בתגובה ל"כופין אותו"

 מאת הרב יצחק שילת, גיליון פרשת מטותמסעי

אם תרצו אין זו עגונה

במאמר חשוב, הציע הרב יצחק שילת לשוב לפתרון הישן שהציעו חכמים לסרבנות הגט: "מכין אותו עד שיאמר רוצה אני". אכן, במבט ראשון זהו פתרון קל, אך לא תמיד ישים וגם לא ראוי.

כפי שציין הרב שילת עצמו, הפתרון אינו ישים במקרה שבו מדובר בסרבן גט כפייתי (ע"ע יחיא אברהם, שישב בכלא עשרות שנים, עד יומו האחרון). פסיכולוגים סבורים שבמקרים אלה, "כאשר יענו אותו – כן ירבה". מדובר בסרבני גט כפייתיים, ששום לחץ פיזי מתון לא ישכנעם לתת גט. להפך: הקשחת תנאי מאסרם והפעלת כוח פיזי יביאו להקשחת לבם עוד יותר, ועד שתפרח נשמתם (את הפתרון הזה, של "יוצאת במות הבעל", אפילו הרב שילת אינו מציע) לא יזכו נשותיהם לראות את הגט המיוחל.

הפתרון המוצע גם אינו ראוי, מכיוון שמדינת ישראל אינה רק מדינה יהודית אלא גם דמוקרטית. עינויים פיזיים היו בעבר אמצעי רווח להבאת עבריינים שפלים לידי הודאה ועונש. לא עוד. בדומה לתמורה שחלה לגבי ארבע מיתות בית–דין ועונשי גוף במשפט העברי, גם במשפט הכללי אלה עברו ובטלו מן העולם, למרות היותם אמצעי הרתעה יעיל למדי.

עיון בספרות ההלכה לדורותיה מלמד שכבר בתקופות קדומות העדיפו חכמי ישראל פתרונות אחרים (דוגמת "הרחקות דרבנו תם", שעיקרן שלילת זכויות כלכליות וחברתיות מסרבן הגט). לצד חששם הגדול מפני "גט מעושה", עמדה גם מגמה ברורה וכללית של המרת עונשי גוף בסנקציות אחרות, פוגעניות פחות, אך לא פחות יעילות בהשגת המטרה. גם ה"סייעתא" שמביא הרב שילת משימושם הנורא של המשטרה והשב"כ באלימות להשגת מטרותיהם אינה מקדשת או מתירה אותה.

אכן, בסרבנות גט עסקינן ב"דיני נפשות" ממש. אבל גם כשמדובר ברוצחים, אין מענים אותם. עינוי פיזי הוא "נשק יום הדין". נעשה בו שימוש, אם בכלל, רק במקרים נדירים וקיצוניים ביותר, דוגמת מחבל שנתפס וקיים חשש ממשי שבידו מידע על עמיתו, "פצצה מתקתקת" שאם לא יעצרוה בזמן תביא למותם של אנשים. אפילו בחקירות השב"כ, החשובות מאין כמותן לביטחון המדינה, הותרה הרצועה רק במקצת. ועדת לנדוי התירה לחוקריו להפעיל רק "לחץ פיזי מתון" (תהא הגדרתו אשר תהא). לא למעלה מזה.

ברוב מקרי הסרבנות אין חובה לעשות שימוש בעונשי גוף להשגת המטרה. יש לא מעט אמצעי ביניים, מידתיים יותר, שניתן וחייבים להפעילם תחילה. כך, למשל, ראוי לאמץ את הצעת הרב שלמה דיכובסקי למנוע מהסרבן "תנאי לוקסוס" בכלא. עליו לשבת בצינוק, לישון על רצפת הבטון, לקבל אוכל במשורה שיספיק לו רק כדי חייו; למנוע ממנו קריאת ספרים ועיתונים או צפייה בטלוויזיה. יש להעבירו מהאגף ה"תורני" (שבו נמצאים נבלים שסרבנותם הייתה לתורתם–אומנותם) לאגף רגיל, שיושביו רוצחים ואנסים, כדי שייהנה מחברתם ה"טובה". אמצעים אלה עשויים להיות יעילים לא פחות יעילים להשגת המטרה, ולמרות חומרתם הם מידתיים הרבה יותר מצד פגיעתם הפחותה בכבוד האדם ושלמות גופו.

לצד אלה, לא על השב"ס המלאכה לגמור וגם דייני ישראל – ובעיקר הם – אינם בני חורין להיפטר ולהיבטל הימנה. עליהם לעשות שימוש בכל הכלים שבארגז הכלים ההלכתי שעומד לרשותם על מנת למצוא מזור למסורבות הגט. למרבה הצער ולמגינת לב, נתוני אמת מבתי הדין הרבניים מלמדים שלמרות שכלים אלה מסורים בידם גם מכוח ההלכה גם מכוח החוק, הם עושים שימוש בכלים שההלכה מעניקה להם רק במועט שבמועט, במשורה ממש.

יש רבנים שמוצאים פתרון לכל (או כמעט לכל) בעיה, ויש כאלה שמוצאים בעיה בכל פתרון. כך היה וכך יהיה. יש במסגרת ההלכה, לא חוצה לה, פתרונות רבים שטרם נעשה בהם שימוש תדיר וראוי על מנת להפחית – גם אם לא לבטל כליל – את סרבנות הגט. אכן, לא כל פתרון יפה לכל מקרה. אבל "אם תרצו– אין זו עגונה". צריך הרבה רצון ונכונות לעשות שימוש בכל מגוון הכלים שבארגז הכלים ההלכתי, המלא והגדוש, ולא להסתפק ב"מברג זעיר" וב"ראש קטן".

אי מציאת פתרון למסורבות הגט כמוהו כהצבת סימן שאלה גדול על יכולתה של תורת ישראל להיות "תורת חיים", הניתנת ליישום במציאות המודרנית. שומה על כל מי שתורת ישראל יקרה בעיניו לעשות הכול לפתרונה. כי בא מועד.

אביעד הכהן

פרופ' אביעד הכהן, דיקן המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט", מייצג במשך שנים רבות מסורבות גט בבג"ץ. חיבורו "דמעת העשוקות – סוגיית העגינות והדרכים לפתרונה" ראה אור בניו יורק ב–2004

——————–

הפתרון: הפקעה

לרב יצחק שילת הצעה להתגבר על סרבני הגט: להכריז עליהם כפושעים פליליים (עניין שכבר התקבל), ולהענישם במלקות, ולפחות לטלטלם, עד שייתנו גט מרצונם. כך הציע גם הרב אליעזר איגרא ודיין אחר זכה לתגובה עדינה מאחת העגונות שביקשה פתרון אחר; אין היא רוצה שבעלה ילקה.

אכן, מרוב צערם על העגונות נראה לרבנים שלמרות שגם מחבלים אין לטלטל, כאן תאומץ הצעתם. האם מבקשים הם להקל מעליהם את הלחץ, באומרם למחוקק: הנה הצעתנו, וידינו נקיות? ואיך יובן שגט שניתן אחרי טלטול ייחשב כגט מרצון? ומדוע יורו בתי הדין על הטלטול כשהם נמנעים מאוד מהפעלת הסנקציות האחרות שביכולתם להפעיל כדי לקיים פסקי דין של גירושין, וזאת בשל החשש המעושה מפני "גט מעושה"? ומה על מי שרק חויב במתן גט, אבל לא נקבע שאפשר גם לכפותו לכך?

יש לומר כדברי הרמב"ן (בעניין אחר, אבל דומה): "עד שאתה כופהו בגופו, כפהו בממונו". בכך עוסקת הצעת החוק שעל שולחן הכנסת. דהיינו, בהפקעה רטרואקטיבית של שווה הפרוטה שבו קידש בעבר האיש הסרבן את אשתו, אם הגט שחויב לתיתו לא ניתן במועד שייקבע. כך לא תיחשב האישה עוד כאשתו של האיש.

אין זה פתרון חדש, הוא הופעל דורות רבים, וכן גם כיום בידי בתי הדין הרבניים – אף שבלא סמכות חוקית – במקרים מיוחדים. אך הדיינים טענו שהם אינם מוסמכים לכך. הוצע להם לפעול מסמכותו של החוק, כפי שהם עושים בשאר הסנקציות, אבל הם סירבו לקבל זאת. לכן קובעת ההצעה שכסף הקידושין יופקע בידי המדינה.

בתוך דבריו רומז, כנראה, הרב שילת להצעה זו, באומרו שסמכות החקיקה בכך אינה מסורה לכנסת. קשה להבין מדוע יפה היה כוחן של קהילות ספרד הקטנות והמוגבלות בסמכויותיהן לתקן תקנות כאלה גם בלא היוועצות עם הרבנים, שאישררו אותן רק בדיעבד? מדוע תקנה של קהילה בבבל קיבלה את ברכתו של רב שרירא גאון, שאף עודד קהילות אחרות לנהוג כמותן? מדוע סברו הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ש והריב"ש ועוד רבים אחרים שאין כל פגם בתקנות קהל כאלה? ומדוע גם הרשב"א עודד התקנתן של תקנות כאלה, וקבע שהקהל לעירו הוא כבית הדין הגדול לכל ישראל? ומדוע ייגרע הקהל שלנו מן הקהלים ההם?

בימינו הולכת וניטלת הסמכות הנתונה גם לקהל, והרבנים מעבירים אותה לרשותם, כמו גם סמכויות המסורות ליחיד. יש להחזירן. גם אין להוסיף ולפחד מן ה"רפורמים" ומחידושיהם. הנזק הגדול ביותר שהם עדיין גורמים הוא הטבעת החשש מן החדש שאסור מן התורה, ואפילו דברים שהיו מותרים נאסרים שלא ייראו חכמים כמחדשים; כך נאסר גם מה שמותר, שלא כדרכה של ההלכה.

גם אין צורך לחשוש מן המחוקק, ואפשר להיעזר בו כשהעזרה מתבקשת (והיא נדרשת בכמה וכמה תחומים). נראה שהקהל, כמו גם הרבנים, אינם יכולים לשאת עוד את החרפה שיש בתופעת סרבנות הגט, והתיקון יפה שעה אחת קודם.

ברכיהו ליפשיץ

פרופ' (אמריטוס) ברכיהו ליפשיץ הוא לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה, ראש המכון לחקר המשפט העברי, וחתן פרס א.מ.ת

——–

הבעיה איננה בהלכה

הרב יצחק שילת משיב:

אני מעריך את רצונם הטוב של שני הפרופסורים המכובדים שהגיבו על דבריי לקדם את פתרון בעיית סרבנות הגט. לאמיתו של דבר גם ההצעה המפורטת שלי, שלא נתפרסמה עדיין ושרמזתי אליה בסוף המאמר, אינה נסמכת על כפייה פיזית דווקא. היא באה לפתור בדרך חדשה את החשש מפני גט מעושה, ולהופכו ל"גט המעושה בישראל כדין – כשר" (גיטין פח, ב).

אחת המטרות של המאמר הייתה לגרום לקוראים להבין שהבעיה איננה בהלכה, שכן זו מציעה פתרון אולטימטיבי גם למקרים של סרבנות קיצונית (אינני יודע היכן מצא פרופ' הכהן שאף לדעתי הפתרון הפיזי אינו יעיל במקרה של סרבן כפייתי; אני כתבתי שמה שיעיל לגבי מחבלים יהיה יעיל גם לגבי כל סרבן שהוא). אם אישה שבעלה מסרב בעקשנות לשחרר אותה רוצה להיות גם יפת–נפש ולא להכאיב לו – אין לה על מי להתלונן.

תמהני על פרופסור למשפטים שכותב: "שימושם הנורא של המשטרה והשב"כ באלימות להשגת מטרותיהם אינה מתירה אותה" – מדובר על מטרותיהם האישיות? האם החוק אינו מתיר הפעלת אלימות מידתית לעצירת פשע? האם "לחץ פיזי מתון" שהותר על ידי ועדת שופטים הוא מעשה נורא?

לבסוף, שתי הערות הלכתיות: לפרופ' הכהן – "הרחקות דרבנו תם" אינן למקרה של כפיית גט. רבנו תם הציע אותן למקרה שבו אין דין של כפיית גט, אלא כפתרון לרף היותר נמוך של "חייב אתה ליתן גט". לפרופ' ליפשיץ – "אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה" שייך דווקא לרבנן, ולא לכנסת. דומני גם שחוק כזה של הפקעת ממון הקידושין למפרע יסתור את זכות היסוד של כל אדם לקניין, והוא ייפסל כלא–חוקתי.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ה' באב תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 ביולי 2017,ב-גיליון דברים תשע"ז - 1042, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. אין בהלכה מושג של הפקעת קידושין במקרים שבהם הקידושין נעשו כדין, וכל מה שמוזכר אפקעת קידושין זה רק במקום שהקידושין היו שלא כדין, או שניתן גט על ידי הבעל ואין ברור האם הבעל חי .

    ומאוד מומלץ למי שלא למד סוגיות אלו לעומק ולא הוסמך לדיינות שלא יתעסק בהם וכבר נאמר בגמרא שמי שלא יודע בטיב קידושין וגירושין שלא יהא לו עסק עימהם.

  2. בניגוד לטענותיך, יש מושג של הפקעת קידושין גם כשהבעל עדיין חי בוודאות והקידושין היו כדין, לדוגמה במבטל גט שלא בפני השליח (וראה תוס' גיטין לג. ד"ה אפקעינהו) וכמו"כ לחלק מהדעות גם באומרת טמאה אני לך.

    • עדיין מי שלא הוסמך לדיינות שלא יחווה דעה בחמורות שבחומורות
      ק"ו מניתוח מורכב שלא כל אחות מתחילה תחווה את דעתה .

      וז"ל הר"ר שלמה בן הר"ש בן צמח " בתקנת הפקעת הקידושין לא נעשה בה מעשה לעולם, וכבר נשאל לראשונים ולא סמכו לעשות בה מעשה, וכ"כ אבי מורי בתשובה"
      הביאו הב"י להלכה באבהע"ז סוף סימן כח' . באותו ההקשר שרצו לתקן להפקיע את כסף הקידושין ולהפקיע את הקידושין .

      וכל המגלה פנים בהלכה שלא כדת עונשו ידוע. עיין בסוף מסכת סנהדרין

  3. הנה לשון הבית יוסף במלואה (העתקתי מפורטל הדף היומי).

    יראה הרואה שדעת הרשב"ץ היא יחידאה בניגוד ליתר ראשונים (השאלה עליה מדובר שם איננה בדיוק השאלה שדנים בה כאן, ולכן לא דברי הרשב"ץ לאיסור ולא דברי החולקים עליו להיתר ניתנים להעתקה ישירה לנדון דידן, אבל מכל מקום הכותב המתקרא "יהודי" בודאי טועה ומטעה).

    "כתב רבינו ירוחם (נכ"ב ח"ד דף קפז ע"ד) בשם הרשב"א (שו"ת ח"א סי' אלף רו) שכל ציבור יש להם כח לעשות הסכמה ביניהם דכל מאן דמקדש בלא עשרה שלא יהו קידושיו קידושין. והריב"ש כתב בתשובה סימן שצ"ט שיכולים הקהל לתקן שכל מי שיקדש שלא בידיעת נאמני הקהל ובפניהם ובפני עשרה יהיו קידושיו מופקעין ובטלים ומעתה ובאותו זמן מפקיעים הקהל כסף או שוה כסף שיקדש בו והמקדש כנגד תקנתם זו אין קידושיו קידושין ואינה צריכה גט זהו מה שנראה לי להלכה אבל למעשה הייתי חוכך להחמיר ולא הייתי סומך על דעתי זה לחומר הענין להוציאה בלא גט אם לא בהסכמת כל חכמי הגלילות כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן אלף ר"ו ששורת הדין רשאים לעשות כן ובלבד שיסכימו בכך אנשי העיר ואם יש ת"ח שם צריך לעשות מדעתו ומעשה היה בעירנו ודנתי בדבר לפני רבותי ומורי הרמב"ן הודה לדברי ומכל מקום עוד צריך להתיישב בדבר עכ"ל: וז"ל ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח בתקנת הפקעת הקידושין לא נעשה בה מעשה לעולם וכבר נשאל לראשונים ולא סמכו לעשות בה מעשה וכ"כ א"א בתשובה (תשב"ץ ח"א סי' קלג). והרשב"א בסימן תקנ"א (בח"א) כתב וז"ל אילו רצו לתקן הקהלות או כל קהלה וקהלה לגדור בפני תקלות אלו יעשה תקנה במעמד כולם ויפקיעו מעתה ועד עולם או עד זמן שירצו כל ממון שינתן לשום אשה מקהלם הפקעה גמורה הפקר גמור אלא אם כן תקבלם האשה מדעתה ומדעת אביה או בפני פלוני ופלוני וכן מצאתי לרב שרירא גאון שכן נהג הוא ואבותיו ואמר לציבור אחד לנהוג כן וכן ילמד אדם בתוך ביתו וילמד לנערותיו לאסור על עצמן על דעת המקום ועל דעת הרבים בלא שום פתח היתר וחרטה כל ממון שינתן לה בתורת קידושין אפילו תקבלם מדעתה אם לא בפני פלוני ופלוני וכן הודעתי אני פעמים לבנות עירנו עכ"ל"

    • שם לא מדובר בהפקעה למפרע (לנדב)

      בס"ד י"א באב ע"ז

      לנדב – שלום רב,

      בנידון של הב"י מדובר בהפקעה שחלה מיד עם הקידושין מאחר שהמקדש עשה שלא כדין וכתקנה וקידש שלא בפני עשרה, ניתן לקיים 'הפקר בי"ד הפקר' ולהפקיע ממנו את כסף הקידושין. אך הפקרה רטרואקטיבית של כסף – מהיכי תיתי שיש רשות לבית דין או לקהל?

      הפקעה למפרע יכולה להיעשות רק מכוח 'כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש' היוצר תנאי בקידושין. בזה לא מצינו מימינו שראשונים או אחרונים הפקיעו באופנים שלא קבעו חז"ל. וכן הסברא נותנת: המקדש מקדש על דעת חז"ל, אך לומר שהוא נותן סמכות בסתמא לכל בי"ד של חכמי דורו שיעמוד להפקיע למפרע את קידושיו, מהיכי תיתי?

      וודאי שבחוגים הליברליים, שהם הדורשים להשתמש ב'הפקעה למפרע', קשה להניח שהם ברצינות יסכימו שכל בי"ד יעשה בקידושיהם כרצונו 🙂

      בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: