מבט רוסי | צור ארליך

ילדי פושקין

ליאוניד לוינזון

מרוסית: דינה מרקון

כתב, 283 עמ'

כמו שאת הולדן קולפילד מ"התפסן בשדה השיפון" רדפה השאלה לאן נעלמים הברווזים כשהאגמים קופאים, כך מוטרד אלכסיי, המספר ב"ילדי פושקין", מהשאלה איך יש חלל בתוך הפיתה. הרי היא סגורה, וגם אם מכינים אותה כשתי שכבות מחוברות בהיקפן מוזר שהן לא נדבקות זו לזו. בערך באותה תכיפות רודפת אותו הציפור זיז מאגדות העם הרוסיות, המכסה את עין השמיים ומתבוננת אל העבר, וציטטות זהב מהספרות הרוסית המודרנית נושרות לו מפיו כשיני זהב. אלכסיי, בקיצור, מסתכל עלינו הישראלים מבפנים עם מטען תרבותי אחר – כמו, במידה זו או אחרת, עוד מיליון איש שחיים פה.

אלכסיי גר עם חתולו ז'וריק קרֵנין ברחוב שטרן בקריית יובל בירושלים, מקום שם "עומדים צמודים אלה לאלה, כמדדים על קבי קרקס, בתים מגוחכים שהכניסות אליהם משתרבבות כלשונות, וריח מתקתק של פחי אשפה העולים על גדותיהם" מכה בנחיריים. הוא פועל תעשייה, אבל שולח ידו ביצירה במידה המאפשרת לו להיכלל בחבורה בוהמיינית קטנה, תל–אביבית ברובה, של עולים מרוסיה: משוררים ועיתונאים החיים מהיד אל הפה אף כי משתדלים שהיד הזו תערה לפה הזה איזו וודקה טובה. על חייה של חבורה זו ושל חבריה, חיים של עבודות דחק, של התהוללות ושל מחוות תיאטרליות מוחצנות, נסב הרומן של ליאוניד לוינזון. רומן תזזיתי, קרנבלי משהו, המתרוצץ בין יומיום ריאלי לפנטזיה סוריאליסטית.

גב הספר מעיד עליו כי הוא "קיבל פרס שהוענק לרומן הטוב ביותר שנכתב בשפה הרוסית מחוץ לגבולות רוסיה". אפשר לשער שהוא מעניין את הרוסים בדיוק מהסיבה הזו: הם מקבלים בו את חווייתה של קהילה "משלהם" בניכר, מוגשת רותחת בתוך סמובר של תרבות רוסיה וספרותה, ברוסית, שמתרגומה עשיר הביטוי של דינה מרקון לעברית, אנו יכולים להירמז על עסיסיותה. גם את הקורא הישראלי תעניין ההצצה לעולם המוכר לו אולי מקריאת ספרות מופת רוסית כשהוא מושתל במציאות הישראלית, אך יותר מכך יעניין אותו כנראה המבט המוצע בספר הזה עלינו; מבט מבפנים וגם מבחוץ; מבט שנוסף על העדשה הקירילית שלו, ניחן באירוניה ובציוריות.

בעלילתו, זהו יותר רומן של סצנות עתירות שנינה, פחות של התפתחות. הדשדוש הולם את המציאות המתוארת: הגיבורים לא מתערים בהדרגה בחברה הישראלית, אלא נופלים וקמים ולפעמים נופלים לבלי קום. בסגנונו, הרומן תובע מאמץ הקרוב לפעמים לזה שתובעת שירה: המציאות מקודדת לעיתים בדימויים ליריים, והמבט מתגלגל מדמות לדמות ומריאליה לזיכרון תרבותי מפונטז. המשפטים לעיתים מעורפלים במתכוון, ולעיתים מעורפלים בשל אי–דיוקים תחביריים בנוסח העברי שאינני יודע אם ישנם גם במקור. בספרות העברית מוכרים לנו ניסיונות ליריים כאלה בשוליים הדחויים מהעבר הרחוק: עולים בדעתי מנשה לוין, יעקב הורביץ, ואפילו רשימותיו בפרוזה של חברם נתן אלתרמן בשנות השלושים. גם מבחינה זו, לצד הבחינה התוכנית והחברתית, תרגום הספר לעברית הוא תרומה מבורכת לספרותנו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' תמוז תשע"ז

מודעות פרסומת

פורסם ב-1 ביולי 2017,ב-גיליון חקת תשע"ז - 1038, שיפוט מהיר - צור ארליך. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: