הקומיקס מאפשר לבטא בו זמנית שני מסרים בשני ערוצים, טקסט וציור, והוא מתאים לתפיסה היהודית המספרת סיפורים. הקומיקסאי שי צ'רקה משיב לשאלה למה דווקא קומיקס

במעמד הר סיני לקח הקב"ה את הרעיון הרוחני ביותר, המופשט ביותר, השלם ביותר, ונתן אותו לעמו ישראל חקוק בשיא החומריות, באבן.

הגשמה של רעיונות מופשטים כרוכה תמיד בפשרות, כי הכנסת המופשט לתוך החומר המוגבל מצריכה ויתורים רבים. רעיון שלא היה תלוי בזמן, במקום, בחוקי פיזיקה וכדומה חייב לקבל עליו את המגבלות ברגע שיתלבש בחומר. אבל הקב"ה יכול להכניס את הרעיון שלו לתוך אבן ולא להתפשר על שלמותו, כי לרשותו עומדים ניסים. המילים יכולות להיחקק בסלע לכל עומקו ולהיקרא משני הצדדים בצורה הנכונה, מבלי להפוך לכתב–ראי. החללים שבתוך הסמ"ך והמ"ם, שהיו בעצם גושי אבן, נשארו במקומם, מרחפים באוויר שהקיף אותם, כפי שמסביר התלמוד. הקב"ה אפילו הצליח באותו מעמד לומר "שמור" ו"זכור" בדיבור אחד.

מהבחינה הזו, מעמד הר סיני אמור היה להיות מעמד שיש בו גם תסכול לאנשים הקטנים שבתחתית ההר, שתמיד ייאלצו להתפשר על שלמות הרעיון שלהם בבואם להגשימו, ואפילו למשה רבנו הגדול. איך לא יהיה כבד פה, כשנדרש מפה הבשר שלו לדברר מסרים בעלי רוחניות קלילה כל–כך. פיו של משה היה כבד יחסית לרעיונות שאותם נדרש להעביר, לא יחסית לפה האנושי הממוצע.

אבל הקב"ה נתן גם לנו, בני האדם, במעמד ההוא, מפתח להעברת מסר בכלים גשמיים, עם כמה שפחות פשרות על שלמות הרעיון: "וכל העם רואים את הקולות". הקב"ה הדגים לנו איך דיבור בשני ערוצים בו–זמנית, בקול ובמראה, לוכד יותר מהרעיון, נאלץ לוותר על פחות מרכיבים משלמותו. ואיפה רואים קולות אם לא בקומיקס? "בום", "טראח", "בראאאאם"!

מדיום‭ ‬יהודי‭ ‬מאוד‭. ‬שי‭ ‬צ‭'‬רקה‭, ‬מתוך‭ ‬ספרו‭ "‬מעבר‭ ‬לקו‭", ‬הוצאת‭ ‬מודן

גם וגם

עם דף נייר ועט אני יכול לומר "שמור" ו"זכור" בדיבור אחד. אני צריך בסך הכול, בתוך אותה מסגרת שציירתי, לכתוב "זכור את יום השבת" ולצייר ציור שיבטא שמירה של השבת. זה הכול.

הקומיקס מאפשר לי לבטא בו–זמנית שני מסרים בשני ערוצים, טקסט וציור. והמסרים יכולים להיות חופפים (מיותר בדרך כלל), להשלים אחד את השני ואפילו לסתור אחד את השני (הכי כיף!).

ומהבחינה הזו, הקומיקס הוא מדיום יהודי מאוד. כי בעיניי, היהדות היא קודם כול תרבות של "גם וגם". היהדות צמחה בין שתי אימפריות, המצרית והמסופוטמית. המצרים התייחסו אל הדינמיקה העולמית כאל זרימה קווית. קו ישר אל הנצח, המלך תמיד יהיה פרעה. המסופוטמים זיהו דווקא מעגליות, מחזוריות, התמוז ימות, נבכה, יקום לתחייה וחוזר חלילה. ואנחנו, היהודים, גם וגם. קו אל הנצח ומחזור מעגלי בו זמנית, העולם זורם בספירלה (עם הרבה רצוא–ושוב בפנים). העולם הנוצרי מתארך על–פי השמש, המוסלמים על–פי הירח. אנחנו, גם וגם. כדי לבטא תרבות של גם וגם, הקומיקס הוא מדיום אידיאלי.

מאותה סיבה של צורך לבטא תפיסת עולם של גם וגם, היהדות השאירה את הסיפור ככלי מרכזי לביטוי תפיסת עולם. אין דוֹגמה יהודית. יש סיפור. היוונים נטשו בשלב מאוד מוקדם את המיתוס ועברו לפילוסופיה, להגדיר הגדרות במקום לספר סיפורים. אנחנו נשארנו עם הסיפורים, האגדתות, המעשיות החסידיות. רבי נחמן העיד על עצמו שאת המסרים הגבוהים ביותר שלו הוא מעביר במעשיות. גרשום שלום העיד על עגנון שבכל פעם שהיה מתבקש להביע עמדה בעניין מסוים, היה עונה "אספר לך מעשה…". כי כשאתה מנסה לשקף עולם שכולו גם וגם, ההגדרות רק מפריעות, הן לא באמת רלוונטיות. הקומיקס הוא קודם כול כלי לספר סיפור וכמו שכבר הזכרתי, הוא מאפשר לספר בו–זמנית בציור ובטקסט.

הבעש"ט פירש את הציווי לנח "בוא אל התיבה" כ"בוא אל המילה". לפי השיטה הזו, הציווי "צא מן התיבה" אומר "צא מן המילה". וכשמיד אחר כך הקב"ה מדבר אל נח בהתפרצות של צבעים מרהיבים, הקשת בענן, נראה לי שהוא מנסה לרמוז לו: "תתחיל לצייר".

סיפור בציור

אחד התנאים ההכרחיים ליצירה הוא חופש. כשאני מסתכל על עולם האמנות העכשווית ומנסה לדמיין לעצמי מה היה קורה אם הייתי בוחר לצייר אמנות "גבוהה", אני נחנק מהמחשבה על האנטי–חופש שהייתי נתון בתוכו, בגלל התלות בדעתם ובחסדם של מובילי דעה בעולם האמנות, אוצרים, בעלי גלריות, מנהלי מוזיאונים ומבקרים, שללא הסכמתם יצירת אמנות כלל לא תיחשף לקהל. זו תלות בלתי נסבלת, העומדת בסתירה מוחלטת לצורך בחופש כדי ליצור. הקומיקס לא נזקק לחסדם של בעלי עמדות כדי להגיע לקהל, הוא פונה ישירות לכולם. אין צורך במתווכים, גם לא בתקציבים. הקומיקס הוא מדיום עני וחופשי.

אבל כל אלה תירוצים שלאחר מעשה. למה אני באמת עושה קומיקס? כי הדמיון שלי מספר לי סיפורים בציורים. עגנון כתב פעם לדב סדן: " הלשון יורד אצלי כרוך עם ציור. וכל עניין שהוא חוץ ממני כלומר שלא מצטייר בי מאליו אינו ניתן לי לכתבו" (אני רואה בזה הסכמה להפיכת סיפוריו לקומיקס).

אצלי הבעיה יותר חמורה. הציור יורד כרוך בלשון, ומכיוון שאין לי כלום מהיכולת של עגנון לצייר בכתיבה וגם אין לי את הרצון, יש בי להט להביא את הציורים האלה כפי שהם, בסדרות, כרוכים בטקסט. לכן אני יוצר קומיקס.

כשאני קורא ספר ובאמת מתחבר, אני רואה ציורים, אני מזהה את הדמויות בספר לפי הפרצופים יותר מאשר לפי השמות. גם כשאני לומד אני רואה ציורים. והציורים האלה מבטאים פירוש לטקסט, הפירוש שלי. כשהציורים האלה מספרים סיפור משלהם, אני יוצר קומיקס על בסיס הטקסט שקראתי, וזה יכול להיות משניות, מדרשים או סיפורים של עגנון.

וכשהדמיון שלי מעלה ציורים מעצמו והם מתפתחים לסיפור – אז נולד קומיקס.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט סיון תשע"ז