מלחמות שקורות בחורף  | גל פרל פינקל

 

המערכה הקשה ביותר שכפו הגרמנים על בעלות הברית, בחבל הארדנים, מתוארת לפרטיה כרומן מתח בספרו המצוין של ביוור. לקחיה צריכים להילמד גם בשדה הקרב היום

ההימור האחרון של היטלר

המתקפה בארדנים 1944

אנטוני ביוור

מאנגלית: עמנואל לוטם

ידיעות ספרים, 2017, 422 עמ'

לאורך ההיסטוריה אירעו לא אחת מקרים שבהם צבאות ספגו מתקפת פתע קשה, אך מעטות מהן היו נואשות ודרמטיות כמו זו שהייתה למעשה "ההימור האחרון של היטלר", כשם ספרו החדש של הפרופסור הבריטי אנטוני ביוור. הספר מציג תיאור שלם של המערכה הקשה ביותר בזירת מערב–אירופה במלחמת העולם השנייה – המערכה בחבל הארדנים.

לאחר שחרור פריז מידי הגרמנים האמינו מפקדי בעלות הברית שהמלחמה לקראת סיום, בין היתר בשל התקדמות הרוסים בחזית המזרחית. שורה של קרבות כושלים ועתירי קורבנות, ובהם מבצע "גן–שוק" ויער הירטגן, שבהם הוכחה "יכולתו המדהימה של הצבא הגרמני להתאושש מאסונות" (עמ' 38), היו אמורים להעמידם על טעותם. כדי להמחיש שאננות זו מתאר ביוור מה העסיק את בכירי המפקדים האמריקנים. הגנרל ג'ורג' פטון ניהל רומן עם מרלן דיטריך, שבאה לצרפת לבדר את חיילי ארצות הברית, וכמוהו הסופר והכתב הצבאי ארנסט המינגוויי. מעריץ אחר של דיטריך "היה ג'ים גֶוִוין מהדיוויזיה המוטסת 82, מייג'ר–גנרל יפה תואר וצעיר להדהים שנעשה מאהבהּ. לאחר זמן נעשה גווין מאהבה של מרתה גלהורן, גברת המינגוויי השלישית" (עמ' 64). בשנה האחרונה למלחמה הייתה פריז לחגיגה נודדת.

אבל לגרמנים היו תוכניות אחרות. למרות האיום ממזרח מצד הצבא האדום, בחר היטלר להטיל את כוחות העתודה האחרונים שלו למתקפת פתע שתפצל את כוחות בעלות הברית ותגיע עד נמל אנטוורפן, בסיס האספקה החיוני שלהם. המטרה – לאלץ את הבריטים והקנדים לנטוש לחלוטין את המערכה ואולי גם לרתום אותם בהמשך למערכה נגד הסובייטים. "היטלר בחר בארדנים כגזרת ההבקעה, משום שהכוחות האמריקניים המחזיקים במקום היו כה דלילים" (עמ' 92). במפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF) פקפקו הגנרלים הבכירים בהצלחת מהלך שכזה. המודיעין שלהם הסתמך כמעט באופן בלעדי על המידע שהתקבל מ"אולטרה", שם הקוד לתקשורת גרמנית מוצפנת שפוענחה על–ידי יחידת המודיעין הבריטי בבלצ'לי פארק. אולם, "פקודתו של היטלר לשמור על דממה אלחוטית מוחלטת בקרב היחידות התוקפות קוימה במלואה, ולפיכך לא יכלו המפענחים בבּלצ'לי פארק לקבל תמונה ברורה מיירוטי אולטרה. למרבה הצער, SHAEF הסתמך הרבה יותר מדי על מידע אולטרה, והיה מקובל עליו שזהו מקור כל החוכמה" (עמ' 113). יש בכך דמיון רב להתנהלות המודיעין הישראלי ערב מלחמת יום הכיפורים.

מתחת לאפם הצליח הצבא הגרמני לרכז קבוצת ארמיות, בפיקוד הגנרל מודל, שכללה שתי ארמיות שריון פַּנצֶר ולצידן ארמיית רגלים. ב–16 בדצמבר 1944, ב–05:30 בבוקר, נפתחה המתקפה בהפגזה ארטילרית. תנאי מזג האוויר הקשים – השלג הגיע עד לברכיים – מנעו מהכוחות הגרמניים להיעזר בחיל האוויר. ביום הראשון החזיקו הכוחות האמריקניים מעמד, אך למחרת החלה ההתפרקות והבריחה ההמונית. למעט מספר כיסי התנגדות שבהם הפגינו החיילים האמריקנים אומץ רב, השיגו הגרמנים התקדמות ניכרת וחדרו עמוק לעורפם של הכוחות האמריקניים בארדנים. אזרחים בלגים נמלטו מבתיהם בחששם מפני נקמת הגרמנים, והפאניקה התפשטה עד פריז.

המערכה הייתה שעתו הגדולה של הגנרל האמריקני דווייט אייזנהאואר. אף שהוכשר כקצין חיל רגלים, הצטיין אייזנהאואר לאורך שירותו דווקא כקצין מטה ושימש מפקד כוחות בעלות הברית באירופה למרות שהיה חסר ניסיון קרבי. הפעם, "היה נחוש בהחלטתו להתמודד עם האתגר כמפקד שדה, ולא לנצח על הקרב מרחוק" (עמ' 186). ראשית פקד על כוחות העתודה שלו, דיוויזיות הצנחנים 101 ו–82, להשתלט על העיירה בסטון, שחלשה על צומת דרכים חיוני. שנית, העביר את הפיקוד על האגף הצפוני לפילדמרשל מונטגומרי, צעד שנתקל בהתנגדות פנימית קשה מצד פקודיו האמריקנים אך רתם את הבריטים למאמץ הבלימה. הדיוויזיה המוטסת ה–101 השתלטה על בסטון ב–20 בדצמבר, רגע לפני שכותרה על–ידי חמש דיוויזיות גרמניות. הצנחנים נשלחו למשימה ללא ציוד מתאים לחורף הקשה, וללא די תחמושת ואמצעי לחימה שיאפשרו את בלימת השריון הגרמני. את המשימה לפרוץ את הכיתור ולשקם את הגזרה הדרומית הטיל אייזנהאואר על קצין השריון הטוב ביותר שלו, הגנרל פטון.

בתנאי מזג האוויר הקשים ששררו באותו חורף ובעוצמת הלחימה, דמתה המערכה בארדנים באכזריותה לזו שבחזית המזרחית, אולם צנחני הדיוויזיה המוטסת 101 סירבו להתרגש מעובדת היותם מכותרים בבסטון. כשחזר המשורר ורץ המ"פ, לואי סִימפּסוֹן, לשוחת השועל שלו מביקור במפקדת הגדוד, שאל אותו שכנו אם למד דבר מה חדש. סימפסון השיב כי הדיוויזיה מכותרת וחברו השיב בסרקזם, "אז מה חדש?" (עמ' 204). ההומור השחור היה אולי התרופה הטובה ביותר שהייתה לחיילים בחזית כנגד העומס והתשישות. בקרבות ביער הירטגן ובארדנים נהגו החיילים לספר כי לאחר חמישה ימי לחימה ביער מתחילים לדבר לעצים. ביום השישי, העצים עונים בחזרה.

הגנרל פטון, במפגן מנהיגות קרבית מעולה, סובב שלוש דיוויזיות בזווית של תשעים מעלות בתוך 72 שעות, ותקף עמן מצפון לבסטון. ביוור כתב ש"פטון חולל מעשה ניסים כששינה את פריסת הארמיה השלישית שלו במהירות שכזו" (עמ' 218), אך נראה שסבל מביטחון עצמי מופרז, משום שעד מהרה התברר לו שהכוח הגרמני המכתר את בסטון חזק מכפי שהעריך. בניגוד לגרמנים היה מערך ההגנה האמריקני בעיירה מחורר כמו גבינה שוויצרית. למרות זאת האמינו המפקדים הבכירים של בעלות הברית שהכוחות יחזיקו מעמד. היטלר מצדו ראה בבסטון מהדורה מערב–אירופית של סטלינגרד והורה על כיבושה בכל מחיר.

היטלר בחר בשטח כגזרת ההבקעה. שחזור המתקפה על הארדנים, 2011
צילום: סטפן גאודרי

הפתעות והטעיות

הצעת הגרמנים לצנחנים הנצורים בבסטון להיכנע היא הרגע הדרמטי ביותר בספר. ימים ספורים לפני שהחלה המתקפה הגרמנית נשלח מפקד הדיוויזיה המוטסת ה–101, הגנרל טיילור, לארצות הברית ואת הפיקוד נטל בריגדיר–גנרל אנתוני מֶק'אוֹלִיף, מפקד האגד הארטילרי של הדיוויזיה. באותו בוקר העיר אותו ראש המטה שלו, הקולונל קינארד, שהצטיין כמג"ד צנחנים בהולנד, "ואמר לו שהגרמנים שלחו נציגים הדורשים ממגיני בסטון להיכנע, לבל יושמדו באש הארטילריה. מק'אוליף, עדיין רדום למחצה, מלמל 'Nuts'. כשעלתה השאלה בין קציני המטה על איזו תשובה להמליץ, הציע אחד מהם שמק'אוליף ישתמש באותה מילה עצמה שאמר לקצין שהעיר אותו. כך יצא המסר אל 'המפקד הגרמני' הלא–מזוהה – בפועל, היה זה ליטוויץ – ובו המילה האחת הזאת" (עמ' 227). מילת הסלנג "Nuts" (שמשמעותה "ביצים"), כפי שמלמד תרגומו המצוין של עמנואל לוטם, פירושה הבעת בוז והתרסה, או לחלופין קביעה שמעשה מסוים הוא בבחינת טירוף. כשהעירו את מק'אוליף הוא אמר "לעזאזל!"; כשהשיב לאולטימטום, הוא אמר "השתגעת!". כך או כך תשובתו הפכה לאגדה.

ההיסטוריונים קשרו כתרים רבים לעמידתם של הצנחנים בבסטון ולא בכדי, שכן הם לחמו בתנאי נחיתות קשים ביותר במשך שמונה ימים. באחד המקרים "פלוגה של 502 המוצנחת הבחינה בכ–150 אנשי חי"ר גרמנים עם ארבעה טנקי פנצר סימן IV, שפתחו באש לעברה. המ"פ הסיג את אנשיו אחורה לקו היער. הוא פקד על המקלענים שלו לרתק את החי"ר ולשמור את הטנקים 'מכופתרים' באש רצופה, ואילו הוא וצוות בזוקה נוסף התגנבו אל הטנקים מהאגף. הם חיסלו שלושה טנקים בבזוקות שלהם, והפלוגה השכנה הורידה את הרביעי. הצנחנים כמעט לא אכלו באותו יום. רובם לא קיבלו יותר מחצי ספל של מרק שעועית לבנה, אבל החזיקו מעמד" (עמ' 264). ב–27 בדצמבר, לאחר ארבעה ימי לחימה קשים, הצליחו כוחות שריון מהארמיה השלישית של גנרל פטון לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית והמצור על בסטון הסתיים. המבצע של פטון היה חיוני, אך גם שנים לאחר מכן סירבו צנחנים רבים להכיר לו טובה על כך. לתפיסתם הם לא נזקקו להצלה.

הגרמנים ספגו כ–80,000 נפגעים במערכה וכמוהם בעלות הברית. אף שהדיוויזיה המוטסת 101 ספגה את שיעור ההרוגים הקשה ביותר, 535 מאנשיה נפלו בקרב, הוחלט שמלאכתה לא תמה. בימיה האחרונים בצדו הצפוני של כיס בסטון, נשלחה בתחילה פלוגה ה' של חטיבת החי"ר המוצנח 506 לכבוש את פוּאָה. "כל אחד מהמחליפים שהגיעו למחלקה נהרג בעיירה ההיא", אמר אחד מוותיקי הפלוגה, "ואין לי מושג למה". ההתקפה התנהלה כאסון מוחלט, עד שהוחלף המ"פ בלי גינונים מיותרים (עמ' 325). המ"פ החדש, רונלד ספירס, תפס פיקוד על הפלוגה תחת אש והשלים את המשימה. לאור מה שעברו בבסטון, אפשר רק לתאר את תחושת ההקלה של אנשי הדיוויזיה כשהתברר להם כי הגיעו מאוחר מדי לאלזס מכדי להשתתף בלחימה.

מתקפת הפתע של היטלר לא מוטטה את בעלות הברית. "כשהעוצבות הגרמניות תקפו, בצריחות ובשריקות, הגנו פלוגות מבודדות על כפרי מפתח כנגד כל הסיכויים. קורבנן סיפק את מרווח הזמן הדרוש לקידום תגבורות, וזו הייתה תרומתן החיונית לניפוץ חלומו של היטלר" (עמ' 340).

המחבר, שהוא גם קצין שריון בעברו, הוציא מתחת ידו ספר שנקרא כרומן מותח. בכישרון מספר–הסיפורים שלו מתאר ביוור את המערכה תוך שימוש באזמל מנתחים חד וביקורתי כמו גם בהומור בריטי שנון. זהו, ככל הנראה, ספרו הטוב ביותר עד כה.

במאמר שכתבו בשעתו ב"מערכות" מנו קציני צה"ל ערן ניב, אליעזר טולדנו ויותם אמיתי שני לקחים שיש להפיק מן המערכה בארדנים. "תמיד יהיו הפתעות בשדה הקרב שכן לא זו בלבד שבני האדם מוגבלים ביכולתם לתפוס את המתרחש סביבם, אלא גם האויב עושה כל מאמץ כדי להסתיר את כוונותיו, להטעות ולהונות", קבעו. מאחר שההפתעות יתרחשו, הלקח השני הוא ש"יש לבנות יכולות שיאפשרו התאוששות מהירה מהן". זהו הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מספר זה.

 

גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי ומפעיל הבלוג "על הכוונת" – בלוג מדיני–ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה​

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ה' באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 ביולי 2017,ב-גיליון דברים תשע"ז - 1042, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. קראתי את הספר ממש לפני לא מזמן והוא אכן מעניין מאוד כמו שאר הספרים של ביוור

    אין מה לומר שמבחינת הגרמנים היה מדובר בקרב מאסף אחד גדול שהם נתנו בו את כל ה"רב"ק" אך היה ברור שכבר לא היה להם בדל של סיכוי לניצחון ולמפנה של הרגע האחרון

    מי שאגב הקרב על הבליטה בארדנים מעניין אותו מומלץ מאוד גם ספרו של מקס הסטינגס "ארמגדון" שמתמקד מאוד בכך וגם צפייה במיני סדרה [המעולה!] "אחים לנשק" המבוססת על ספר בשם זה של סטיבן אמברוז שמתעדת את פלוגה "איזי" בדיוויזיה המוטסת ה101 המוזכרת במאמר

    בתחילת כל פרק אחד הווטרנים [בוגרי המלחמה] מספר את סיפורו ואחד סיפר שגם שנים לאחר מכן כאשר היה לו קר מאוד הוא נזכר ישר בקרב בבסטון המתואר במאמר

    לגבי ג'ורג' פאטון-קשה לקצר במילים כדי לתאר את הטיפוס (:

  1. פינגבק: מלחמות שקורות בחורף מאת גל פרל פינקל – על הכוונת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: