שירת העייפות | בכל סרלואי

 

מעט

ליאור שטרנברג, הקיבוץ המאוחד, 62 עמ'

 

 

ליאור שטרנברג הוא משורר בשל ומשכיל מאוד, והבשלות והיקף התרבות שהוא נושא עימו יוצרים תמהיל יחיד במינו של שכל ורגש, המאפשר לו עיסוק מפוכח ומלא ענווה בחומרי היסוד של המציאות.

הספר פותח באב המתבונן בחייו דרך הילדות של בנותיו וסופו באלגיות שוברות לב על ילדותו שלו. זהו אינו ספר העוסק רק במרחב הביתי; בליבו שירים המתכתבים עם יצירות שיקספיריות קלאסיות ושירים הפונים אל משוררים דגולים כויסלבה שימברוסקה וזבינגייב הרברט. יש משהו נוגע ללב באופן שבו מציב המשורר את העמדה הפואטית שלו, בנקודת מבט הנולדת ונזקקת בעת ובעונה אחת לגדולי השירה ולמרחבי התרבות – האנגלוסקסית בעיקר – שעה שהוא קם לעוד לילה בחדר הילדים; אלה ואלה מהווים עבורו מדובבים לשפה של קרבה גדולה.

אבל גדולתו של הספר היא לא בחדשנות היחסית בעצם החיבור בין השירה לאבהות, אלא בהעדר כל ציפייה למחיאות כפיים. שטרנברג, כהורים אחרים, עייף ומותש מחיים של עבודה קשה, מהמרוץ אחר הפרנסה, מהנואשות שבצורך לפרוט על המיתר הדק של השירה כאשר הכתפיים חורקות תחת משא האטלס של העולם. עייפות היא מצב שאינו מתואר כמעט בשירה, מכיוון שהיא נדושה, אינסופית ודורשת התעלמות עצומה כדי שניתן יהיה להמשיך להתקיים איתה. אין להניח מכל זה ששטרנברג עוסק בה רק מצידה הגופני והמתלונן; הוא מתאר את השחיקה של היומיום באופן כן ועמוק, שמאפשר לקורא תחושת קרבה גדולה, אך לא מתיש אותו. משהו בעייפות הזו, בעיסוק הישיר אך הלא מעיק בה, מאפשר מבט הרואי בחיים, המבקשים רגע של חסד ומענה בתוך יומיום שכולו פרוטות של מעשים אינסופיים.

מהמבט שהוא נותן ברגעים קטנים כמו קימה בלילה לילד, מורה המנסה להעביר שיעור ועוד ערב בבית, מתהווה ספר נדיר בעוצמתו ובדיוק שבו, בבחינת ספר על פולחן היומיום שבו "רֶגַע מְעוֹף הָעוֹרֵב / מִמַּעֲקֵה הַמַּתֶּכֶת אֶל קוֹרַת הַפֶּרְגוּלָה / רֶגַע בּוֹ לָחֲצוּ אֶצְבְּעוֹתַי עַל מַקְּשֵׁי הַנַּיָּד / בּוֹ עָנִית לִי / בּוֹ הִנַּחְתִּי אֶת שִׁשִּׁיַת הַמִּינֶרָלִיִּים עַל סַפְסַל הָעֵץ / רֶגַע / עוֹד אֶחָד / אֵין זְמַן אַחֵר". וכך מורכב העולם מרסיסיו הקטנים, שכולם מרוסקי עייפות, אבל כל פרטיהם מהווים חלק מסימניה של הקדושה. 
עֲיֵפוּת גְּדוֹלָה בְּסוֹף הַיּוֹם. / הַבָּנוֹת מְוַתְּרוֹת לְאִטָּן וְשֶׁקֶט מֻתָּשׁ מִשְׂתָּרֵר. / מִתַּחַת לְשֻׁלְחַן-הָאֹכֶל פֵּרוּרִים שֶׁיֵּשׁ לִגְרֹף. / שְׁאֵרִיוֹת הָאֲרוּחָה נִקְרָשׁוֹת עַל פְּנֵי הַכֵּלִים בַּכִּיוֹר. / בֵּינֵינוּ, אֵין לַשִּׁיר הַזֶּה שׁוּם מַקְפֵּצָה. / רַק לֵאוּת שֶׁחוֹרֶקֶת בְּתוֹךְ הַפְּרוֹזָה. / כָּאן לֹא יַבְזִיקוּ זִקּוּקֵי מֶטָאפוֹרָה, / לֹא יָאִירוּ נְוּרוֹת הַלִּבּוּן שֶׁל הַדִּמוּי. / רַק אוֹר הַפְלוֹרוֹסֶנְט בַּמִּטְבָּח נוֹשֵׂא סַבְלָנִי בָּעֹל. / שְׁרִירֵי הָרַגְלַיִם פּוֹעֲמִים קְצוּבוֹת וְהָשׁוּרָה הַבָּאָה / נִכְתֶּבֶת רַק מִכֹּחַ הַהַתְמָדָה. וַתֵּר כְּבָר. / הַשִּׁיר הַזֶּה הִתְחִיל נָמוּךְ וְלָמָּה שֶׁיַּמְרִיא דַּוְקָא עַכְשָׁו. / וּבְאֵילוּ כְּנָפַיִם.

 

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון, י"ג תמוז תשע"ז

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-10 ביולי 2017,ב-ביקורת ספרים, גיליון בלק תשע"ז - 1039, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: