שכחת הסבל הצועני | חבצלת פרבר

 

הצוענים בהונגריה סבלו מרדיפות וממעשי טבח והובלו למחנות ריכוז והשמדה. אך בהעדר תרבות של זיכרון, ובמגמת ההשכחה ההונגרית, עד לאחרונה כמעט לא התקיימו לזוועות שחוו עדות והנצחה

זיכרון מודחק

סיפורי שואה של צוענים מהונגריה

קאתלין כץ

רסלינג 2017, 285 עמ'

שלושים שנה לאחר שעלתה לישראל מהונגריה בעקבות "המרד ההונגרי" נגד הסובייטים, ביקרה קאתלין כץ, בת לניצולי שואה, בארץ הולדתה. מפגשה עם מצוקתם של הצוענים במקום הצית את הרעיון למחקר, ופגישותיה הרבות אישרו לה ששואת הצוענים נשכחת ומושכחת וכמעט איננה מונצחת.

ספרה של כץ יצא להעיד על השמדת הצוענים ונמצא מעיד על האשמים העומדים מן הצד –המשכיחים ומכחישי השואה בעולם כולו, שבאמצעות כסף, כוח והפחדה מסוגלים להטות את האמת ההיסטורית לצורכיהם על חשבון הקורבנות.

הפוריימוס שהושכח

עדויות של יהודים ניצולי שואה כוללות לעיתים אזכורים לנוכחותם של צוענים במחנות הריכוז וההשמדה ובמחנות עבודת הפרך, ובמקרים בודדים אפילו בגטאות בפולין. עדויות כאלו נכללות, למשל, בכרך 7 של סדרת ג'נוסייד: "גרמניה הנאצית והצוענים" (האוניברסיטה הפתוחה), בעריכת גלעד מרגלית. שם נכתב כי "בנובמבר 1941 גורשו 5,000 צוענים מאוסטריה לגטו לודז'… יש עדויות של יהודים על מחנה משפחות של צוענים באושוויץ–בירקנאו: 'היה זה באוגוסט 1944 בשעות הערב. אותו ערב נלחמו אנשי ס"ס כשהם מזויינים באלות ומסתייעים בכלבים… נגד שרידיו האחרונים של מחנה הצוענים, נגד נשים וילדיהן… שמענו את זעקותיהם המחרידות של האנשים המובלים… אל המשרפות…'".

מחקרה של כץ היה לספר, שבחלקו הראשון עוסק בעדויות על השמדת הצוענים ההונגרים שנגבו ישירות מפי הניצולים. אבל עיקר הספר מוקדש לאופן שבו מובנה זיכרון קולקטיבי ובתהליכי הזיכרון, השכחה וההשכחה של השמדת הצוענים של הונגריה, ה"פּורַיְימוס" (Porrajmos = "טרִיפה"). בניגוד ליהודים, לצוענים אין "תרבות של זיכרון", ו"אוריינטציית הזמן" שמאפיינת אותם היא ההווה המיידי, ולא העבר ולקחיו להווה ולעתיד כמו אצל היהודים. לכן לא נוצרו אצלם דפוסים של מסירת עדות והנצחה, ועם מות הניצולים – מת גם הזיכרון.

בשונה מיתר צועני אירופה, השמדת צועני הונגריה התרחשה ברובה החל במרץ–אפריל 1944, כאשר הונגריה – השותפה ובת בריתה של גרמניה הנאצית – החלה לגלות סימני נסיגה מהקשר הזה ורצון לחתום על חוזה שלום נפרד עם בעלות הברית. כמהלך חוסם כבשו הגרמנים את הונגריה, והארץ נפלה לידי הרוסים באפריל 1945. תהליך השמדת הצוענים דומה מבחינות רבות לשואת היהודים, אבל ישנם גם הבדלים עקרוניים – ומתוך הכרה בהבדלים אלה נהוג להשתמש במונח הייחודי לצוענים: פוריימוס.

לפּוריימוס בהונגריה קדמה היסטוריה של אפליה, רדיפות וגזענות ארוכת ימים, ובהשמדה השתתפו לא רק חיילים גרמנים ואנשי ס"ס אלא בעיקר הונגרים, שביניהם בלטו ה"ז'נדרמריה" – המשטרה המקומית, שמורכבת ממתנדבים מקומיים, וכנופיות מהתנועה הפשיסטית ההונגרית "צלב החץ", ששימשו כלי טרור ורצח בידי השלטונות גם נגד היהודים. הרדיפות התחילו לפני מלחמת העולם השנייה ולא חדלו גם לאחריה. כולל מעשי טבח של קהילות צועניות שלמות על ידי שכניהן (המושלים המקומיים והז'נדרמריה), כשהרוסים כבר עמדו בפתח.

עם‭ ‬מות‭ ‬הניצולים‭ ‬מת‭ ‬גם‭ ‬הזיכרון‭. ‬אישה‭ ‬צוענייה‭, ‬1936

הפחד להעיד

כרקע עיוני לנושא הזיכרון וההנצחה מצטטת קאתלין כץ את אמירותיו החדות והחשובות של עדי אופיר (בספרו "לשון לרע, פרקים באונטולוגיה של המוסר") על הפרדוקס שבו לכודים הניצולים בין זיכרון לשכחה: "המנצחים, מחוללי הסבל, נהנים מן השכחה (כי הם יכולים להמשיך בחייהם כאילו כלום לא קרה), ואילו המנוצחים מחפשים בזיכרון… תקווה או נחמה". ומצד שני, "המנצחים מטביעים את חותמם בזיכרונם של המנוצחים כדי לענות אותם גם הרבה שנים לאחר שהמנצחים ייעלמו מן הזירה. כדי לחמוק מן המנצחים, המנוצחים זקוקים לשכחה, לא רק לזיכרון… ". בסופו של דבר, בין אם ייזכרו או יישכחו – הניצולים נשארים עם הכאב והמנצחים חוגגים את מקומם בנצח.

במסגרת הדיון הזה, מעניין במיוחד החלק העוסק באירוע ספציפי שמדגים את מצבה העגום של שמירת זיכרון ההשמדה של הצוענים, גם כשלכאורה נעשית פעולה שמיועדת להנציח את הפוריימוס: "בבוקר של 17 ביולי 1996 הגיע צוות המחלקה הדוקומנטרית של הטלוויזיה ההונגרית, שאליה הצטרפתי, לצילומים בכפר ליושקומארום. הצילומים נועדו להתחקות אחר שמועה על אודות רצח תושביו הצוענים של הכפר בימי מלחמת העולם השנייה וקבורתם בקבר אחים במקום. סיפור זה לא תועד ונחשב לסוד כמוס בכפר…".

מרבית תושבי הכפר הם "שוואבים" – גרמנים–במוצא שהגיעו למקום ב–1802 ושמרו על שפתם וגם על אופיים: מסודרים, נקיים, ובבוא השעה נאצים נאמנים ורודפי צוענים. כיבוש הונגריה על–ידי הנאצים היה שעתם הגדולה, והשוואבים התנדבו ברובם לז'נדרמריה. לקראת סיום המלחמה, בין דצמבר 1944 למרץ 1945, החזית בין הנאצים לרוסים הגיעה לכפר, שעבר שוב ושוב מיד ליד עד שנכבש סופית על–ידי הקומוניסטים.

צוות הצילום פוגש ראשון את "שוטה הכפר" וזה מספר להם, בלי מעצורים והיסוס, את כל הסיפור: כשהרוסים כבשו את הכפר השוואבים נמלטו. הצוענים של הכפר נכנסו לבתיהם ולקחו קצת חפצים, שמיכות. אחר כך הגרמנים שוב כבשו את הכפר, השוואבים חזרו והאשימו את הצוענים בגנבת השמיכות ובתור "עונש על הגנבה" הגרמנים אספו אותם, "העלו את הנשים והילדים על משאית, הסיעו אותם אל שדה מחוץ לכפר וחיסלו אותם". כשהאיש נשאל מדוע שמות היהודים והצוענים תושבי הכפר אינם מופיעים על האנדרטה של קורבנות המלחמות, הוא לא ידע להסביר.

המרואיינים כוללים גם "שופט צבאי קומוניסטי" מימי ההתקוממות ב–1956, שמסתיר בביתו מדים ונשק "מאז". הוא מפחד להצביע בגלוי על האשמים במה שקרה לצוענים ב–1945, כי השוואבים שוב שולטים בכפר, ראש הכפר הוא הנציג שלהם, והם עלולים לחסל חשבונות עם השופט בגלל מעשיו ב–1956. גם אחרים בכפר, אפילו חבריהם של הצוענים הנרצחים, חוששים לספר. יש ל"שליטי הכפר" דרכים להפחיד.

השרת של המועצה המקומית לשעבר מדבר על "חיילים הונגרים" שרצחו את הצוענים. "כשנשאל אם לא היו אלה הז'נדרמים" (כלומר: השוואבים תושבי המקום), הוא מדקלם "חיילים הונגרים". יש גם מי שמדבר על "חיילים רוסים". לחיילים, הונגרים או רוסים, אין שם ואין פנים, אין מי שאחראי ואין את מי להאשים. "אז מי יזם את רציחתם?", נשאל השרת. תשובתו שהוא חושש להגיד נחתכת מתוך ההקלטה ונעדרת מהסרט הסופי. כך "נעלמת בסרט המציאות של החשש, הפחד מאלימות, ההסכמה לטיהור הכפר מיהודים ומצוענים (שקיימים) גם כעת. נשארת החזות הידידותית של הכפר. הרוצחים (השותקים) מציצים מאחורי הווילונות המוגפים… ומנהלים את העניינים".

אין אשמים

גם הסיפור הבא נעלם בעריכה: בתם של בני זוג צועני שנרצחו הגיעה לכפר אחרי המלחמה, למצוא את קבר הוריה, לשמוע פרטים על הרצח ואולי למצוא חפצים שלהם. "שום קבר היא לא מצאה, אלא פגשה את בני הכפר כשבידיהם קלשונים וחרמשים מונפים. הם גירשו אותה: אין לך ולאף אחד כמוך מקום כאן, קישטָה, החוצה, צוענים מלוכלכים!". תגובות כאלו, שלעיתים הסתיימו ברצח, חוו גם יהודים ניצולים לא מעטים כששבו לבתיהם.

הסרט נערך והוקרן בגרסה סטרילית בהונגריה החדשה, ה"דמוקרטית", "סרט תיעודי שמטרתו לחשוף את האמת המוסתרת", אך הוא לא הצליח לעשות זאת. "הסוד הגדול והנורא הפך להיות סוד גלוי, קטן וחסר חשיבות… גם כשכבר אי אפשר להכחיש את העובדות המרשיעות, אין בנמצא נאשמים. המעשה נעשה, אבל איש לא עשה אותו. הקולקטיב נותר, כביכול, בשלוותו ובסלידתו מאלימות…".

המחברת מוסיפה ש"גם בהונגריה יש המנסים לטפח מיתוס של התנגדות לנאצים, למרות שהייתה בעלת ברית נלהבת של הרייך השלישי. המושג 'נאצים' מתקשר אל הגרמנים בלבד… כאילו רק הגרמנים היו נאצים… המאמץ והאנרגיה המושקעים בשכחה אינם נופלים ואולי אף עולים על אלה המופנים לזכירה". וכך, הזיכרון על שני חלקיו – גם השכחה – מגויס למשימת ההבניה מחדש של זהות קיבוצית נקייה, חפה–כביכול מאשם, כזאת "שאפשר לחיות איתה".

ספרה של קאתלין כץ מסתיים בכל זאת במידה של חיוב: בניגוד למצב בסוף שנות התשעים, בעשור השני של האלף הנוכחי יש כבר התגייסות של צועני–הונגריה לזיכרון ולהנצחת הפוריימוס: אנדרטאות, מסעות לאושוויץ וכדומה. הפוריימוס היה למרכיב בהבניית התודעה הלאומית ובבניית אומה צוענית.

 

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ה' באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 ביולי 2017, ב-גיליון דברים תשע"ז - 1042, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הדבר לא חדש ורדיפת הצוענים ורציחתם של הרבה מהם בידי הנאצים ידועה כבר שנים ואף נכתבו ספרים ובוימו סרטים על הנושא – לא מדובר אפוא בחידוש ואני מתפלא קצת לשמוע שיש צוענים המרגישים שהנושא הושכח

    דומני שאחרי שואת בני עמנו שללא ספק היה נוראה מכל נרדפי המשטר הנאצי בכמות ובמהות כאחד הקבוצה האתנית הידועה ביותר בתודעה של פשעי המשטר הנאצי היא של הצוענים

    למרות שהיה אצל הנאצים חילוק בין קבוצות שונות של הצוענים חלקם נחשבו "טהורי גזע" ולא נפגעו וחלק נחשבו "נחותים" נכלאו ונרצחו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: