החופש הגדול מספק להורים הזדמנות ליטול אחריות על חינוך ילדיהם ולהעמיק את מערכת היחסים איתם. בעקבות שלושה עקרונות חינוך, העשויים להפוך את החופש לתקופת צמיחה

התלמידים רוננים במקהלה "חופש בא", אולם אנו ההורים נפשנו בדאגה. ברתת וברעד עומדים אנו בפני תקופה זו. מה יעשו הילדים בחופש? שוב יצפו במסכים?! איך יבלו את רוב שעות היום? ואנו דאגה, כי התלמידים כעת הם באחריותנו, בניגוד לכל מה שאנו מורגלים אליו ממהלך השנה.

דאגה זו נובעת מן התפיסה שהאחריות החינוכית על הדור הצעיר מוטלת על המדינה. כבר בשנת 1949 נחקק חוק לימוד חובה, הקובע שעל המדינה מוטלת חובה לספק לכל תלמיד חינוך חינם. החוק גם מחייב את ההורים לשלוח את ילדיהם למוסד חינוכי מוכר. מודל שליחת תלמידים למוסד חינוכי מופיע אלפי שנים קודם, בתלמוד הבבלי (בבא בתרא כא, א):

אמר רב יהודה אמר רב: ברם, זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה. מי שאין לו אב, לא היה למד תורה… עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.

תקנתו של יהושע בן גמלא מחדדת את החובה הציבורית להקמת בתי ספר ואת החובה ללמד בהם תורה, וכן קובעת את הגיל שבו נכנס הילד לבית הספר. אך תקנה זו באה בשלב מאוחר. בתורה, חובת החינוך מוטלת על האב: "ולִמדתם אתם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט). הגמרא במסכת קידושין מסכמת את חיוביו של האב (כט, א):

האב חייב בבנו – למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אישה, וללמדו אומנות. ויש אומרים: אף להשיטו במים. רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות – מלמדו ליסטות. ליסטות, סלקא דעתך? (עולה על דעתך?) אלא, כאילו מלמדו ליסטות.

במשך השנים, מערכת החינוך במדינת ישראל נתפסה כאחראית על החינוך, וההורים נטו להסיר מעליהם את האחריות לחינוך הילדים. עד היום, עבור הורים רבים החובה לילד מסתכמת בארוחת הבוקר ובקבלתו לעת ערביים. יש אף שמגדילים ושולחים את הילדים לפנימייה, ובכך כמעט "מתנערים" מאחריותם למשך שבועות רבים. והנה באה עת חופשת התלמידים והיא מחדדת לנו את המתח העומד בין מחויבות האב וההורים בחינוך ובלימוד הידע וההשכלה לבין מחויבות הציבור והמדינה.

תקופת החופש מספקת לנו כהורים הזדמנות עילאית להחזיר לידינו את האחריות לחינוך וללימוד תורה, כי שם ציוה ה' את הברכה. כבר חז"ל בגמרא בקידושין הורו לנו את הדרך שבה נלך, ואנו רק צריכים לקחת את ה"חופש" כ"חותם על זרועך" ולא כזמן של ייאוש. כדי להתמודד נכון עם תקופה זו נעיין שוב בדברי התנאים המוסרים לנו את אבני הדרך העיקריים בחינוך.

השיח‭ ‬המתנהל‭ ‬בין‭ ‬אב‭ ‬לבנו‭ ‬בזמן‭ ‬לימוד‭ ‬תורה‭ ‬אינו‭ ‬דומה‭ ‬לשיח‭ ‬בזמן‭ ‬שהוא‭ ‬מלמדו‭ ‬לשחות‭ ‬או‭ ‬בטיול‭ ‬משותף‭. ‬משפחה‭ ‬בכינרת
צילום‭: ‬חן‭ ‬לאופלד‭, ‬פלאש‭ ‬90

תורה מתוך בחירה

תנו רבנן: האב חייב בבנו למולו לפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ויש אומרים אף להשיטו במים.

אני סבור שלא מעט מההורים המקדישים זמן ללימוד תורה עם ילדיהם עושים זאת מפאת בקשתו של המורה או מתוך הצורך ללמוד לקראת מבחנים וכיוצא בזה. אולם מתי באה ההזדמנות ללמד מתוך בחירה ולא מתוך כפייה או מבחן? לעניות דעתי החופש הגדול הוא הזדמנות משמעותית לפעולה זו, כפי שחז"ל מציגים אותה.

אלא שהגמרא שם מסיקה מסקנה מפתיעה. התלמוד קובע (קידושין ל, א) שהחובה ללמד את הבן תורה אינה מסתכמת אלא בלימוד מקרא לבדו. והדברים תמוהים: מדוע כל כך מעט מוטל על האב? והרי ים התלמוד וההלכה פרוש בפני הילד, וכי ראוי שהחינוך יצמצמם ללימוד חומש בלבד?!

כמענה לתהייה זו אין לנו אלא לומר שהדגש אינו בהיקף אלא באיכות הלמידה. ודאי שהורים שיצליחו להרחיב בכמות חן וכבוד יעטרם. אך הגמרא מודעת למגבלות הזמן והקושי של ההורים למצוא לכך פנאי. לכן היא קובעת: כל זמן למידה של הורה וילד – כאשר הלמידה אינה למידה לקראת בחינה אלא מתוך בחירה – שווה זהב. כמה זמן שההורים יכולים להקדיש ללימוד – החל מעשר דקות בלבד ועד זמן רחב יותר – הוא חשוב, ובלבד שתתקיים למידה יומית או מספר פעמים בשבוע בין אב ואם לבן ולבת. אין צורך להיות בקיאים בסוגיה תלמודית. אפשר ללמוד יחד חומש, אפשר ללמוד יחד פרקי אבות ועוד. בעת הזו טכסו עצה למצוא את שביל הזהב ללמידה משותפת וחווייתית. אל תיגשו אל הילדים מתוך כפייה, נסו להגיע אליהם בדרכים שונות למציאת זמן איכותי שבו תעסקו יחד בתורה. אם פתחתם פתח זה בחופשה, דרכיה דרכי נועם לאורך כל השנה.

ייתכן שיש בהוראה ללמד מקרא מסר נוסף, הנוגע במערכת היחסים בין אב לבנו ובין הורים לילדים. הגמרא כמו אומרת שדרך המסע התמידי בפרשת השבוע עלינו ההורים להגיע לפינות החבויות והנסתרות של הילדים, למצוא את הדרך שבה אפשר להוריד את השריון מהם, ושיספרו לנו כל מה שעובר עליהם במקום שנשמע זאת מאחרים. המפגש הקבוע על פרשת השבוע יוכל בדרך זו להביא למקום עמוק במערכת היחסים של אב ואם, בן ובת. זו מערכת יחסים מרתקת ומאתגרת, וכשתיבנה נכון תוכל להחזיק מעמד שנים רבות.

ואין לי אלא להביא בפניכם את דרכו החינוכית של מו"ר אבי עליו השלום. כאשר הגיעה תקופת החופש ידעתי שאצטרך להקדיש יותר ללימוד עם אבי והוא על משמרתו עמד. אם בעודי ילד ונער בכיתה ב' קראתי קטע אחד בתורה מדי שבת, הרי בחופשת הקיץ נדרשתי לקרוא בתורה ארבעה או חמישה קטעים. כך בכל יום. בחזרתו ממכולתו הצנועה להפסקת צהרים לאכילה ולמנוחה, היה אבי מקדיש לי חמש עשרה דקות והיה בוחן את ידיעותיי, מתקן ומוסיף. כחלק מן התהליך היה דואג לקיים הלכה למעשה ולא רק מסתפק רק בידיעה, ולכן היה עליי לקרוא בתורה בציבור את מה שהכנתי. כך בכל שבת בבוקר היה שם את פעמיו עמי לבית הכנסת, הרחוק כמרחק חצי שעה מן הבית, לתפילה שהתחילה בשעה שש בבוקר, כדי שאוכל לקרוא בתורה.

האחריות על הלמידה בחופש לא נעצרה בזה. הוא גם רצה לוודא שאכן אני נוכח בשיעורי חזרה לקריאה בתורה שהתקיימו בקיץ, מעבר למה שקיבלתי ממנו. הימים הם ימי חופשת הקיץ של כיתה ג'. חברי לשיעור משיאני ללכת לראות משחק כדורגל בסמוך למקום השיעור, ואנוכי והוא יחדיו הולכים בלב שלם למשחק. אך אבוי לי! ביום זה החליט אבי לעשות ביקורת נוכחות משלו, מרחק הליכה של שלושת רבעי השעה ברגל ממקום חנותו שבה פרנס את המשפחה. זאת הייתה הפעם האחרונה שנעדרתי משיעור בחומש.

השלמת כישורים חסרים

חיוב נוסף המובא בברייתא הוא "להשיטו במים". ומפרש רש"י: "אף להשיטו בנהר – שמא יפרוש בספינה ותטבע, ויסתכן אם אין יודע לשוט".

חז"ל עומדים כאן על הצורך בהקניית כלים לילדים, כלים שבהם יוכלו להשתמש בשעת סכנה. לימוד שחייה הוא משימה חשובה מאוד. כאשר בתקופת המשנה והתלמוד המעבר בדרך היה מרכיב חשוב מהחיים, כולל המעבר בימים ובנהרות, היה חיוני מאוד ללמוד לשחות.

כמובן שדיבר הכתוב בהווה. ההוראה הכללית הגלומה כאן עניינה הצורך ללמד את הבן כיצד עליו לנהוג כאשר הוא חלילה נתקל בסכנה. על האב ללמד את הבן להתמודד עם שלל הסכנות הניצבות מול הדור. חופשת הקיץ טומנת בחובה סכנות רבות, והיציאה מן השגרה וההרגלים הקבועים מעמידה את הילדים בפני סכנות. זה הזמן שבו ההורים יכולים להקנות כישורים, אשר לדעת ההורים חסרים לילד או רצוי שידע אותם. תקופת החופש היא הזמן האידיאלי להקניית הכלים לילדים.

גם בנקודה זו ניתן למצוא להוראת התלמוד משמעות עמוקה. אין מדובר רק בהקניית יכולת, שהרי חלק לפחות מן הכישורים המוזכרים בברייתא יכול הילד לרכוש בעצמו בעודו גדול יותר. ובכל זאת הברייתא מטילה את הלימוד כחובה על האבא. ומדוע? ככל הנראה הברייתא מעוניינת לעצב סביב הקניית הכישורים השונים את מערכת היחסים בין ההורים לילדים. השיח המתנהל בין אב לבנו בזמן לימוד תורה אינו דומה לשיח בזמן שבו הוא מלמדו לשחות, כשהוא צועד עמו בצעידה משותפת בטיול או בכל זמן אחר שהוא מקנה לו כישורים שונים. השיח שינהלו הורים וילדים במסגרת חיצונית וחווייתית יתרום רבות לבניית מערכת מיוחדת וייחודית זו של אב ובן, של הורים וילדים. זו מערכת יחסים מרתקת ומאתגרת המשוחררת ומאפשרת שיח אמיתי.

אין כמו תקופת החופש כדי להשקיע בכך זמן. זו תקופה המשוחררת מכל מיני לחצים לימודיים, ולפיכך מאפשרת התמסרות של ההורה לילד – ללוותו בצמתים של לימוד שחייה, רכיבה על אופניים ואף בחוג משותף. בטוחני שאותם אלו אשר יתמידו בפיתוח הקשרים יגלו את העומק הייחודי שיש בילדם. ההורים יהיו קשובים יותר לרחשי ליבם של הילדים ויהיו רגישים יותר למה שעובר על הבן או על הבת. קשרים מסוג זה יפתחו מערכת יחסים של דיבור, הקשבה ואמון הדדי, אשר יכולה להוליד בבוא העת התמודדות בריאה גם בעת משברים, כי לב שמח ייטיב פנים.

ערכה של עבודה

החיוב השלישי והאחרון שבו נעסוק הוא "ללמדו אומנות". רבי יהודה ראה את לימוד האומנות כחובה מהמעלה הראשונה, ואמר שאב שאינו מלמד את בנו אומנות – יש סיכוי רב שבנו ילסטם את הבריות. כך, לצד חובת לימוד התורה צמחה החובה על האב ללמד את בנו מקצוע. בימינו מציאות זו פחות רווחת, אם כי עדיין יש בתים שבהם הילדים שותפים בהכנסות המשפחה, על חשבון לימודיהם.

אלא שבכל זאת יש עבודה שכדאי לחנך אליה בחופשת הקיץ. אם במהלך השנה התלמיד עסוק במבחנים ובלמידה ואינו מוצא זמן לעסוק בהכנסות למשק הבית, חופשת הקיץ מאפשרת לו זמן למצוא עבודות שיאפשרו לו להרוויח בעצמו את דמי הכיס ואף לסייע בבית, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. לעניות דעתי חובת ההורים לעודד את הילדים למצוא מקומות עבודה בחופש. מעבר להכנסה הכספית שיש לילד, נלמדים בעבודה ערכים רבים, והילדים לומדים להעריך את ההוצאות של ההורים עבורם, ולהקפיד על הכסף הניתן מן ההורים והנמדד בצורה שקולה. באמתחתי אף הצעה לבעלי עניין הנמצאים בקהילה, כאשר אין בנמצא מקומות עבודה לבני הנוער. מומלץ להחליף משימות בין משפחות – ילד אחד ישמור על ילדי השכנים ויקבל משכורתו וכן להפך.

גם כאן יש לעמוד על המשמעויות העמוקות של לימוד האומנות. הערך בלימוד המקצוע אינו נגמר בהקניית הכישרון. יש כאן מסר חינוכי בענייני ממון ואין דרך בטוחה יותר לרכוש אותו מאשר באמצעות ההורים. זאת הזדמנות לפתח את הערך והחשיבות שיש בעבודה וביצירה, מעבר לצורך להתפרנס על מנת לחיות ולקיים משפחה. אפשר להרחיב ולהציף שאלות הלכתיות, מוסריות ואתיות שאנשי עבודה ועסקים מתמודדים איתן: יושר, הונאה, טובות הנאה, זכויות יוצרים, ריבית ועוד. מכאן ניתן להדגיש שגם העוסק במלאכה חייב עדיין להיות מחובר לתורת ה', הן במקום עבודתו והן בסיום מלאכתו, בהקדשת זמן ללימוד תורה. רק אב ואם המחוברים עם הילדים בקשרים כאלו יובילו לשילוב הרצוי, כפי שאמרו חז"ל "יפה תורה עם דרך ארץ".

ושוב מעשה באבי, שמעו ותחי נפשכם. כך היו מעשיו עמי. בתקופה שבה הייתי בחופשה נדרשתי לסייע בעבודה הן כילד בכיתה ב' והן כנער בכיתה י"ב. בכל תקופות החופש הייתי מסייע לאבי במכולת, ובדרך זו למדתי חשבון וגם למדתי איך אבי מתנהג עם הקונים: אם שילמו בטעות דאג להחזיר, הקפיד על המאזניים שיהיה בהן משקל צדק, עשה מעשי חסד עם אותם אלו שלא היה באמתחתם כסף, וכאשר לא היו לקוחות בחנות מיד היה פונה ללימוד תורה ועוסק בזוהר או בגמרא. ספריו תמיד היו פתוחים, כפי שהיה שגור בפיו: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", כל רגע פנוי בין לקוחותיו הקדיש ללימוד תורה.

אין ספק שעבודה משותפת של הורים עם הילדים בתקופת החופש תשמש אבן בוחן לקשרים בעתיד ונסו הצללים כאב את בן ירצה, כי שם ציוה ה' את הברכה, ויתקיים בו הכתוב "להשיאו אישה".

הרב מאיר אביטן הוא מנהל מכון עזריאלי להעצמה חינוכית

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, כ'  תמוז תשע"ז