שכינה שבכל יום | שרון רימון  

 

מדוע שבה התורה ומצווה על קרבן התמיד בפתיחת פרשת קרבנות המוספים? על הקשר שבין המועדים לחנוכת המשכן ועל משמעותה של השגרה 

בפרקים כח-כט בספר במדבר מצטווים ישראל על קרבנות המוספים של השבת והמועדים. בתחילת פרק כח, לפני קרבנות המוספים מופיע ציווי על קרבן התמיד:

וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם… עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי… (במדבר כח, ג-ו).

מדוע מופיע קרבן התמיד בפתיחה לפרשת קרבנות המוספים? שאלה זו מחריפה לאור העובדה שאין זו הפעם הראשונה שבה מצווים ישראל על קרבן התמיד. הכתוב רומז לכך באומרו: "עולת תמיד העשויה בהר סיני". נראה שהכוונה היא לציווי על קרבן התמיד בפרשת תצווה, לאחר הציווי על הקדשת הכהנים וימי המילואים (שמות כט, לח-מה):

וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם… עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.

אם כן, ישראל כבר נצטוו על קרבן התמיד, ומה הטעם לחזור על ציווי זה כאן?

איור: מנחם הלברשטט

הקדמה מתודית

לדעת הרמב"ן, פרקים כח-כט הם חלק מקבוצת פרקים העוסקת בהכנות לקראת הכניסה לארץ: פרקים כו-כז עסקו במפקד לקראת חלוקת הנחלות, ובפרקים כח-כט מתוארים הקרבנות שייעשו בארץ, שכן במדבר לא הקריבו קרבנות מוספים. בתחילת הרשימה מזכירה התורה את קרבן התמיד, למרות שכבר נזכר בפרשת תצווה, כדי לסדר יחד את כל הקרבנות שישראל יהיו חייבים בהם בארץ.

בנוסף להסבר זה, ייתכן שהתורה מזכירה שוב את קרבן התמיד כפתיח לפרשת קרבנות המוספים מפני שבכל מועד התורה מונה את הקרבנות המיוחדים לו, ומזכירה שהם מוקרבים בנוסף על קרבן התמיד: "על עולת התמיד יעשה". אם התורה עומדת להזכיר את קרבן התמיד כל כך הרבה פעמים במהלך הפרק, הגיוני אפוא להקדים ולתאר את הקרבן בתחילת הפרק, וכך הקורא ידע על מה מדובר בקלות.

אך ייתכן שיש בעניין זה עומק נוסף. לא במקרה פתחה התורה את פרשת קרבנות המוספים בציווי על קרבן התמיד. הקרבן המוקרב בכל יום הוא אולי נדוש, לא מיוחד, אך הוא הקרבן הבסיסי והחשוב ביותר. קרבן זה הוא העולה "העשויה בהר סיני". אין לתורה עניין "להפנות" את הקורא לפעם הקודמת שבה נזכר ציווי זה רק כדי שנדע שכבר ציוו עליו, אלא כדי שנכיר בחשיבות הסיטואציה שבה הוקרב קרבן זה לראשונה. אך מה מיוחד בקרבן ובסיטואציה שבו הוקרב, ומה הקשר בין זה ובין קרבנות המועדים, עד שהתורה מקשרת כל קרבן מוסף של אחד מהמועדים לקרבן התמיד?

חזרה לימי המילואים

כפי שראינו למעלה, קרבן התמיד הוא הקרבן הראשון שהוקרב על המזבח לאחר חנוכתו בימי המילואים: "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל-הַמִּזְבֵּחַ… עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם". פסוק זה מדגיש שקרבן התמיד הוא הקרבן העיקרי הנעשה על המזבח. הפסוקים בהמשך מעידים על קשר בין קרבן התמיד להשראת השכינה: "לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם, וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי… וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

נמצא לאור זאת שקרבן התמיד, המוקרב בכל יום, מקשר אותנו באופן קבוע ל"עולת התמיד העשויה בהר סיני", הוא הקרבן שהוקרב בימי המילואים. עניין זה מקשר אותנו לימים הראשונים של הקמת המשכן, הם הימים הראשונים של השראת שכינה בישראל.

עלול האדם לחשוב שימים אלו, שבהם שרתה שכינה במשכן, עברו ואינם עוד, שכן עם ישראל נכנס בהמשך דרכו לחיים של שגרה, של מעשים תמידיים, יומיומיים, שאין בהם ייחוד ועוצמה גבוהה. עוד היה ניתן לחשוב שרק בזמן המועדים אנו מסוגלים לזכור את המעמד המיוחד של השראת שכינה בישראל, לפי שהמועדים נחגגים סביב המאורעות ההיסטוריים שעיצבו את העם בראשית דרכו. לשם כך באה התורה ופותחת את פרשת קרבנות המועדים בדינו של קרב

ן התמיד. התורה מדגישה שדווקא קרבן התמיד – המעשה שנעשה פעמיים ביום, כל יום – הוא הקרבן המתקשר לאירוע הייחודי של השראת השכינה במשכן בפעם הראשונה, בהר סיני, והוא הקרבן המשמעותי ביותר, שלא ניתן לוותר עליו אפילו במועדים המיוחדים.

אמת, לעיתים יש צורך במעמד מרומם, כמו מעמד הקהל או חנוכת המשכן, כדי להלהיב את רגשותיו הרוחניים של העם, אולם התרוממות רוח שכזו לא יכולה להימשך לאורך זמן. כדי לייצר קשר עמוק וקבוע בין האדם לא-לוהיו יש צורך בעבודה תמידית, שגרתית, שנועדה להפנים את המעמד הגדול, את נוכחות השכינה בקרב עם ישראל ביומיום. קרבן התמיד הופך את המעמד המיוחד של חנוכת המשכן לקשר קבוע בין ה' לישראל, פעמיים בכל יום.

כיום אין לנו מקדש, ואין אפשרות להקריב את קרבן התמיד, אך הרעיון של המשכת הקשר עם שכינת ה' באופן שגרתי וקבוע מתבטא בדרכים אחרות: חכמים תיקנו תפילות במקום קרבנות, כך שבכל יום עומדים אנו לפני ה' בתפילה, מתחברים אל מקור השכינה, ומבטאים את "ושכנתי בתוך בני ישראל".

הרבנית שרון רימון מלמדת תנ"ך ועורכת תוכן באתר התנ"ך של המכללה האקדמית הרצוג

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, כ'  תמוז תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 ביולי 2017, ב-גיליון פנחס תשע"ז - 1040 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: