גידולי פרא | מאירה ברנע גולדברג

שום דבר בילדותו של הילד המתוק לא יכול היה להכין את הוריו לכך שנדב ייתפס כרוצח ללא סיבה. רומן על משפחה מתפוררת ועל הרוע האנושי

 

 ילד רע

 

כנרת, זמורה–ביתן,

2017, 239 עמ'

 

שנת הלימודים הראשונה שלי בתיכון הייתה בהרצליה. באחד הימים עם סיום הלימודים יצאתי מבית הספר עם חבר מהכיתה. אישה מבוגרת ניגשה אלינו ואמרה לו שלום. החבר שוחח איתה מספר דקות ולאחר מכן אמר לי, "זו אמא של אחד הרוצחים של נהג המונית דרק רוט". אני זוכרת שהבטתי בה מתרחקת בתדהמה. שום דבר בחזות שלה לא שידר שהיא אמא של רוצח. הייתי אז נערה בת 15 וציפיתי לראות את סימני הרוע בצורה ברורה יותר ובולטת. 
"איך אפשר לגדל רוצח בבית בלי לשים לב?", שאלתי אותו, "בטוח שמשהו היה שם כל הזמן בבית או בחינוך שנתנו לו. האישה הזו נראית כל כך רגילה וסתמית, כמו כל אחד אחר ברחוב".
"אל תמהרי לשפוט אותם", הוא השיב, "לא תמיד ההורים יודעים מה עובר על הילד שלהם. אמא שלי לא ממש יודעת איפה אני מסתובב בלילות". אני זוכרת שרציתי להוסיף עוד משפט, אבל הוא היה חבר של המשפחה והשתיק אותי, "באמת שאין לך זכות לשפוט". נזכרתי בפרטי השיחה הזו כשהחזקתי בידי את ספרה של יעל שכנאי, "ילד רע", ולִבי נצבט.

ארבל אלוני, אחד מרוצחיו של דרק רוט, משתחרר מהכלא, 2015

כי הוא יכול

הספר נפתח בתיאור שלֵו ושגרתי, תיאור זיכרונות ילדותו של נדב, בנם הבכור של אווה וגדעון. אווה, המספרת לנו את סיפורה, נזכרת בילדותו של בנה, כיצד בחופש הגדול אהב לצפות בסדרה "האיים האבודים", כיצד בנה בעצמו צריף עץ בחצר וכבר בגיל שש אהב לקרוא באנציקלופדיה לילדים על שביל החלב והכוכבים. "נדב נולד לפני עשרים שנה. שנה ושבעה חודשים לאחר נישואינו. שלוש שנים וחצי אחר כך נולדו רותם וניב אחיותיו… קראנו לנדב בשמו כי האמנו שכשמו כך יהיה. נדיב וטוב, אוהב אדם ונותן מעצמו לבריות" (עמ' 8).

שום דבר בילדותו ובאופן התבגרותו של נדב לא יכול היה להכין את אמו לעתיד לבוא. אפילו היום בו הפרשה החלה מבחינתה היה יום אביבי מופלא עם ריחות פריחה, רוח קרירה ונעימה, כיאה לחודש אפריל. אווה וגדעון התקרבו לביתם, הם מיהרו לארוחת ערב עם ילדיהם. מרחוק הבחינו בניידת משטרה. באותו היום נעצר בנם נדב בחשד לרצח אולג סמיניוב, רצח שבוצע שנתיים קודם לכן.
כמו כל זוג הורים נורמטיבי, הידיעה הזו תפסה אותם לא מוכנים, בלשון המעטה. בדקות הראשונות המוח מתקשה להבין את הנעשה, אבל מאוחר יותר מתחילים להרגיש את הלחץ והבהילות. הם משיגים לו עורך–דין פלילי מצוין ורק מחכים לשמוע שנעשתה טעות איומה שבעקבותיה תגיע ההתנצלות, אך ככל שמתבהרת התמונה, מסתבר להם שחייהם לא ישובו להיות כשהיו לעולם.

בנם החמוד, שאותו גידלו באהבה, אותו ילד מתוק שבגיל שש נפרד מהם בנשיקה ביום הראשון בכיתה א', הילד המושלם שהתבגר ועבד בגינה, שידע לצייר כל כך יפה במחברת, מודה ברצח מבלי שחוקרי המשטרה לחצו עליו או הפעילו עליו מניפולציות ומיד לאחר מכן גוזר על עצמו שתיקה. הוא לא מתכוון להסביר לבני משפחתו את הרצח הנורא שביצע סתם כך, בלי סיבה, דווקא, רק כי הוא יכול היה לעשות זאת.

פצע בלב

לבני הקטן אני נוהגת לומר את אותו משפט בקביעות: "לא משנה מה יקרה, לא משנה מה יהיה, לא משנה מה תעשה, אני אמא שלך ולכן אני תמיד אוהב אותך, אתה מבין?". ואני ממשיכה, "וגם אם אכעס, עדיין אוהב אותך ותמיד אעזור לך ואתמוך בך. תזכור את זה לכל החיים". ביום שבו סיימתי לקרוא את הספר חשבתי אם אני מאמינה בכל לבי במשפטים שאני אומרת. האם באמת לא משנה מה יקרה ומה יעשה? האם הורים חייבים לתמוך בילדיהם בכל מצב ובכל סיטואציה בחייהם?

בסיפור, גדעון האב מרים ידיים. לאחר מספר ביקורים בכלא, כשנדב ממשיך להתבצר בשתיקתו, הוא מחליט שנמאס לו, אבל אווה לא מוכנה להניח למקרה. היא חייבת לדעת את האמת, חייבת לקבל תשובות. היא רדופה ואינה יודעת מנוח. 
הזוגיות של ההורים לא שורדת. כבר בפתיחת הספר אנחנו מבינים שגדעון עזב את הבית יחד עם שתי הבנות, רותם וניב. החלטה מעניינת ואמיצה של הסופרת לתאר את הבנות שבחרו לגור עם אביהן ולא להישאר עם האם.

איך ממשיכים לחיות כשפצע כה עמוק שותת בלב? עם אהבה שנעלמה, עם ילד שותק שעשה את הנורא מכול, עם המבטים ברחוב, עם השכנים, עם הבושה, עם שתי בנות שלא מצליחות להבין איך ברגע אחד אחיהן הפך למפלצת? איך ממשיכים לקום בכל בוקר ויוצאים לעבודה כרגיל?

גן הרוע

אווה עובדת בבית אבות "שער הזהב" ובניסיון נואש לשמור על שגרת חייה היא נאחזת בכל כוחה בעבודה ובחיים עצמם. קשר יוצא דופן מתפתח בינה לבין אחד הדיירים במקום, ישעיהו, ניצול שואה בעל סיפור חיים טרגי וכואב אשר בוטח בה ומעביר לה את היומן שאותו כתב כשהיה נער צעיר בזמן מלחמת העולם השנייה. שוב אנו נתקלים ברוע לא מוסבר שנמצא בקרב בני אדם באשר הם ומתפרץ פתאום ללא אזהרה. אביו של ישעיהו ביצע את אחד הפשעים האיומים שאב יכול לבצע כלפי משפחתו וילדיו. בספר נחשף גם עברה המטריד של משפחתה של אווה והקלפים נטרפים כשהיא נתקלת במה שנדמה לה כתשובה הסופית, זו שתוכיח שהמעשים של בנה נקבעו מראש ואינם קשורים לחינוך שקיבל.

התשובה נמצאת במאמר שפורסם במגזין "טיים", ונכתב על ידי חוקר שבדק שנים ארוכות את המטען הגנטי של חיילים וקצינים נאצים שעסקו בפועל ברצח יהודים. הוא בדק גם את ילדיהם, נכדיהם וניניהם וגילה שקיימת סבירות גבוהה לכך שבין שלל הגנים ברצף הדי–אן–איי של בני האדם קיים גם "גן רוע" שעובר בתורשה.

רוע על–אנושי, חבוי, מתפרץ ללא הכנה מוקדמת, מפתיע אפילו את הלוקה בו וטומן בחובו תחושה של שיכרון–כוח מדומה. אילוזיה של אדם שמאמין שאם צלח תוצאת התפרצות של רוע קיצוני, כמו עינוי ורצח בדם קר, הוא יוכל לעמוד בכל דבר ולצלוח זאת פעם נוספת ופעמים רבות נוספות. נושא הגן עלול להפוך לרוצח סדרתי. לעתים ההתפרצות היא חד–פעמית, בלתי מוסברת ומודחקת עם רגשי אשמה קשים, תלוי בחומרת ההתפרצות ואם הגן היה רדום והתפרץ בפתאומיות, או ששיחרר תסמינים טיפין–טיפין לאורך שנים (עמ' 192).

שכנאי מכניסה אותנו הקוראים לעולמה של משפחה מפוררת, שפעם הייתה מאושרת וכעת נשענת על רסיסי זיכרונות. היא עושה זאת בחמלה וברגישות ומיטיבה לתאר אירועים בנליים ויומיומיים בצורה מרתקת. את הספר סיימתי ביומיים, אבל נראה שהמחשבות עליו לא יעזבו אותי באותה מהירות.

 

מאירה ברנע גולדברג היא מחברת הספר "משפחה לדוגמה". ספרה הרביעי "כראמל 2 – הנקמה" ראה אור בימים אלה בהוצאת כנרת

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז אייר תשע"ז, 12.5.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 במאי 2017, ב-גיליון אמור תשע"ז - 1031, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: