נער בקיבוץ דתי בדרום הארץ בשנות השישים סובל מלקות למידה ובעיקר מיחסם האטום של הורים, מורים ויישוב שלם. רומן מבקש תיקון

לא מבליג יותר

שמוליק טסלר

גוונים, 2017, 380 עמ'

"הבאת כסף?", שואל בנג'י את חברו שלומי יוגב, כשהלז מוציא אל הפועל את תוכניתו לברוח מהקיבוץ ולעשות שבת אצל חברו המושבניק, וכל זאת כחלק מהמחאה הפרטית שלו נגד ההתעללות של מוריו בבית הספר. שלומי שולף מילקוטו את שקית ה"בונים", תלושים שווי כסף שמנפיק הקיבוץ לחבריו, ואומר לבנג'י בגאווה שהיא תספיק לו אפילו לבריחה למשך חודש. בנג'י מבליע גיחוך: "זה לא כסף בכלל, מה קרה לך?" (עמ' 199). "מה לא כסף?", מופתע שלומי. "עם זה קונים כולם בכולבו!"

בנג'י נאלץ לבסוף לשלם עליו את הנסיעה באוטובוס, שבמהלכה יוגב מתפכח בבת אחת מעיוורונו באשר לפער העצום שבין עולם המושגים של הקיבוץ לעולם שבחוץ. את הקיבוץ הוא משווה עתה ל"משחק מונופול אחד גדול. המבוגרים מתנהגים כמו ילדים… מתווכחים, רבים, צועקים, ושיא השיאים: משתמשים בכסף מזויף, כסף שלא שווה גרוש" (200).

במהלך הנסיעה באוטובוס משנה שלומי את תוכניותיו ובמקום לרדת במושב הוא ממשיך במסלול הבריחה שלו עד לתל אביב ויורד בתחנה המרכזית, כשכל רכושו עלי אדמות הוא שקית של "בונים" חסרי ערך, ילקוט ישן ושישה כללי ברזל שלימד את עצמו בבית הספר בתקופה שבה מוריו נהגו להתעלל בו. מכאן מתחיל סיפור האודיסיאה הנוגע ללב שלו בדרום תל אביב, לבדו ויחד עם נער רחוב שהוא פוגש באקראי, שאפשר לכנות כמה מפרקיו בשם "חסמב"ה בתחנה המרכזית".

לאחר רומנים וקובצי סיפורים רבים שנכתבו על הקיבוצים החילוניים של פעם, רואה אור רומן חניכה בשם "לא מבליג יותר", רומן בעל אספקטים "חינוכיים" לכאורה המתרחש בקיבוץ דתי בדרום הארץ בשנות השישים. הרומן מתאר באמינות את הווי חיי הקיבוץ מחד ואת דפוסי החינוך הנוקשים מאידך, שהיו עלולים לגרום עוול איום לילדים הסובלים מלקות למידה וקשיי ריכוז.

הקיבוץ‭ ‬כמשחק‭ ‬מונופול‭ ‬אחד‭ ‬גדול‭. ‬ילדים‭ ‬בקיבוץ‭, ‬שנות‭ ‬השישים
צילום‭: ‬משה‭ ‬מילנר‭, ‬לע‭"‬מ

על פסי הרכבת

העלילה מתרחשת אמנם בקיבוץ דתי המכונה "ניר קווים", ומשרטטת מציאות שבה חיים בכפיפה אחת החקלאות והדת, אבל זהו למעשה סיפורו של כל–קיבוץ, עם הבעיות הטיפוסיות: ההפרדה מההורים, הלינה המשותפת, המשמעת הקיבוצית הנוקשה ועוד, שאליהן מצטרפת בעיה חמורה בפני עצמה שבה מתמקד הספר: החינוך הנוקשה עד אטום והיעדר הקשב לילדים עם הפרעת קשב.

הרומן, המתאר תמונת מצב אותנטית של שנות השישים, מעלה את השאלה עד כמה התעללות כזו בילדים עם צרכים מיוחדים אפשרית במערכת החינוך גם בימינו. אולי יפטרו את הטענות המובלעות בספר באמירה המקילה שהיום פותרים בעיות של ילדים עם בעיות קשב בעזרת ריטלין, אבל מי יפתור את בעיית הקשב של ההורים, המורים ומערכת החינוך, והאם יש לזה בכלל תרופה.

שלומי יוגב הוא ילד נבון בן 12 הסובל מלקות למידה, בעיה שאיש לא מצליח לאבחן. לא הוריו – אביו השב תמיד עייף מעבודת השדה ואמו ניצולת השואה – לא מוריו אטומי הלב ולא הקיבוץ. במקום לנסות לסייע לו, מוריו לועגים לו ומשפילים אותו שוב ושוב ואף נוהגים בו כמעט באלימות. שלומי נאלץ כל הזמן להגן על כבודו הרמוס, כאשר אמו מצידה מגינה דווקא על המורים: "זה רק נדמה לך. כולם רוצים רק בטובתך" (139).

שלומי יוגב מנסה לחסן את עצמו מן ההתנכלות של המורים בעזרת תירוצים שהוא מתרץ באוזניהם, ובעיקר בעזרת כללים שהוא מגבש, כמו למשל כלל מספר חמש: "מורה שמשלב ידיים משדר חוסר סבלנות", או כלל מספר שש: "שתיקה ממושכת (של המורה) גוררת עונש חמור". "בגלל אותם כללים שלמדתי, לא הצליחו לתפוס אותי עם 'המכנסיים למטה'" (130).

אבל מה יכול לעשות ילד דון קישוטי אחד לבדו מול כל המערכת? כמובן שלא הרבה. המורים מגבירים את התעללותם בו, עד שהוא נקלע למצוקה נפשית איומה, ויורד לרגע מהפסים כשהוא נשכב על פסי הרכבת ומייחל שהקטר ידרוס אותו.

זעקת הגנבה

ברגע האחרון יוגב מתעשת ומגבש תוכנית מחאה בת ארבעה שלבים, שנועדה לטלטל כדבעי את הקיבוץ ולהוציאו מקיפאונו, וכל זאת על מנת לצעוק את צעקתו של הילד החריג הנרמס תחת מכבש האטימות של פרנסי הקיבוץ ובעיקר מחנכיו. התוכנית המתוחכמת הזו נועדה לא רק לצעוק, אלא, כמדומה, גם להוכיח קבל עם ועדה שהוא הקטן יוכל לנצח את המערכת. יוגב לא מחפש לנקום אלא מחפש צדק.

יחד עם חברו נתי פורץ שלומי לחנות הכולבו של הקיבוץ והשניים גונבים בין השאר חבילת "בונים", שהייתה אמורה לשרת אותו בשלבים הבאים של המבצע הרב–שלבי שלו. הוא גם גונב ארטיקים, שבהם הוא מאכיל את הסוס הזקן של הקיבוץ.

את אקט הגנֵבה בחנות, כמו גם את בריחתם הקיבוצית של הילדים מבית הילדים כמחאה על ניסיון הטיוח של פרשת שומר הלילה הסוטה, מפרשים המבוגרים והמחנכים, המחפשים את הגנבים, כפגיעה אישית בהם וכחוצפה לשמה. הם לא שומעים את הצעקה המגולמת בהם או מתכחשים. ובכל זאת, יוגב מרגיש שהוא הצליח לנער אותם ועובר לשלב הבא בתוכניתו – לברוח מהקיבוץ כדי לזעזע עוד יותר את המערכת האטומה.

בעוד חלקו הראשון של הרומן מתרחש בקיבוץ ניר קווים, חלקו השני מתרחש בתחנה המרכזית ובדרום תל אביב, שאליה מגיע שלומי יוגב בחוסר כול ונאלץ להתמודד בדרך הקשה עם הפער הגדול בין החממה הקיבוצית שבה הורגל לבין העיר הגדולה ופגעיהם של החיים האורבניים: עוני ורעב, חוסר שוויון וחוסר צדק, אלימות ופשע.

פשע בתל אביב

פרקי החצר האחורית של תל אביב הם בתחילה בנוסח ה"דפוק וזרוק" של ג'ורג' אורוול. יוגב מכיר את החיים בתל אביב מלמטה: הוא נאלץ לישון בחדרי מדרגות, סובל מרעב ומצליח לשרוד בזכות העובדה שגנב כמה מוצרי מזון ובעיקר בזכות הכלל ששיננה תמיד באוזניו אמו ניצולת השואה: "קליפת תפוח אדמה בצבע חום / יותר טוב מכלום" (225). השואה מבצבצת בשולי הסיפור ושבה ומופיעה בצמתים מרכזיים שלו, ושלומי יוגב סובל למעשה מתסמונת קלאסית של דור שני לשואה.

בהמשך מסתבך יוגב שלא מרצונו עם כנופיית פשע והופך לעד לשוד בנק, שהוא וחברו, נער הרחוב פרל, שמדריך אותו בחצר האחורית של תל אביב, מדווחים עליו למשטרה בדרך מקורית משלהם. בזכות סיועם של השניים, ובעיקר זה של שלומי, שודדי הבנק וגם כנופיית עולם התחתון שהטילה חיתתה על השווקים בדרום תל אביב נתפסים. שלומי לא שוכח אף לרגע שהוא למעשה גיבור בעל כורחו, וגם לא שוכח את חברו הטוב פרל שכל האחרים נטשו אותו.

בריחתו של שלומי מן הקיבוץ העלתה שם את מפלס הדאגה באשר לגורלו, ומצליחה לזעזע את החברים ולחולל את השינוי התודעתי הנחוץ, כפי שהוא קיווה מלכתחילה. יוגב חוזר לקיבוץ כמנצח ומתקבל בו בכבוד מלכים. מבחינה זו זהו ספר אופטימי, אולי אופטימי מדי.

"לא מבליג יותר" הוא רומן לכל הגילים, החושף את תחלואיה של חברה סגורה בעלת ערכים נוקשים. לא מדובר בספרות קאנונית גבוהה, אבל את הרומן המערב צחוק ודמע, תיעוד ופרוזה, יוכלו לקרוא בהנאה בני נוער ומבוגרים כאחד. על אף שזהו אחד הרומנים הדידקטיים והנאיביים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, הוא מצליח לגעת בקורא בחלקיו הרגישים וההומוריסטיים, ולתזז יפה למדי בין סיפור מעשייה חסמבאי לבין רומן בעל מסרים פדגוגיים.

עד לשלב מסוים המסרים הללו לא מכבידים מדי על הקורא, אך בכל מקרה לטעמי מוטב היה למנן אותם קצת יותר ולהשאיר את הרומן כפרוזה נקייה ככל האפשר. בהקשר זה, צרם לי האפילוג המיותר שצירף טסלר לספר, שמקלקל את הטעם הטוב, כיוון שהוא מנסה להאכיל בכפית את הקורא, ושלא לצורך, בכל המסרים שהובלעו בו ממילא מעל ומעבר בעמודיו הקודמים של הרומן.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ז בתמוד תשע"ז