קִראו לכם שלום | נריה רפאל כנפו

גדול פייטני מרוקו, רבי דוד בוזגלו, שמע את "באב אל ואד" שכתב חיים גורי וכתב לו שיר–מענה שתכליתו הוא עשיית שלום ומציאת המשותף עם הערבים

בשנת 1949, עם תום מלחמת העצמאות, כותב המשורר חיים גורי את שירו האלמותי "באב אל ואד" על קורות הקרב הקשה שבו נפלו לוחמי שער הגיא. בשירו מתאר גורי את האבל והאובדן, ועוסק באחוות הרעים ששרתה בין הלוחמים. בפנייה לעתיד מבקש גורי לזכור את הנופלים: "זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ / אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, אוֹתָנוּ בַּאב אֶל וַאד".

זמן קצר לאחר שנכתב התגלגל השיר למרוקו והגיע לאוזניו של גדול פייטני מרוקו במאה העשרים, המשורר רבי דוד בוזגלו. בוזגלו, ששומע את השיר בלחנו של שמואל פרשקו, מחליט להגיב לשירו של גורי וכותב פיוט באותו הלחן.

בוזגלו מזדעזע כאשר הוא שומע את "באב אל ואד": השיר כולו עוסק במוות, בשכול ובזיכרון הנופלים, אך אין בו כל קריאה לשלום. בשירו שלו מבקש בוזגלו להזכיר לאדם את מהות יצירתו ובריאתו – עשיית שלום:

זִכְרוּ נָא יוֹם בֵּן חֲלוֹף הוּכַן לִיצִירָה
כַּת שָׁלוֹם נָתְנָה בְּקוֹל מַר לְמֶרְיוֹ
הֲלֹּא הוּא יְצִיר נַפְשׁוֹ לָרִיב נִמְהָרָה
זֹאת עֲשׂוּ אֵפוֹא, קִרְאוּ לָכֶם שָׁלוֹם.

לאורך השיר משרטט בוזגלו את תפיסתו היהודית–מרוקנית על שכול ומלחמה, על מוות שנגרם כתוצאה ממלחמה בין לאומים. בנפשו של האבל הוא מבקש להטמיע נחמה בדמות השלום, שאליו יש לשאוף דווקא מתוך המוות. לאורך בתי השיר הוא מדגים כיצד התפיסה הזו היא היא מהותה של היהדות, תוך שהוא מזכיר את יעקב אבינו אשר "דָּרַשׁ בְּרֹךְ וְנֹעַם, אֶת שְׁלוֹם אֶחָיו וְאֶת שְׁלוֹם שׂוֹנְאָיו". למרות המלחמה שאליה התכונן יעקב, ולמרות השנאה שרוחש לו אחיו, יעקב דרש קודם בשלומו ואף נשק לצוואר אחיו. כך מצווים אנחנו, צאצאיו: לרדוף שלום, חרף העובדה שעל צוואר נרדפנו.

תפיסה זו של רבי דוד בוזגלו, שניתן אולי לחשוב שהיא תמימה או מנותקת מן המציאות, היא מוטיב חוזר בשירתו, דווקא לצדה של שירה לאומית מאוד, שלא מתפשרת עם אויבי ישראל ועם הבאים עלינו לכלותנו. רבי דוד מצליח ליצור את השילוב הנדרש בין תפיסה פרטיקולרית, השואפת תמיד לגונן על בני העם היהודי, לחזק אותם ולעודד אותם תוך כתיבה חריפה נגד האויב הנלחם בעמו, לבין תפיסה אוניברסלית רחבה המחפשת את המשותף עם השכנים הערבים, את המקום שבו יהודים וערבים הם קרובים, והגבולות ביניהם מיטשטשים. הוא סבר שיש לשאוף לשלום עם הערבים, בהתאם למצוות הא–ל.

הילה קרבלניקוב, שער הגיא, 2010

מוזיקה לאללה ולקב"ה

דוגמה נפלאה לתפיסתו הפרטיקולרית של רבי דוד בוזגלו ניתן למצוא בשירו "לא הכוחות לא המוחות", שיר מחאה שכתב כנגד התחושה של "כוחי ועוצם ידי" ששררה במדינה אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים. בוזגלו מונה את מעלותיו של הצבא המנצח בעזרתו של הא–ל, ולצד ההלל והשבח מעלה ביקורת חריפה, המתובלת במילים קשות מאוד, כנגד שליטי ערב שקמו להילחם נגדנו, ובראשם נשיא מצרים נאצר:

שֵׁד מִשַּׁחַת, אֲשֶׁר לֹא חַת, עָמַד בָּרֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים אַלּוּפָיו.

זָר וּמוּזָר, חִישׁ יִתְאַזַּר, לְשַׁסּוֹת בָּנוּ אֶת כְּלָבָיו חֲנֵפָיו.

רבי דוד בוזגלו כתב עשרות שירים על ארץ ישראל ועל מדינת ישראל, בעברית פיוטית ונפלאה. הוא היה ציוני ואוהב עמו עד יום מותו, שנתיים לאחר שהתמוטט על בימת החזן עם פרוץ מלחמת יום כיפור. הוא לא התאושש מהנסיגה בגאולת ישראל שהתבטאה בתוצאות המלחמה הקשה, ומהידיעות על מותם של תלמידיו בשדה הקרב.

אך לצד זאת, בוזגלו שזר בשיריו את תפיסתו האוניברסלית. כך, למשל, בפיוט "אתם יוצאי מערב", שכתב לכבוד חג המימונה. בפיוט זה מתאר בוזגלו את מנהגי החג במרוקו, ואת מהותו של החג על פי תפיסתו התורנית: מפגש יהודי–ערבי עם צאת חג הפסח, החג שהרחיק את היהודים משכניהם הערבים ולהפך. הוא מתאר את המחוות של השכנים הערבים כלפי שכניהם היהודים, שמגיעים לבקר במוצאי החג ובידיהם קמח וסולת להכנת המאכלים, יחד עם תה ונענע, דבש ומיני מתיקה כשרים נוספים, ואת החגיגה המשותפת שבה לא ניתן היה להבדיל בין יהודים לערבים: אלה לבשו את בגדיהם של אלה, וניגנו יחד מוזיקה יהודית–ערבית: מי לאללה ומי לקב"ה.

בשיאו של השיר עומד רבי דוד לא רק על המבט האוניברסלי של הטוב היהודי–ערבי המשותף שנוצר בעקבות המפגש הזה, אלא גם על העובדה שלא מעט מהשכנים הערבים הם אנשי דמים, "מגוגים" בלשונו, אך חרף זאת יש לעשות שלום בין אלו שמוכנים לכך:

שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים. בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים.

אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים. אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה.

הֵמָּה הַמְגוֹגִים. מוֹסְרִים עַמָּם לַהוֹרְגִים

כִּי לְכִתְרָם דּוֹאֲגִים. לֹא לְנֶפֶשׁ נַעֲנָה.

עִזְבוּ רִיבוֹת וּמְרוֹרִים. לָעַד וּלְדוֹרֵי דוֹרִים

וְעַל שָׁלוֹם וּדְרוֹרִים. קְרִיאוֹת הוֹי תֶּחְדַּלְנָה.

בוזגלו איננו מתעלם מן הרע שישנו, אך הרע הזה לא גורם לו לראות את המציאות כולה באופן שלילי. יש אנשי דמים ויש אנשי שלום, והאתגר הוא למצוא את נקודת השלום בין המבקשים אותו. יש לדרוש את השלום, ודרישת השלום מחייבת מבט נקי על העולם, ולא הסתגרות שבטית מסמאת.

רבי דוד בוזגלו. באדיבות ארכיון משפחת בוזגלו

שלום יהודיערבי

שלושת השירים של בוזגלו שהוזכרו כאן נוגעים במשולש הזמנים שאנו נמצאים כעת בסופו: הפסח והמימונה, יום הזיכרון ויום העצמאות, ויום ירושלים – והם מספקים לנו מבט אחר על הימים הללו במציאות הישראלית כיום. המציאות הזו כוללת גם אירועים שהופכים בשנים האחרונות למדוברים יותר בשיח הציבורי, כמו יום הנכבה וטקסי זיכרון אלטרנטיביים של יהודים וערבים, שמעוררים שאלה מורכבת במיוחד על אודות יחסינו אליהם. אני מבקש להעלות כאן כמה מחשבות בנושא הזה.

נולדתי למשפחה מרוקאית מפוארת, צאצא ישיר למשפחות הרבנים ברדוגו, אביחצירא וכנפו. גדלתי והתחנכתי במוסדות הציונות הדתית, בבני עקיבא ובישיבת בני עקיבא. עד לפני כמה שנים לא הרגשתי מתח בין שתי הזהויות – המרוקאית והציונית–דתית. למעשה, עולמי הציוני–דתי, שלו קראתי בטעות "ישראלי", הוא שהרחיק אותי מזהותי המזרחית–ערבית.

סלדתי ממאפיינים רבים של התרבות המרוקאית שלי, והם הצטיירו אצלי כפרימיטיבים וכנחותים. סלדתי מהשפה הערבית, ששימשה את זקני משפחתי לחול ולקודש, השפה שבה כתב רבי יוסף כנפו את ספריו, השפה שבה בירכו אותי סבתא מרים אביחצירא וסבתא מזל טוב תיבדל לחיים, השפה ששימשה אותם כדי לתקשר בחיבה עם שכניהם המוסלמים במרוקו ובישראל. סלדתי מהלבוש המרוקאי, שדומה מדיי ללבוש הערבי; סלדתי מהמוזיקה המרוקאית ומהפיוטים שנשמעו לי דומים כל כך לשירת המואזין.

עם הזמן הבנתי שהסלידה שלי מן התרבות ומשפתה של המשפחה שלי היא תולדה של הדמיון שלהן לתרבות הערבית, שאותה למדתי לתעב. הערבים הם הרי אויבינו המרים, ואותם יש לשנוא. כך התרחקתי מעצמי ומהזהות שלי, וכך התרחקתי מהשאיפה הטבעית ביותר של האדם, ובפרט של היהודי: השאיפה לשלום. לא לפתרון הסכסוך, או לניהול הסכסוך, או לתהליכים מדיניים. לשלום.

בשנים האחרונות, עם החזרה לסיפור המשפחתי שלי, דרך החשיפה המחודשת לפיוט ולשפה, לסיפורים ולמנהגים, וגם דרך מסע למרוקו עם חבריי לתוכנית 120 של מכון "שחרית", אני לומד להכיר גם את האפשרות שהציגו רבני מרוקו, אפשרות רלוונטית לישראל יותר מאי–פעם: שלום יהודי–ערבי ממבט אוניברסלי ופרטיקולרי גם יחד.

להכיר בסבלו של האחר

כישראלים, התרגלנו לחד–ממדיות: יש טובים ויש רעים; אנחנו בצד אחד והם בצד השני. כך, יום הזיכרון הוא יום אבל על מתינו, בלי שאיפה מקבילה לשלום, שאולי דווקא הוא ימנע את האבל הבא. כך, יום העצמאות הוא יום שמחה וחגיגה, בלי מחוות של מנצחים והבנה ללבם ולצערם של מיליון וחצי ערבים שעזבו את בתיהם בעקבות הקמת המדינה.

אינני עוצם את עיניי לנוכח המלחמה שנפתחה מולנו ועדיין נמשכת, אלא מנסה להסתכל על המציאות מפרספקטיבה רחבה יותר: היו ערבים רבים שלא ביקשו את המלחמה, שלא תקפו יהודים לפני קום המדינה או אחריו. ערבים רבים כואבים את מחיר עזיבת הבית שלהם, וחלקם כואבים גם את כאב החיים תחת שלטון צבאי, ובכל זאת בוחרים שלא לפעול באלימות. מי כמונו, יהודים שומרי מצוות ומאמינים וגם כאלה שלא, יכולים להבין את החיים תחת שלטון זר ואת הקושי לעזוב ארץ שאליה אנו קשורים בעבותות של אהבה.

אנחנו מוכרחים לוותר על ההרגל המגונה שלנו לשים את "הערבים" בסל אחד. לא "ערבים" יש כאן, אלא מורכבות פוליטית, תרבותית ודתית, בדיוק כמו אצל היהודים ואצל כל עם אחר. זו צריכה להיות נקודת המוצא שלנו, ומכאן עלינו לפתוח בדיאלוג: לא עם אנשי הדמים וה"מגוגים", אך עם אלה המבקשים לחיות את חייהם בשלווה, גם אם הם עדיין כואבים את מות אחיהם במאבק הזה או את עזיבת הבתים שלהם ב–1948; גם אם הם מציינים את הנכבה במקום את יום העצמאות. השלום ייעשה דווקא איתם. בניית עתיד משותף חייבת להתבסס על היכרות עם סיפורו של הצד השני.

אין זו חולשה מצדנו להכיר בסבלו ובכאבו של האחר, ואין בהכרה בכאבו כדי להפחית מן החיבור שלנו לארץ ישראל או משמחתנו הגדולה והכנה על הקמת המדינה. להפך: הכרה בכאבו של האחר היא גדולה של מנצחים, היא מחווה שמוסיפה טוב בעולם, היא מהותה של היהדות השואפת לתיקון עולם, ולא מסתגרת בארבע אמותיה השבטיות. דווקא מתוך המבט היהודי, הפנימי, המשפחתי, עלינו לצאת ולפעול למען האחר, למען העולם ולמען השלום.

 

נריה רפאל כנפו הוא חבר בתכנית "120" בארגון שחרית וממייסדי ארגון צעירי הבית היהודי

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג אייר תשע"ז, 19.5.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 במאי 2017, ב-גיליון בהר בחוקותי תשע"ז - 1032 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. למצוא מסרים חדשים וזוויות הסתכלות חדשות זה דבר חיובי.
    אפשר לדבר על מסר חדש ועל מורכבות, בלי לבקר את הקיים, ובטח לא לאלץ בו חסרונות.
    לא ברור לי מה רציתם משירו המקסים של חיים גורי.
    זה באמת שיר זיכרון, זיכרון הנופלים, מתוך אחווה, מתוך געגוע והוקרה.
    אני לא חושב שמסר נוסף נזקק לשיר הזה, בטח לא ביום שאנחנו מתייחדים עם אלו שאיבדנו.
    יש משהו מאד שלם ולא חסר בשיר זיכרון, ואפילו בשיר קינה (למרות שלדעתי זו לא קינה).
    השיר לא עוסק כולו בשכול ובמוות, זה פשוט לא נכון.
    הוא מספר סיפור חשוב ועצוב בתולדות המלחמה הזו.
    בטח לא יותר משירי זיכרון אחרים, ובטח ובטח כשמדובר על שיירות שבאמת רצו להציל את ירושלים ממחסור ומרעב, כלומר אפילו לא שדה קרב לצורך כיבוש, אלא אם תרצו, לצרכי שלום ממש.
    הביקורת מיותרת.

  1. פינגבק: בתגובה ל"קראו לכם שלום" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: