ביטול דמות הבוגר | בני פרל

 

לחזון "דמות הבוגר" בחינוך הדתי יש הנחת יסוד: קיימת רק דרך אחת נכונה להיות יהודי. זו הסיבה לכך שמחנכים רבים יוצאים לקרבות חינוכיים מיותרים, שכמעט תמיד מסתיימים בחללים רבים

כאשר מנהל מוסד מתבקש לתאר את דמות הבוגר, הוא נתבע להודות על כך שהוא מנהל מערכת אלימה ומניפולטיבית. כל מערכת שכל בוגריה אמורים להיות ציטוט מדויק שלה היא מערכת שבסופו של דבר תפעיל מנגנון מניפולטיבי וכוחני על מנת לשוות לבוגריה אחידות. לחזון "דמות הבוגר" יש גם הנחת יסוד: קיימת רק דרך אחת נכונה להיות אדם; יש רק דרך אחת ראויה להיות יהודי. זו הסיבה שמחנכים רבים יוצאים לקרבות מפוארים על פחות משווה פרוטה. כמעט תמיד, זה קרב שרבים חלליו.

סקאלה‭ ‬רחבה‭ ‬של‭ ‬זהויות‭ ‬גמישות‭. ‬מתן‭ ‬בן‭ ‬טולילה‭, ‬בולדר‭, ‬2014
האמן‭ ‬פועל‭ ‬במתחם‭ ‬סדנאות‭ ‬האמנים‭, ‬הגלריה‭ ‬החדשה‭ ‬טדי‭, ‬ירושלים

מחיר החקיינות הכלכלית

למרות המחיר, לא חדלה מערכת החינוך ובמיוחד מערכת החינוך הדתי לעסוק בדמות הבוגר. המאמץ ליצור דמות אחידה אפיין את מערכות החינוך של הדתות השונות, בעיקר משעה שהן הפכו להיות ממסד. אולם בתקופת חז"ל אנו מוצאים גישה מעט זהירה לנושא.

עולמם של החכמים מאופיין בריבוי דעות ולכן המוסדות נקראים "תלמודי תורה" ולא "בתי חינוך". הנחת היסוד של חז"ל היא שחובה עלינו ללמד. יש גם עמדה שראוי להיות בעל מידות טובות, אך אין חז"ל מרבים לספר על דרכים למידות טובות. יותר מכך, הדמות הרצויה על פי חז"ל אינה ברורה. כאשר רבי יוחנן מבקש למנות את שבח תלמידיו הוא מתאר כל אחד מהם באופן שונה, וכאשר תלמידיו מתבקשים לתאר איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם, הם מונים יותר מדרך אחת. רק רבי אלעזר שמציע את הלב הטוב כדרך ישרה זוכה מפי רבי יוחנן לעדיפות: "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם"; רבי יוחנן אינו מבאר מהו אותו לב טוב, אולי דווקא מפני שזה מושג גמיש ומעורפל.

בימינו קשה להעלות על הדעת שראשת אולפנה או ראש ישיבה יעמדו בערב שיווק להורים ויצהירו שיעדי המוסד הם בעצם יעד אחד: לב טוב, ולא יפרטו למה בדיוק הם מתכוונים. קשה יותר להעלות על הדעת שהורים יסתפקו בתשובה זו ולא יבקשו תיאור מדוקדק שקשור בדרך כלל לעולם האופנה.

חז"ל אם כן ביקשו ללמד, לחנך לקיום מצוות וללמד אומנות כאמצעי לקיום כלכלי. קשה למצוא רמזים מפורטים יותר לשאלת דמותו וזהותו של הבוגר. כיצד התקבלה התיזה שעלינו לחתור לדמות אחידה כלשהי? מדוע נתפסה מערכת החינוך לרעיון המוזר של דמות הבוגר? הממסד הדתי יכול לתרץ זאת באימה מפני "מה שמבחוץ", אך מה על מערכת החינוך הכללי? מדוע חוזר מנכ"ל כ' הידוע של שנת 1996 טורח לפרט בסעיפים ותתי סעיפים את דמות הבוגר?

ניתן לשער שמחמת רפיסות הדעת וגם מתחושת הנחיתות, מערכת החינוך מאמצת תמות הנהוגות במערכות כלכליות ולפיהן לכל ארגון יש להציב יעדים, להצביע על יעדי תפוקות ומהם לגזור את מאפייני התשומות. יש לתהות הרבה על ההקבלה בין שתי המערכות משום שמטרתה של המערכת הכלכלית היא הממון. לא זו המטרה של מערכת החינוך. יעדי החינוך אינם שורת הרווח וגם לא מאזן חיובי. המערכת החינוכית אינה יכולה להתבסס על אותם עקרונות משום שעשיית הרווח מבוססת על מנגנון ושום מנגנון לא יכול לענות על הצורך של התלמידים משום שבני אדם אינם יצורים קבועים, הם שונים ומשתנים ללא הרף. במילים אחרות, התשומות במערכת החינוכית צריכות להיות מעוצבות לפי האדם, בניגוד למערכות הכלכליות שאינן מעוניינות בשאלת התשומות אלא רק בשורת הרווח, בתוצאה הסופית.

במר נפשו שח לי מנהל תיכון דתי על הביקורת שהוא סופג משום שיותר משלושים אחוז מתלמידיו אינם ממשיכים לשמור מצוות. אמרתי לו שעדיין הוא מצליח יותר מאברהם אבינו ומיצחק בנו, שם שיעור ההצלחה היה חמישים אחוז… נראה ששאלת התוצאה הסופית אינה יכולה להעיד על טיב החינוך או על היעילות שלו. כאשר אחוזים גבוהים של תלמידי ישיבות נתפסו להשכלה בשלהי המאה הקודמת לא בוטלו הישיבות, וטוב שכך. מבחן התוצאה אינו מבחן כאשר מדובר בחינוך וההתמכרות למדידה שבה לקה משרד החינוך אינה אלא אשליה.

האם קיימת אפשרות אחרת? הפילוסוף הצרפתי ז'אן פרנסואה ליוטר טבע את המושג: "חיים עם אופק מחוק". האמנם לפי ליוטר ניתן לחיות ללא אופקים? כיצד נוכל לקיים מערכת מבלי להבין את תכליתה או לפחות את תוואי הגבולות שלה ואת אופקי פעולתה? אכן, קשה להניח שיש מי שיכול לפעול ללא אופקים, אך אם מחיקת האופקים משמעותה יצירת אופקים חדשים בו זמנית וללא הרף, הרי שיש בידינו כלי לייצר דמות בוגר שאינה טבועה על ידי גחמות שר חינוך זה או אחר וגם לא רק לפי צורכי הקולקטיב. הבוגר יהיה אדם שבידיו יהיו כלים לבחור.

דמות הבוגר יכולה להיות אם כן לא פרי גחמת הקהילה אלא פרי הדיאלוג שבינו לבין הקהילה. אמנם, לעולם לא נוכל להימלט מהמלכודת. גם הכלים שניתן לבוגר הם אך בחירה הנובעת מאמונותיו של נותן הכלים. אך בעצם הגדרתם ככלים ולא כתוצר אנו מצליחים לכונן עולם פנימי חד יותר, מלא השראה ובעל אופקים משתנים.

כך נוכל להימלט גם מהניכור בין המורה לתלמיד, ניכור שמקורו בחתירה לדמות בוגר קבועה מראש. המורה מתאמץ לשלוף את התלמיד מהמרחב האישי והאינטימי ולהחיל עליו דבר מה מבחוץ, משהו שבהחלט מנוכר וזר לתלמיד. אולם אם בפני התלמיד יעמדו אופקים רבים, הוא יוכל לקבל גם טעמים וצבעים מהאופק האישי שלו, ואו אז יוכל לחוש אינטימיות בכמה עולמות.

אופקים משתנים

במובן זה כדאי להמיר את היעד של דמות הבוגר ביעד אחר: "דמויות הבוגרים". כוונתי לסקאלה רחבה של זהויות גמישות. ייתכן שבחינוך הדתי המאפיין של הזהויות השונות אמור להיות גבול בל יעבור של קיום ההלכה, אך גם כאן ניקלע לשאלה מה היא ההלכה, הלא מאז תקופת המשנה לא פסקו חכמי ישראל לחלוק זה על זה. דווקא מתודולוגיה זו של מחלוקת בלתי פוסקת מאפשרת לנו לחמוק מהעיצוב הנוקשה של דמות הבוגר ולכונן דמות "תלמודית", מין תלמיד חכם שלא מפסיק להשתמש בחכמתו, להקשות, לדחות ולהתעמת, ולכן הוא נע ללא הרף בין אופקים שאמנם אינם מחוקים אך הם משתנים בכל עת.

ייתכן שגמישות זו אינה מתאימה לכול, והקצאת המקום לקהילות וליחידים שאינם סובלים גמישות היא חלק מהותי מהתפיסה הגמישה. אולם הוויתור על דמות הבוגר עשויה לפנות מקום למי שסערת נפשו אינה הולמת את אובססיית הבוגר של רבותיו. האם אין אנו זקוקים לסעורי נפש אלו? האם סעורי נפש אלו אינם יכולים להיות גורם מפרה ופותח פתחים חדשים לכיסופים ולקיום רוחני עשיר?

הרב ד"ר בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן, תל אביב

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, כ'  תמוז תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-16 ביולי 2017,ב-גיליון פנחס תשע"ז - 1040. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: