סליחה שהולדנו | עינת טלמון

האם הבחירה החופשית בהחלטה אם להביא ילדים לעולם היא רק לכאורה? מחקר על נשים המתחרטות על אימהותן גורר רתיעה וכעס, אך יש לשמוע את קולן

בכייה לדורות

חרטה על אימהוּת

אורנה דונת

ידיעות ספרים, 2017, 272 עמ'

 

הצוהר לעולמם של אנשים שאינם חפצים להיות הורים, ושזכו להגדרה אל–הוריים, נפתח לי בזכות ספרה הראשון של אורנה דונת, שמבוסס על עבודת המוסמך שלה, "ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל" (ידיעות ספרים והקיבוץ המאוחד, 2010). בקריאה בו השכלתי ולמדתי שבניגוד לסטריאוטיפ, אין הם שונאי ילדים מדופלמים או רודפי קריירה. למעשה, לא פעם ההפך הוא הנכון. מדובר באנשים שמבקשים להימנע מכל היבט תובעני בחייהם והולדת ילדים היא רק אחד מההיבטים האלה. הם מאוגדים בקבוצת פייסבוק משלהם, לא משום בדלנות או התנשאות, אלא בשל הצורך בתמיכה נוכח חוסר ההבנה וההכלה של החברה הישראלית את בחירתם, שרואה בהם איום על סדרי עולם. לאור הדיון האמיץ בתופעת האל–הורות, ניגשתי לקרוא בסקרנות את ספרה השני של דונת, "בכייה לדורות", שמבוסס על תזת הדוקטורט שלה. בניגוד לאל–הורות שמקובלת יחסית בעולם המערבי, דיון בחרטה על הורות כמוהו כהטלת פצצה.

לפעמים‭ ‬האמהות‭ ‬משקיעות‭ ‬יותר‭ ‬בילדיהן‭, ‬כפיצוי‭. ‬פאטמה‭ ‬שנאן‭, ‬לארא‭, ‬2017
מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬פאטמה‭ ‬שנאן‭, ‬עבודות‭" ‬המוצגת‭ ‬במוזיאון‭ ‬תל‭ ‬אביב‭ ‬לאומנויות‭ ‬עד‭ ‬ה‮–‬28.10.2017

מתחרטת ובהיריון

השאיפות להיות הורה או להיות לא–הורה (כהגדרתה המסורבלת מעט של דונת, "לא–אמא–של–אף–אחד") נראות כדבר והיפוכו, אך רב המשותף להן משנדמה. הן ברצון לילד והן ברצון להימנע מהבאת ילד לעולם – היכולת האנושית להפנים את מלוא המשמעות של רצון זה היא מוגבלת. אם נדמה שקל יותר להיצמד למצב הקיים של "אין" מלרצות "יש" עלום כלשהו, הרי שבפועל אין זה כך וההחלטה להביא ילד לעולם נתפסת כטבעית. לעולם יינטש הדיון האם אנוכי יותר להביא ילדים או להימנע מהבאתם ואף מקורותינו מתייחסים לסוגיה. כשאנו נדרשים אליה, קל למנות נימוקים בעד כמו המשכיות, אושר או הבטחה שיהיה מי שיטפל בנו לעת זקנה.

כאן טמון לטעמי הכשל הראשון בסדרת ההנחות של דונת: לטענתה, בעוד שבכל מערכת יחסים מותר לדבר על יתרונות וחסרונות או על כדאיות, בהורות מצופה מאיתנו לא לערוך את החשבונות האלה. הנימוקים הרווחים שהובאו לעיל מלמדים שמאזנים אלה מובאים גם מובאים בחשבון בהורות, והם נדבך חשוב בהורות היהודית. המילה נחת, שאין לה אח ורע בשפות אחרות, מגדירה את טיבו של האושר שילדינו אמורים לגרום לנו בבגרותם: בחירה של המקצוע הנכון, נישואים והבאת ילדים לעולם. עוד בטרם ניתן לצפות לאותו נחת, פעולת הגמול הראשונה של ילדינו היא "החיוך ששווה הכול". כולם אפוא מנהלים מאזני יתרונות וחסרונות, רווח והפסד. אלא שיש אימהות שמעיזות לקרוא תיגר על ערכו של החיוך. מי הן?

ראשית יש צורך לבדל את החרטה מאמביוולנטיות. דונת מודעת לכך שמנגנוני ההגנה שלנו ינסו להמעיט בחרטה ולבכר תחתיה את האמביוולנטיות, הקלה יותר לעיכול. משום כך היא מקדימה ומבהירה כבר בתחילה שהאימהות שנבחרו להשתתף במחקרה הן אלו שענו על קריטריונים של חרטה, אחרי ניפוי האמביוולנטיוֹת שבהן. אלא, וכאן חולשה נוספת של המחקר, שקריאה בדברי האימהות מספקת הצצה לעולמן של אימהות שהן… אמביוולנטיות.

מקצתן מדברות על ההחמצה ועל הנשיאה בעול לבדן, במשפחה שבה הבעל מפרנס ואינו שותף בעול גידול הילדים, על הקשיים ועל האינטנסיביות של האימהוּת והזמן החולף שלא תמיד מביא הקלה. מעטות בלבד מדברות על אדישות, רגשות שליליים או חוסר אהבה לילדיהן. אני מניחה שיש אימהות שמתחרטות באמת ובתמים, שמביטות בפרי בטנן וחשות כלפיו דחייה, שהיו רוצות להעלים את ילדיהם לו יכלו. מבין המרואיינות בספר יש מתחרטות שהרו שוב ושוב, אחת מהן בהיריון אף בעת קיום הריאיון. אימהות שככל הנראה היו בוחרות להביא ילדים לעולם לו היו שבות לנקודת ההתחלה. אימהות שמתחרטות על האימהוּת ואוהבות את ילדיהן. היש אמביוולנטיות גדולה מזו? עם זאת דבריהן של המתחרטות האולטימטיביות, אלו שנותרו אחרי הניפוי המחמיר שלי, מהדהדים בעוצמתם.

דיכאון אינסופי

כדי להדגיש שלא מדובר רק בקשיי הסתגלות ראשונים לתובענות ולסיזיפיות שבהורות, דונת מראיינת אימהות לילדים בוגרים, וגם סבתות שלא חזרו בהן מחרטתן, ודומה שמניפולציית הנחת פוסחת עליהן גם עם בואם של נכדיהן לעולם.

שימוש במטפורה של זמן מעגלי רווח בתפיסה מהותנית על חייה של אישה, שנעים סביב מחזורי הפוריות, ההיריון והלידה שלה. דונת מציעה היפוך מעניין במטפורה ומשתמשת בזמן מעגלי לתיאור הסיזיפיות בגידול ילדים. כזאת שאינה מסתיימת לעולם, בעולמה של אם שבו סיומה של תקופה היא רק סימן לתחילתו של שלב קשה ואינסופי נוסף. מנגד, הזמן הליניארי מיוחס לתפיסתה להתקדמות ולשיפור ואף מזוהה עם קפיטליזם, עם הדרישה בחברה המודרנית להשאיר את העבר מאחור ולהמשיך הלאה.

בקריאה מטפורית (שאינה רפואית, פיזיולוגית–הורמונלית) של דיכאון לאחר לידה, ניתן לדמות אותו לצוהר שנפער בטרם עת אל עבר העתיד, וכתוצאה מכך ההכרה מכה במלוא חריפותה באשר לגודל האחריות שנופלת על כתפי האם עם הולדת תינוקה. ההכרה שכולנו בני תמותה מוגבלת במידה שמאפשרת לנו לחיות בלי להיקלע לייאוש משתק, שנובע מחדלוננו הבלתי נמנע. בדומה לכך, אף הולדת ילד אינה הפיכה וכרוכה באחריות מבעיתה, אבל הידיעה הזאת ממוסכת ונסבלת בדרך כלל בזכות הסחות הדעת של מטלות היומיום הכרוכות בגידול ילד בצעדים קטנים. את הצוהר שנקרע בחייהן של הנשים שחוות דיכאון אחרי הלידה יש לחזור ולאטום כדי לא לאבד את השפיות. בקרב האימהות שמעידות על חרטה, במידה כזו או אחרת הצוהר נותר קרוע לרווחה והן חוות את גודל האחריות שאינה הפיכה, לצד חוויה שדונת מתארת כמעין הנקה ממושכת זמן רב לאחר הגמילה, של סימביוזה עם ילדיהן שבה הן מאבדות את חירותן ואת עצמיותן.

דונת מעלה את השאלה שעומדת על דל שפתנו: "הילדים יודעים?"; או במילים אחרות: האם על כל דבר צריך ומותר לדבר? ראשית, מתן האפשרות לנשים אלו לפרוץ את חומת הבדידות, על אף שהדבר נעשה תוך שימוש בשמות בדויים, הוא מטרה ראויה בפני עצמה. לאלו החוששים, לא בלי צדק, שתחושותיהן של האימהות בהכרח משפיעות לרעה על תפקודן עם ילדיהן או שהללו עלולים להיפגע, מצפה הפתעה. מקצת מהאימהות מעידות על השקעה גדולה אף יותר בילדיהן, שכמו נועדה לפצות אותם. אימהות אחרות חולקות את התחושות עם ילדיהן הבוגרים יותר וחשות שבכך הן מציידות אותם באפשרות לבחור בחירות מושכלות יותר בעתיד, שאולי נמנעו מהן בחברה שמשדלת נשים ללדת.

הורות היא תפקיד

דונת מציעה סיבה נוספת שעושה את הדיון בחרטה ראוי ובעיניי היא אחת מחולשותיו העיקריות של מחקרה:

עמדה רגשית של חרטה והדמיון של החזרה לאחור… מאפשרים לכמה מהנשים שהשתתפו במחקר למשול מחדש בזמן ובאירועים באופן שמייצר הוויה קיומית שונה מזו שבהווה האימהי הנוכחי. בעצם הידיעה העצמית "אני מתחרטת" טמון גם "אני נוצרת את מי שהייתי ושהנני, ואני יודעת מי הייתי רוצה להיות. אני יכולה לדמיין שבנסיבות אחרות יכולתי לעשות אחרת, במו ידיי".

בריחה למחוזות הדמיון ואל "מה היה אילו" איננה בחירה של העצמה אלא של החלשה, שמלהקת את הנשים לתפקיד הקורבן הפסיבי שמוצע לו לחזור לעבר מפואר מדומיין. גם בזיהוי הכמעט אוטומטי של הבחירה באל–הורות או של החרטה על הורות עם תיאוריות מגדר ופמיניזם דונת אינה עושה חסד למרואיינות שלה ולנושא, מאחר שהן הורות והן אל–הורות יכולות להתפרש כפעולות פמיניסטיות באותה המידה, או ככאלה שכלל אינן מונעות משיקול פמיניסטי. לטעמי, גם הצעתה של דונת להתייחס להורות או לאימהוּת כאל מערכת יחסים ככל מערכת יחסים ולא כאל תפקיד אינה מעוגנת במציאות. הורות היא מערכת יחסים כמובן וניתן להשליך עליה ממערכות יחסים אחרות, אבל היא לעולם תיבדל מהן. היא איננה שוויונית מעצם הווייתה. מטבע הדברים, המרואיינות, שהיו לאימהות, מבינות זאת היטב ויודעות שאין משום נחמה בהצעתה של דונת.

קולן של האימהות כן ועוצמתי לפרקים, אלא שהספר בנוי ממקטעי ראיונות המחולקים לפי הנושאים הנדונים ולא נוצר רצף סיפורי. ציטוטים מדברי האימהות מופיעים ללא הקשר ולכן נדרשת תזכורת מחודשת על מצבה המשפחתי של המרואיינת בכל פעם שקולה נשזר בטקסט. לטעמי היה אפשר גם לדלל את הערות המחברת על דברי האימהות, שפעמים רבות אינן מוסיפות ומשום כך למעשה גורעות מדברי האימהות שהובאו כלשונן.

התשה ואושר

לפי הרתיעה והכעס חוצי הגיל והמגדר שעצם קיומו של הספר עורר במכריי, התברר לי שאני אוחזת בידי תפוח אדמה לוהט. התגובות השליליות דחפו אותי להיחלץ להגנתן של הנשים המרואיינות וליבי נפתח אליהן עוד בטרם ניגשתי לקרוא לעומק את סיפוריהן. הללו מדגימים עד כמה כולנו שבויים במלכודת הדבש הארוגה היטב שכורכת הולדת ילדים עם אושר. ממחקרים אחדים שמעיזים לקרוא תיגר על ההנחה הזאת עולה שאנשים שאינם הורים מדווחים על רמות גבוהות יותר של אושר מהורים (דיווח סובייקטיבי כמובן).

אולי אם ננמיך את רף הציפיות לאושר ונציב את המשמעות כחלופה ראויה, נהיה בסופו של דבר שלמים יותר עם החלטתנו להביא ילדים לעולם? במערכת היחסים הייחודית הזאת הזכאים לאושר הם בראש ובראשונה ילדינו. הם לא ביקשו לבוא לעולם, הם כלל לא יודעים שהועדנו להם תפקיד של מחוללי אושר או דבק מלכד למשפחות מתפוררות. אנחנו ביקשנו אותם ועלינו לדאוג לאושרם. צורך זה שלהם קל לסיפוק במיוחד בראשית חייהם, בשלב שבו רצונותיהם וצרכיהם הם היינו הך ובסיסיים כל כך, תקופה שמנקודת מבטנו כהורים נתפסת דווקא כמאתגרת במיוחד.

אני הופכת את דפי הספר האחרונים בעודי יושבת על ספסל בגינה ובתי מעסיקה את עצמה ומניחה לי לעסוק בענייניי. הנה כי כן, בהיבטים מסוימים הזמן מביא הקלה. ומה על אותן אימהות שעדיין מנענעות את הנדנדה? האם הן נשאבות לרגעי אושר פשוטים שייחרתו בזיכרונן? או אולי הן מותשות מהסיזיפיות שבגידול ילדים בחברה שוויתרה על השבט שדרוש לגידול ילדים, וטרם מצאה לו תחליף? שיטוט ברשתות החברתיות מעלה דיונים גלויים על הקשיים שבהורות לצד תמונות מתקתקות מאלבומים משפחתיים שהפכו לנחלת הכלל, ומסייעים להמשיך לקיים את האשליה המזוקקת של אושר צרוף. האם הבחירה החופשית שממנה אנו נהנים בחברה מודרנית, בין היתר בהחלטה החשובה כל כך האם להביא ילדים לעולם, היא, כמו שטוענת דונת, רק לכאורה? קריאה בסיפוריהן של האימהות לא מספקת תשובה ברורה ומותר גם מותר לשמוע את קולן.

עינת טלמון היא ממחברות המדריך הישראלי להנקה שראה אור השנה בהוצאת עם עובד

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' תמוז תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-1 ביולי 2017,ב-גיליון חקת תשע"ז - 1038, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: