האבק המתפזר של זיכרונות הילדות | עמיחי שלו

הילד קרל אובה חי בעולם שקרי ובלתי הוגן. ברגישות, בכנות חסרת פשרות ובחוש דרמטי מעולה יוצר קנאוסגורד חיבור רגשי ישיר שגורם לך לרצות לכתוב בו במקום

ילדות

קרל אובה קנאוסגורד

מנורווגית: דנה כספי

מודן, 2017, 411 עמ'

במוח שלנו יש זיכרון לטווח קצר וזיכרון לטווח ארוך. בקצר אנו משתמשים ללא הרף, אנו לא יכולים לשרוד בלעדיו. הארוך הוא ישות הרבה יותר חמקמקה. אנו בדרך כלל משוכנעים שסך הזיכרונות שלנו הם אמיתיים. אבל בכל פעם שאנו שולפים זיכרון מהטווח הארוך ומחזירים אותו, אנו למעשה פוגעים בתצורתו הראשונית. כלומר, עצם השימוש בו שוחק אותו והופך אותו לישות דינמית. מה שקורה הוא שלאחר זמן רוב הזיכרונות הם כמעט בדיות מוחלטות.

החלק השלישי בסדרת הממוארים של הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד בעלת השם המפלצתי "המאבק שלי" (בנורווגית זה אף נשמע גרוע יותר: Min Kamp) הוא בעצם מסע של המחבר אל עבר הזיכרון שלו, מסע בעירבון מוגבל מאוד. כבר בהתחלה הוא כותב כך: "הזיכרון הוא לא ממד מהימן בחיים. והוא אינו מהימן מהסיבה הפשוטה שהוא אינו מציב את האמת כערך עליון. הדרישה לספר את האמת לעולם אינה קובעת אם הזיכרון משחזר אירוע כלשהו באופן מדויק. התועלת העצמאית היא שקובעת. הזיכרון הוא פרגמטי, הוא ערמומי ומחבל תחבולות, אבל לא באופן עוין או מרושע. ההיפך, הוא עושה הכול כדי להשביע את רצון מארחו".

בכל זאת, קנאוסגורד מחליט לצאת למסע הדון–קישוטי הזה בנבכי הילדות שלו בעיירה קטנה בנורווגיה, עם אבא המזכיר את דמותו של בראד פיט ב"עץ החיים" של טרנס מאליק, אמא בעלת נוכחות חיוורת, אח גדול פונקציונלי, ובעיקר החברים הגרים לידו. ביחד הם מגלים את העולם שהולך ומתרחב בפניהם כל העת, אם בשיעורי שחייה, בטיפוסי הרים, בטיולים בינות פיורדים, ברסיסים של אהבה ראשונה, או בביקורים במזבלה הקסומה שם ניתן למצוא חוברות קומיקס. זו לא ילדות "מיוחדת", למרות שכל ילדות היא מיוחדת. היא פריפריאלית ואוניברסלית באותה מידה. אין בה אירוע גדול ומכונן, אפילו טרגי, כזה שיעביר את הגיבור מסע חניכה מואץ, כפי שקורה לא פעם ברומנים מסוג זה.

הנרטיב, אם בכלל אפשר לכנותו כך, אינו מתפתח במובן התקני של המילה ומבחין תוך כך בעיקר וטפל. הקואורדינטות הללו משובשות לגמרי ובכוונת מחבר, כלומר הכול הוא עיקר. כך, הממואר הזה אינו עובד בעצם בצורה אקספוננטית, אלא יותר בצורה של מסה קריטית. הכמות יוצרת את הליניאריות. ככל שממשיכים בו ההוויות הולכות ומצטברות ונערמות ומתקבלת תמונת עולם עוצמתית בעיקר נוכח הכנות הבלתי מתפשרת של הכותב.

