומו של הבית הנוכח–נעדר המתגלה רק במשחקי הגובה והאור על הנייר. כוחן של העבודות האלו בשקט הכמעט מוחלט שלהן, בבריחה שלהן מפריצה אל החלל ובהסתפקות בפיסול נגטיבי בתוך מלבנים לבנים, בחיתוך נייר בקווים פשוטים פשוטים.

על העבודות שבחדר זה כתב חיים באר בספר המלווה את התערוכה: "האדם היהודי ידע כי בתים בני קיימא אינם נבנים מאבני גזית מסותתות… כי אם מגיליונות נייר כתובים ומודפסים… פגיעותו של הספר ויחד עם זאת יכולת ההישרדות המופלאה שלו עשו אותו לבית האמיתי שלנו, לבית חיינו. בית ספר מובהק, לא מקף מחבר, ללא מירכאות, ספר שהוא בית ובית שהוא ספר".

החדר השלישי נקרא "תקוות חוט השני". בניגוד לשני החדרים הקודמים, בחדר זה ישנם רק הדפסים על הקירות, ללא פסלים ומדיומים אחרים; הבדל נוסף הוא שהעבודות בחדר הזה הן צבעוניות. שם החדר, שלקוח מסיפור כיבוש יריחו, מאזכר קו ציורי אופטימי שחורז את ההדפסים אך יכול להזכיר לנו גם את ראשית הכניסה לארץ ישראל. ההדפסים, שמחולקים לשתי תת סדרות, מעלים דימויים "חלומיים", מופשטים כמעט לגמרי.

אינני בטוח שריבוי ההדפסים בחדר זה – המצטרפים גם להדפסים שבחדרים הקודמים – תורמים לתערוכה. אולי היה עדיף לוותר על כמה מהם ולהסתפק במבחר מצומצם ומדיוק יותר. פרופ' יאיר זקוביץ, במאמרו בקטלוג התערוכה, מנסה לפענח כל הדפס בפני עצמו, אך נראה שדווקא בירידה לפרטים ולפרשנות קונקרטית ההדפסים כולם נופלים אל תהומות סימבוליזם ארכאי.

העבודה "סינגוגה ואקלסיה", 2017

כמו מיכה אולמן

בן ששון עובד בצורה מאוד לא שגרתית בעולם האמנות. את כל תהליך יצירת העבודות, תהליך שבתערוכה זו לקח כשלוש שנים, הוא ביצע אך ורק בסקיצות והדמיות ממוחשבות. רק לאחר שנבחרו העבודות שיוצגו בתערוכה עבר בן ששון לבצע אותן במציאות. דרך פעולה זו, שאין ספק שהיא מושפעת מאוד מהיותו מעצב בנוסף לאמן, יוצרת עבודות מדויקות מאוד, אך בנקודות מסוימות נראה שיש לה גם מחירים. ההייטקיות שבעבודות, העובדה שנראה שהן נעשו ללא מגע יד אדם, מקשה מעט על הצופה ליצור חיבור רגשי אמיתי לעבודות. בנוסף, אין לאמן הזדמנות להתמסר לחומר ולראות לאן הוא מוביל, ישנה מחשבה אינטלקטואלית ומיד לאחריה ישנו תוצר מוגמר. בעבודה של מעצב זה אולי פחות משנה, באמנות יותר.

לתערוכה נלווה קטלוג מורחב, שהוא ספר מרשים בפני עצמו. בנוסף לצילומי העבודות והתערוכה כולל הספר מאמרים של פרופ' מנחם בן ששון (אחיו של מולי), חיים באר ויאיר זקוביץ, והוא מעוצב ומופק ברמה גבוהה מאוד. ניכר שהושקעו בספר משאבים רבים, דבר שאינו מובן מאליו בקטלוגים של תערוכות, אך מתאים ביותר בתערוכה שנותנת מקום כה גדול לעולם הספר.

קשה להתעלם מהשוואה לפסל ותיק אחר, חתן פרס ישראל לפיסול מיכה אולמן. הדמיון ניכר בצורה הבסיסית של הבית – על צורתו הגיאומטרית הילדותית והכמעט מופשטת, בית שאולמן מרבה להתעסק בו כבר שנים ארוכות – בעיסוק בספרים ובהעדרם וגם במשחקי הנגטיב והפוזיטיב שבעבודות הנראות כמתכתבות עם עבודותיו של אולמן. אפילו חיים באר, ששם התערוכה שאוב משם ספרו "חדרים מלאים ספרים", יוצר חיבור בין שני האמנים – על כריכת ספרו של באר "על המקום" מופיע צילום של "הספרייה הריקה", עבודתו של אולמן.

על אף דמיון זה, ניתוח ההבדלים ביניהם יעלה אבחנות מעניינות. בעוד אולמן מפסל את בתיו ממתכת חלודה המדמה עצמה לאדמה, בן ששון עובד עם MDF: חומר תעשייתי מובהק שאמנם עשוי במקורו מעץ אך עבר כל כך הרבה עיבוד עד שקיבל צורה אחרת לחלוטין. אולמן עובד עם הקרקע עצמה, חופר, מזיז ומציב פסלים קבועים. בן ששון, כאמור, עובד בצורה סטרילית לחלוטין, כמעט וירטואלית, ופסליו כמעט מרחפים מעל רצפת הגלריה.

התערוכה מציבה אופציה מעניינת לסיפור אמנותי של היסטוריה יהודית. אופציה שלא נופלת למחוזות המוזיאון ההיסטורי אך שואבת מעולם תוכן שלם שלא מיוצג בדרך כלל בגלריות לאמנות. זוהי אמנות "יהודית" שלא מתקרבת לעבר היודיאקה מחד ולא למחוזות פוליטיים מאידך. אמנות שמסוגלת לתאר חורבן ותלישות בכמה קווים פשוטים. אמנות בית מדרשית.

——————

ספרים מלאים חדרים

אמן: פרופ' מולי בן ששון

אוצרת: רותי אופק

הגלריה לאמנות, המוזיאון הפתוח בתפן

נעילה: 1.1.2018

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ט באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-12 באוגוסט 2017,ב-גיליון עקב תשע"ז - 1044. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: