הוא ראה בנשים שותפות לשיח ההלכתי, עודד שיח רב–מגזרי וגם עורר סערה כשהחרים את המפגש המתוקשר עם האפיפיור. שלושים ושש שנים לפטירתו של הרב יצחק נסים, תורתו עדיין רלוונטית

"דווקא טענותיך נגדי נעמו לי לא פחות מברכותיך, כי חסיד אני לדברים כנים, ודברי בקורת של איש אמונים יקרים בעיני לא פחות מדברי תהלה ושבח". דברים אלו כתב דוד בן–גוריון לרב יצחק נסים, כמכתב תודה על מכתבו לחגיגות השמונים לזקן. בעוד שהמברכים הרבו לשבח ולפאר את ראש הממשלה הראשון, הרב נסים, כשומר נאמן של תורת ישראל, שיבח וביקר היכן שהיה צריך: "חרדתי מכמה מעשים אשר עשית". על כך הודה לו דוד בן–גוריון, שכן ניכרים דברי אמת ותוכחת אוהב.

בט' באב הקרוב נציין שלושים ושש שנים לפטירתו של הראשון לציון הרב יצחק נסים, ששימש בכתר הרבנות הראשית לישראל בין השנים 1955–1972. נדמה כי העיסוק והעיון בתורתו של הרב נסים נדחקו לפינה, שלא בצדק, ובשורות הבאות אבקש להאיר מעט ממנה.

הרב נסים (מימין) בטקס ההכתרה עם ר' חזקיה שבתי, אב בית דין בירושלים, 1953
צילום: באדיבות המשפחה

הכרה במעמד האישה

הרב נסים עלה מבגדד לארץ ישראל, רכוב על גבי חמור, בהיותו בגיל שלושים. הוא התחבר מיד לרב חזקיה שבתי, לראי"ה קוק ולרב"צ עוזיאל, והאחרון ביקש שיחליפוֹ בכהונת הראשון לציון בבוא העת. במקביל ללימודיו התורניים עסק במסחר, שכן לא רצה להתפרנס מהתורה. אולם שמו הלך לפניו ורבים שיחרו לפתחו וביקשו שיפסוק להם את דבר ה' – זו הלכה.

לאחרונה הוציאה יד הרב נסים טרילוגיה הנקראת "לדור ולדורות", המקבצת מבחר של נאומים, שיחות, מכתבים, הודעות ומנשרים של הרב. חוקר הרבנות הראשית הרב שמואל כ"ץ ערך את הדברים והוסיף כותרות ותוכן עניינים מפורט. מעיון בספרים הללו אנו עדים להיקף העיסוק של הרב נסים וליחסיו לפרשיות מרובות בציבוריות הישראלית והכללית.

בכרך הראשון, "מאמרים ונאומים", הסידור העיקרי הוא סביב לוח השנה היהודי ואירועים הנלווים לו, והוא כולל גם דברי הערכה לאישים שונים ומגוונים. בכרך השני, "בקומה זקופה", מבחר מאמרים בנושא מעמדה של ירושלים. בולטות במיוחד בכרך זה ההחלטות הראשונות של הרבנות מהתקופה שבה שוחררה ירושלים. למשל, להעביר את בית הדין הגדול למרגלות הר–הבית. כמו–כן, מכיל כרך זה דברים והתייחסויות לאירועים בין–לאומיים מגוונים, קריאות לעלייה לארץ ועוד. בחלק השלישי, "לאחדים בידך", מוקדש עיסוק נרחב לשאלות גיור ומיהו יהודי, וכן מופיע תיעוד של ביקורים ביישובים שונים בארץ, של הקשר עם יהדות התפוצות, התכתבויות עם ראשי המדינה ועוד.

בספר השו"ת שחיבר, "יין הטוב", מכונסות תשובותיו מכל ארבעת חלקי השולחן ערוך, תשובות שמבוססות על הבנה מעמיקה של המקורות ושכל ישר המתכתב עם המציאות. זכה הרב נסים ובמהדורה הראשונה של השו"ת מופיעים דברי ברכה מה"חפץ חיים. התכתבויותיו ההלכתיות היו בדיאלוג מתמיד עם גדולי רבני ישראל. בחלק מתשובותיו מגיבים הרב קוק, הרב עוזיאל, הרב פראנק, ובדור מאוחר יותר מכותבים ומגיבים הרב אוירבך, הרב אלישיב וכן הרב מרדכי אליהו, ועוד רבים שאין כאן המקום לפרטם.

ברבים מפסקיו נראה שהרב נסים הקדים את השיח הקיים כיום. כך למשל בעניין ברכת נשים על מצוות עשה שהזמן גרמן. כידוע, ישנה מחלוקת בין הפוסקים הספרדים לאשכנזים בעניין זה. בעוד ההולכות אחרי הבית–יוסף נוהגות שלא לברך על מצוות אלו, ההולכות אחר מנהגי הרמ"א כן מברכות. אולם הרב נסים סבור שגם להולכות אחרי דעת מרן ראוי לברך, וזאת משום שהמציאות כיום השתנתה ונשים קוראות, מתפללות ולומדות, והיות שהן שותפות לפעילות הדתית ראוי להן גם לברך (שו"ת יין הטוב, אורח חיים, א). יתרה מכך, הרב נסים סבור שאם הרב יוסף קארו היה חי כיום ורואה את המציאות שלנו, אף הוא היה חוזר בו מפסקו ומורה לנשים לברך. כאן המקום לציין שהרב נסים עודד נשים לשאול אותו שאלות בהלכה, והקפיד שהדברים יתפרסמו בשמן ולא בשם בעליהן, שיֵדעו כולם כי גם נשים מעורבות בחיי הדת וההלכה.

החרים את ביקור האפיפיור

הרב הרבה לבקר את חיילי צה"ל ומפקדיו במטרה לחזק את רוחם בעמידתם האיתנה להגנת העם והארץ. כן עסק רבות בקירוב ובקיבוץ גלויות ובהפיכת עם ישראל לעם אחד בארץ אחת. כחוט השני שזורים בדבריו העמידה על חיי הרוח והתרבות של האומה, היונקים מערכי התורה, והדגש על שמירת האחדות בעם על פלגיו השונים.

כמי שחווה על בשרו את ייסורי הקמת המדינה, הוא היה בעל השקפה ציונית עד כדי כך שפסק להלכה שמותר להסתפר ולהתגלח ואף לערוך נישואין בה' באייר. זאת בהסתמך על העובדה שכל מנהגי האבלות שאנו נוהגים כיום בספירת העומר מאוחרים לזמן התלמוד:

המורם מכל האמור, יום נס שאירע בימי הספירה יש להתיר להנשא ולהסתפר בו. באשר ליום העצמאות, הנה אמנם היתה צפייתנו כי התקומה המדינית תתלווה בגאולה רוחנית שהנהגת המדינה וארחות חיינו יהיו מושתתים על עקרי היהדות וערכיה – ולא זכינו לכך, אולם עניין זה אין בו להעיב על שמחת התקומה כשלעצמה, משום שהלקויים עשויים הם לחלוף ותפילתנו כי יזכנו השי"ת לגאולה השלמה והאמיתית בקרוב (יין הטוב, אורח חיים, סימן יא).

כדרכו, הרב נסים מברך ומבקר כאחד. אולם הביקורת כשלעצמה אין בכוחה להעלים מלראות את הטוב שבהקמת המדינה על כל המשתמע מכך.

הרב נסים שמר על קשר אמיץ עם הקיבוצים של השומר הצעיר, דבר שלא היה פשוט כלל ועיקר. בשבט תשי"ז, לאחר סיור בכמה מקיבוצי השומר הצעיר, נאם הרב נסים ואמר: "ברשותכם אגע באחת הבעיות, אשר כפי שאני למד מעסיקות את התנועה הקיבוצית, והיא נוגעת לשאלות החברתיות והתרבותיות בקיבוץ… אבל האמת כך היא: לנו יש תורה המקיפה את כל מערכות החיים, ואין שטח אחד משטחי החיים שאינו כלול בה". כך, במסגרת דברי השבח על עבודת האדמה, ביטחון היישוב וקליטת העלייה, הוא נוגע גם בצורך לחזק ולהורות את דרך התורה. הוא מסיים את דבריו ואומר: "הריני מעמיד עצמי לרשותכם, אשמח מאוד אם תטרידוני בשאלות ואם תטלטלוני בדרכים. זאת חובתי ואעשנה".

הרב דיבר וכך אכן עשה. ביתו היה פתוח לכולם, ופעמים רבות היו כינוסים שונים בסלון ביתו לשם הידברות וליבון סוגיות, מפי אנשי רוח ומעש מכל גוני הקשת הפוליטית והדתית בישראל. את כולם הוא כיבד במאור פנים ואוזן קשבת מחד גיסא, ובלי חשש לומר את דעתו ואת עמדת היהדות מאידך גיסא.

בשנת 1964 אירע האירוע המפורסם שבו ביקר האפיפיור פאולוס השישי בארץ–ישראל, ביקור ראשון של ראש הכנסייה הקתולית בארץ. עיקר ביקורו היה בממלכת ירדן, כמי ששלטה אז בעיר העתיקה, והאפיפיור הלך בדרך הייסורים ויה דולורוזה. האפיפיור ערך ביקור רשמי וקצר עם נציגי המדינה בתל מגידו. בעוד כל ראשי המדינה – הנשיא זלמן שז"ר, ראש הממשלה לוי אשכול וצמרת המדינה – התכוננו לביקור ממלכתי הכולל משמר כבוד צבאי לפי כללי הטקס, הרב נסים החרים את הביקור המדובר. אותה מידת אמת שכה אפיינה אותו הובילה אותו לעמדה זו. לטענתו, אם האפיפיור רוצה לכבד את העם היהודי עליו להגיע לבירת ישראל, ואין לכפוף את הגאווה הלאומית בפניו. תחילה ספג הרב ביקורת נוקבת על מעשיו. אולם לאחר מעשה רבים הודו לו, במיוחד לאור העובדה שהאפיפיור לא לחץ ידיים ולא הזכיר את מדינת ישראל בדבריו.

בצוהרי ט' באב תשמ"א השיב הרב נסים את נשמתו לבורא. הייתה זו דמות מופת המשלבת עוז וענווה, גדלות בתורה ועבודה, עמידה זקופה על הכבוד היהודי ללא פחד ומורא, אהבת ישראל ואחריות ציבורית.

הרב יהושע גלזמן הוא רב ביה"ס חורב בת"א ודוקטורנט במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ה' באב תשע"ז