מסע דון־קישוטי בנבכי הילדות בעיירה קטנה בנורווגיה. קרל אובה
קנאוסגורד
צילום: אי.פי.איי

זיכרון מאב מפחיד

הילד קרל אובה בסיפור הוא אמנם ילד בכיין, שחצן לפרקים, אבל בכל רגע יש בו משהו נוגע ללב. המחבר מצייר באמצעותו קשת של אבחנות חדות ביחס למצב חוסר ההוגנות של הילדות. כלומר, בתור ילדים לא פעם העולם נראה לנו בלתי הוגן מנקודת מבטנו (ובמקרים רבים בצדק). ככל שאנו מתבגרים, העולם משדר לנו שבסך הכול מדובר בנאיביות, בראייה צרה ובתפיסה של שחור–לבן. אבל קנאוסגורד מראה שזה לא בהכרח כל כך פשוט, וזה לא בהכרח כל כך ציני. העולם הוא פשוט בלתי הוגן. מבוגרים הם אנשים בלתי הוגנים. והעולם שלהם הוא מסכה שקרית. במיוחד כפי שהוא מיוצג על ידי המשפחה, שהיא לכאורה ממסכת בינינו ובין העולם, מתווכת, מסבירה, וגם מפרקת.

ההורים של קרל אובה מנהלים מערכת משפחתית משונה, ספרטנית בלשון המעטה; מותר לאכול רק תפוח אחד ביום. אם חלילה איבדת גרב בברֵכה אתה משלם על כך ביוקר. יש זמן מדויק לארוחות, יש זמן מדויק לצפייה בטלוויזיה. יש כללים נוקשים ומי שחורג מהם – נענש. האבא עומד בחזית הדיקטטורית הזו. דמותו קשה ומרתקת. הוא יודע מנגד גם להפגין רגעים של "אבהות תקנית", לקחת את ילדיו לטיול או למשחק כדורגל, אבל במאזן הכללי הוא פשוט אדם מפחיד. מורה בחטיבת ביניים שניסה את מזלו אף בפוליטיקה המקומית, והוא בעיקר מטיל אימה תמידית שלעיתים מסתיימת גם באלימות. הסצנות שבהן הוא מכריח את קרל אובה הקטן לאכול בניגוד לרצונו (רק כי הגיעה העת לאכול וזה לא ייתכן שקרל אובה לא ירצה) הן מצמררות.

אבל הכי חשוב – האב הוא בעיקר בלתי הוגן. כלומר, מערכת המשטר שהוא הקים היא עיוורת ובמידת מה בלתי אנושית. והיא סימפטום בעצם להתפרקות ההדרגתית של המשפחה. נכון, לא מדובר במשפחה מאושרת מלכתחילה, אבל כן מדובר במשפחה "מתפקדת", אחת המילים המכובסות המופלאות ביותר של העולם הקפיטליסטי התועלתני. יש במשפחה הזאת גם צדדים חיוביים לפרקים, בעיקר הסבא והסבתא. יש בה מרחב ציבורי חולני ובעיקר המון מרחב פרטי, ממושטר אף הוא עד לרמת הפרט הקטנה ביותר, המיקרוסקופית. והמפגשים בין שני סוגי המרחבים מרתקים, ומוכיחים כי אין דבר כזה "רצון חופשי" אפילו כשאתה ילד.

הזיכרונות הצפים ועולים מייצרים תמונה מאוד מובהקת. ודומה כי מה שמכונן את סדר היערמותם הוא כאמור לא מחשבה דרמטית, אלא רגשית, ככל שהסצנות עם האבא הולכות ומצטברות. אין התפתחות של היחסים ביניהם, אין שינוי, אין שורה תחתונה. לקראת סוף הספר המחבר מציין שנפגש עם אביו הזקן והחצי עיוור, ודומה כי בשורות הללו דווקא שררה מעין השלמה סלחנית עם העבר, גם של המחבר וגם של אביו. אבל הזיכרונות הצטברו בצורה מסוימת, ויצרו סיפור רגשי של אימה ושנאה. כלומר, אופן סידורם אינו אובייקטיבי, ולפי המחבר ומחקר מדעי המוח – גם לא יכול להיות כזה. כי באופן מדויק יותר, הוא עצמו הגורם שמכונן את הכול. הזיכרון נישא על גבי אותה ישות שהיא אני, וגם היא דינמית ומוזרה.

"מסתכל על תצלומים ואומר: הם מייצגים סוג של זיכרון, רק ללא האני שממנו נובעים בדרך כלל הזיכרונות, והשאלה היא כמובן מהי אם כן המשמעות שלהם… את הזמן אנחנו מצלמים, לא את האנשים שבו, אותם אי אפשר ללכוד בתמונה". בתחילת הספר הוא אכן תוהה מה הקשר בין הילד שמופיע בתמונות לבין האיש המבוגר שכותב. נכון, מבחינה רשמית הם אותו האחד. אבל האם מבחינה מעשית? הזיכרון הוא דרך לחבר קו בין שתי הנקודות האלה, קו מזוגזג וחמקמק. הזיכרון ממלא את החלל ומרוקן אותו בו בזמן. אבל האני גדול וערטילאי יותר מהזיכרון.

בסוף, לפני שהוא נפרד מעיירתו והוא מביט בנערים ובנערות, הוא אומר: "מאז הם עשו בחייהם כל כך הרבה דברים זה לזה, כל כך הרבה דברים קרו ובעוצמה כה גדולה, שלאירועים הקטנים שהתרחשו בילדות אין יותר משקל מאשר לאבק שמיתמר אחרי מכונית חולפת, או לפלומת שן הארי בתום פריחתו… אירוע אחר אירוע נפוצים באוויר על פני האחו הקטנטן של ההיסטוריה הפרטית שלך, צונחים בין גבעולי הדשא ונעלמים".

יצירה שעובדת אחרת

הכרך "ילדות" הוא בעצם מסע למילוי החלל, מסע לחיבור שתי נקודות, אבל המחבר יודע שזה חיבור לא מעשי. הכתיבה והזיכרון הם אמנם הדרך המיטבית, "התפקודית", לעשות זאת. אבל זו דרך שמן הסתם תייצר שיעור גבוה יותר של בדיון מאשר אמת אובייקטיבית. אחרי שהכול נכתב, והתמונות באלבום פרושות, אולי הפנורמה מתבהרת קצת, אבל לעולם היא לא תתבהר לגמרי.

יש לקנאוסגורד רגישות וחוש דרמטי יוצאים מגדר הרגיל. הוא מסוגל להפיח עוצמה מרבית בכל סיטואציה. הוא יודע לכתוב סצנות מדויקות ברמה הכירורגית, כאלו שצולפות בקורא ללא רחם, וכשזה מתואר באמצעות אותה כנות, אותה התערטלות מילולית מוחלטת שלו – נוצר קסם מיוחד. חיבור רגשי ישיר ובלתי אמצעי. אפשר לומר אף שהקריאה ב"ילדות" וגם בשני הכרכים הראשונים – "גבר מאוהב", "מוות במשפחה" – משחררת אי אילו פרומונים או הורמונים במוח. כימיקלים שלא רק גורמים לך תחושות של חדווה, אלא גורמים לך גם לרצות לכתוב בו במקום, לא משנה מה, ולא עבור תועלת כלשהי.

לאחרונה נשמעות טענות, חלקן כמעט מבוססות, על כך שהפרויקט של קנאוסגורד הוא אחד מיצירות המופת של המאה העשרים ואחת, ומזכיר במידת מה – לאו דווקא בגלל אורכו ובגלל התמות שהוא מעלה – את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. ההשוואה ביניהם היא מעט בעייתית והמדדים לקביעת מידת "המופתיות" של יצירה הם לא פחות בעייתיים, ועל פי רוב נדרשת פרספקטיבה ארוכה ורחבה יותר.

את הצייטגייסט הספרותי אפשר לאפיין בכל מיני דרכים ותצורות. אפשר להגיד שמה שמאפיין אותו הוא סימולקרות ספרותיות, עידן של סינטטיות רגשית וולטר–בנימינית משועתקת, או קונפורמיזם מודרניסטי או בידור עילי או רגרסיה. ואפשר גם לנסות לראות את חצי הכוס המלאה. בכל זאת, "המאבק שלי" (אי אפשר שלא לתהות על מה לכל הרוחות חשב הנורווגי המוכשר כשקרא כך לפרויקט שלו?), מופתי או לא מופתי, הוא בהחלט אחת היצירות המיוחדות של התקופה. לקרוא לו "ממואר" בלבד יהיה מעין עלבון. הוא הרבה מעבר לכך. הוא יצירה שעובדת אחרת. יצירה שבודקת רעיונות משמעותיים ונותנת להם פרשנויות דרמטיות, מצליחה בכנותה לנגוע בלב, ובעיקר כתובה בכישרון ייחודי. פרשני העתיד כבר יקבעו לגבי מידת מופתיותה.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ז בתמוד תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 ביולי 2017,ב-גיליון מטות-מסעי תשע"ז - 1041, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: