קונפדרציית איחוד אברהמי| יעקב נגן

הפוליטיקה לא תביא לשלום עם הפלשתינים כל עוד אין בבסיסה חיבור אנושי–דתי בין העמים. הצעה לכינון זהות משותפת על בסיס הייחוס לאברהם מבקשת לטוות את הקשר הזה

ביום פטירתו של שמעון פרס עמד שכני, נתן מאיר, מול מאה פעילים של "אגודת המפגש הבין–דתי", יהודים וערבים מכל רחבי הארץ, ודיבר על חזונו של פרס. אשתו של נתן, דפנה, נרצחה לפני כשנה על ידי נער פלשתיני מיאטא שחדר לעתניאל. אולם נתן לא בחר לדבר על המקומות שבהם נכשל חזון השלום, אלא דווקא על ניצנים של תקווה. למרות מציאות השכול שאליה הוא קם כל בוקר, נתן סבור שללבו של רוב הציבור, ישראלי ופלשתיני כאחד, גם באזור הקשה שבו הוא חי, חדר הרצון לחיות בשלום ובדו קיום.

אני שותף לראייה זו של נתן, אך השאלה הגדולה היא – מהי הדרך? בעשרים השנים האחרונות, למרות המאמצים העצומים שהושקעו בנושא, לא הצלחנו להגיע לפריצת הדרך שתסיים את הסכסוך. האם יש עוד סיכוי להביא את השלום? האם אבדה התקווה?

צילום: נתי שוחט, פלאש 90

שלום מתחיל מלמטה

בסכסוך הישראלי פלשתיני, הנחת היסוד הרווחת היא שיש להגיע תחילה לפתרון הפוליטי, ורק  לאחר מכן וכתוצאה ממנו ניתן יהיה לרפא את יחסי השכנות בין הצדדים. הרעיון העומד מאחורי תפיסה זו הוא שכל עוד נמשכים הסכסוך והעוינות, הסבל לא יאפשר כינון יחסים בריאים. מעבר לכך, בעבר חשבו שפתרון פוליטי הוא בר השגה במהירות, ושדרושה רק הסכמה של המנהיגים, ואילו יחסים בין אנושיים הם תהליך ארוך טווח ומורכב יותר.

אולם הניסיון מלמד אותנו אחרת. בדומה לאגדה על הצומת בין שתי דרכים – הדרך הקצרה שהיא ארוכה והדרך הארוכה שהיא קצרה, הפוליטיקה היא לכאורה הדרך הקצרה, אך לאמיתו של דבר היא עלולה להביא אותנו למבוי סתום. לכן אני מאמין שהדרך לשלום היא להתחיל דווקא מלמטה, בקשר שבין בני אדם. זו הדרך הארוכה שתביא בסופה ליעד הנכסף. נתק בין יהודים וערבים, חומות של שנאה, פחד וחוסר אמון, מכשילים את היכולות להגיע להסכם.

היות שהנתק הוא הבעיה הגדולה, חייבים להתמודד איתו כאן ועכשיו. בפרפרזה על שירו של מוקי יש לומר "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על מפגש". ובקיצור – מפגש הוא המפתח. בשנים רבות של פעילות בתחום ובאין ספור מפגשים למדתי כמה המפגש הבין דתי, המפגש האנושי, מסוגל ליצור שפה משותפת ותודעה של חיבור בין אנשים. בתחום הזה פועלים ארגונים רבים, ביניהם אגודת "המפגש הבין דתי", "איחוד מורשת אברהם", "שורשים" ועוד ומתוך השדה הזה, אני מאמין שיצמח השלום.

חיסרון נוסף של העיסוק הבלעדי באפיק הפוליטי הוא שעד שאין הסכם ממשי וחתום – אין כלל התקדמות בשאר המישורים. וחמור מכך, כאשר יש מבוי סתום עלול הדבר להביא להתפרצות אלימות דוגמת האינתיפאדה השנייה, שפרצה לאחר כישלון השיחות בקמפ–דייוויד. לעומת זאת, עבודה מלמטה היא דרך שבה כל צעד יכול להביא לשינוי אווירה לטובה, ומתוך כך לשיפור בתנאי החיים של הצדדים. מפגש אנושי שבו נוצרים מערכות יחסים וקשר של כבוד והערכה הדדית בין בני אדם אינו רק אמצעי להגיע לשלום, הוא עצמו השלום, שאותו אנו שואפים להרחיב לכל יושבי הארץ.

יחד עם זאת, אין להתעלם מהנתיב הפוליטי–מדיני ואנו חייבים חזון שאליו נוכל לשאוף. בספר משלי נאמר "באין חזון יפרע עם". החזון חשוב לא רק למען העתיד, אלא הוא חיוני  להווה, לכוון את דרכנו כאן ועכשיו ולהעניק לנו אופק ותקווה. אך מהו החזון? לאן אנו שואפים? חלק מהתשובה לכך נולדה עבורי במפגש.

בעיית הניתוק מן הדת

דרום הר חברון. יחד עם תלמידיי אני יושב באוהל מפואר רב ממדים. לפנינו מונחים סלים גדושים בפירות שהוגשו אלינו מתוך הנדיבות המאפיינת את האירוח הערבי המסורתי, ומתוך התחשבות  בהלכות הכשרות של האורחים היהודים. המארח, מנהיג אחת החמולות הגדולות של חברון, מסתכל על התלמידים ומכוון את דבריו בעיקר אליהם: "אנחנו המבוגרים נכשלנו, אתם צריכים לתקן". וממשיך השייח' ומונה את הסיבות לכישלון. לדעתו, הדבר נובע משתי טעויות בסיסיות בקונספציה של תהליך אוסלו.

"התפיסה הבסיסית של אוסלו הייתה שמה ששלי אינו שלך, ומה ששלך אינו שלי. האם אין אפשרות לומר 'שלנו'?", שאל השייח', ומיד המשיך לנימוק השני: "לאוסלו לא היו יסודות", פסק בפנינו נחרצות, והסביר כי תהליך המנותק מן הרקע הדתי והאתני של שני העמים הוא חסר יסודות במהותו. לא יכולתי שלא לשמוע בדבריו הדהוד לטענתו המכוננת של מורי וידידי הרב מנחם פרומן, שלפיה אם הדת היא חלק מן הבעיה בסכסוך, הרי שהיא גם מוכרחת להיות חלק מן הפתרון.

היסודות שהעלה השייח' נוגעים למה שבעיניי הוא השאלה הקרדינלית בניווט הסכסוך הישראלי פלשתיני – האם פנינו לקראת חיבור או ניתוק, על כל המשתמע מכך. השאלה נוגעת לממדים טריטוריאליים, ליחסי אוכלוסיות ולהגדרת זהויות. עשרות שנים דנים בחברה הישראלית בשאלה האם לשאוף לחלוקה לשתי מדינות או למדינה אחת, מדינה יהודית או דו–לאומית. יש גם ערך וגם מחיר לכל אחת מן הדעות, ברבדים שונים, אך למרות הכוונות הטובות, הטרגדיה של השיח הפנים ישראלי היא תרבות שיח עכורה וארסית שלא מאפשרת דיון מורכב בשאלה.

כאשר כל צד רואה רק את הערך שבדעתו ואת המחיר בדעת רעהו, הארס מתפשט מהר וחוסר היכולת להכיל את המורכבות מרחיק אותנו זה מזה ומן הפתרון. הכרת המורכבות תוכל לא רק לשנות את השיח הפנימי, אלא להצמיח חשיבה חדשה בשאלת האיזון בין המחיר והערך של מרכיבי המשוואה – יסוד החיבור ויסוד הניתוק.

 פתרון הקונפדרציה

מתוך המצב התקוע, חוזרות ועולות הצעות המנסות לשלב בין היתרונות שבשתי מדינות לעומת אלו של מדינה אחת, ולצמצם את החסרונות עד כמה שניתן. בסיס ההצעות כולן הוא סוג של קונפדרציה. הכוונה היא שישנן שתי מדינות, אך יחד עם זה יש ישות פוליטית המכילה אותן ומאחדת ביניהן. כך, בעת ובעונה אחת, כל אדם הוא גם אזרח של מדינת הלאום שלו, וגם אזרח של הקונפדרציה. יצירת מבנה שכזה תאפשר לכל אחד מן הצדדים חיבור מעשי דרך גבולות חופשיים ופתוחים לאזור של שכנו, ומצד שני חיבור מהותי של כל עם לכל חלקי מולדתו.

היהודים קשורים לכל ארץ ישראל והפלשתינים לכל פלשתין. מבחינה תודעתית שני העמים יהיו קשורים למרחב פוליטי אחד, המכיל את כל המרחב של ארץ ישראל. עבור הישראלים, פתרון שכזה מונע אסון חברתי והומניטרי של עקירת עשרות אלפי אנשים מביתם, שכן במסגרת קונפדרציה ניתן ליצור תנאים להמשך נוכחות יהודית ביהודה ושומרון. לפלשתינים, הקונפדרציה תאפשר חיבור ושותפות לכלכלה הישראלית, אשר בלעדיה המדינה הפלשתינית עלולה בקלות להיהפך למדינת עולם שלישי, חשש שאני שומע פעמים רבות ממנהיגי הפלשתינים עצמם.

לכאורה, לא זקוקה הקונפדרציה לאפשר גבולות פתוחים, אולם במקרה שלנו היא תנאי הכרחי. 

. שכן כמו שיש ערך לגבולות פתוחים, יש להם גם מחיר –  הגירה בלתי חוקית, פשע וטרור, מחירים שכידוע מאיימים על האיחוד האירופי והובילו לפרישת בריטניה ממנו. בין ישראל ופלשתין, החששות הללו יהיו בעיקר מנת חלקו של הצד הישראלי, והקונפדרציה תהיה מוכרחה לתת לו מענה בדמות גופים ביטחוניים משותפים שיפקחו על העניין. יתרה מכך, אם לא יוקמו גופים משותפים של הקונפדרציה, ובהם מנגנוני ביטחון משותפים שיתמודדו עם פשעי שנאה, קשה לדמיין שיתקיימו התנאים שיאפשרו לישראלים להמשיך לגור לצד הפלשתינים. בלי נוכחות כזו, בהשוואה של ערך לעומת הפסד, סביר שההתמודדות הישראלית לבעיות הנ"ל תתבטא  בדמות ביקורת נוקשה וקפדנית על כניסת פלשתינים לשטח ישראל.

שונוּת מחברת

מה שבעיניי מלהיב בהצעות של קונפדרציות למיניהן הוא שאלת טיבו של החיבור והיסוד המאחד בין האנשים החיים בתוכה. ישנן שתי דרכים ליצור חיבור בין אנשים, הראשונה היא מתוך פירוק הזהויות, על מנת שהזהויות השונות לא יפרידו בין האנשים. מולה ניצבת האפשרות להעמקה בזהויות כדי לגלות מרכיבי זהות מאחדים. שירו הידוע של ג'ון לנון Imagine רואה בהעדר זהות לאומית ודתית את הפתח לשלום ואחווה בין בני אדם. ייתכן שאם היינו מחליפים את היהודים והערבים באנשים נטולי זהויות הדבר היה מקל על מציאת פתרון לסכסוך, אולם המצב בישראל איננו כזה.

הדרך הנכונה לישראל היא להתחבר מתוך הזהויות השונות. העיסוק בזהות הלאומית, שהיא הזהות החדשה ביותר הן לישראלים והן לפלשתינים, קשה לגישור, אולם דווקא הזהויות הדתיות והאתניות – כפי שיש בכוחן להפריד, יש בהן הכוח לחבר. יהודים ומוסלמים מאמינים באותו א–לוהים, אוהבים אותו ומתפללים אליו. אם נחזור לראשית האסלאם, לקוראן – נראה כי הוא מעניק מעמד מיוחד ליהודים כעַם הספר. גם אם נתבונן בספרות הרבנית היהודית נראה הערכה לאמונה של האסלאם בא–ל אחד. גם בזהות האתנית, המסורות היהודית והערבית מכירות את בניהן כצאצאי אברהם. רבדים אלו של הזהויות מאפשרים ליצור זהות מכילה ועלינו לטפח את המקום הזה.

הרעיון הוא פשוט, ואילו האתגר הוא יישומו בשטח. סמלים שהם בלב הסכסוך יכולים דווקא להפוך לבסיס לחיבור. מדי שנה אני משתתף באירוע שנקרא "חיבוק ירושלים", שבו יהודים וערבים (ביניהם מאות פלשתינים) יוצרים יחד מעגל אנושי כדי לחבק את חומות ירושלים, ולומר שאנו רוצים שירושלים דווקא תחבר בינינו ולא תפריד. חשוב  להכיר בכך שחזון זה אינו בר השגה בטווח הקצר, וחשיבותו היא כאופק עתידי שמתוכו ניתן לכוון את שלבי ההתקדמות לקראת מימושו. השלבים הראשונים במימוש החזון צריכים להתמקד בחינוך לסובלנות וחיבור, במניעת הסתה ובמפגשים אנושיים בין הצדדים.

בחזון שלי, השם של הקונפדרציה יבטא את מהותה. כפי שהאיחוד האירופי מבטא את הזהות האירופית, כאשר הבסיס לכך הוא יבשת אירופה המבטאת ערכי תרבות וזהות קוסמופוליטית, כך אף עלינו להתאחד באיחוד "אברהמי" שיבטא את נקודת המפגש בין יהודים וערבים, בין היהדות לאסלאם ולנצרות, כבניו של אברהם.

בעומק התשתית הדתית של קונפדרציית "איחוד אברהם" ישנו ממד נוסף ומשמעותי לא פחות. כיהודי דתי אני קורא בחזונות הנביאים ומייחל להגשמתם. שיבת ציון מהווה מרכיב אחד של חזון זה אשר התממש, אולם יש לחזון הנביאים ממדים נוספים, ובתוכם שיקום היחסים בין ישראל והעמים,  כאשר החיבור הוא דווקא מתוך המקומות הקדושים ביותר, מתוך העולם הדתי. כך מתואר בנבואות שהר הבית יהיה בית תפילה לכל העמים. בכוחה של כמיהה לאחווה בין כלל האנושות לאזן את בשורת הלאומיות.

לא מזמן הלכתי לביקור בבית ספר ערבי בכפר ראמה שבגליל. שאלתי את הילדים למה הם חושבים שכל מה שקורה בישראל כל כך תופס את הכותרות בעולם, מאיפה האובססיביות? הם ענו לי: העולם יודע שהכול התחיל כאן ולכן כולם מרגישים שהכול קשור להם. ישעיהו הנביא מדבר על ייעודו של ישראל באחרית הימים להיות "לאור גויים". ניתן להבין את הנבואה בהקשר העכשווי לא כביטוי של התנשאות, אלא כקריאת כיוון. בעולם כל כך רווי בסכסוכים, ובייחוד בין עמים שמשתייכים לדתות ה"אברהמיות", שלום בין היהודים לפלשתינים יכול להביא תקווה ואור לכולם.

הרב יעקב נגן הוא פעיל באגודת המפגש הבין דתי ובאיחוד מורשת אברהם

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז אייר תשע"ז, 12.5.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במאי 2017, ב-גיליון אמור תשע"ז - 1031 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. שאלה לכותב המאמר :
    גם אני רוצה לחשוב כפי שאתה אומר , שיש סיכוי לדו קיום ולשלום אמיתי בין ערבים ליהודים.
    ברור לי כי שתי מדינות הן אסון , וגם אני מעדיף קונפדרציה אחת.

    הבעיה היא שאינני מכיר קונפדרציה שהצליחה.
    ניתן לראות את יוגוסלביה ז"ל כדוגמה לכך , וגם את מה שקורה בסוריה :
    גם השיעים וגם הסונים וגם העלאווים בעלי בסיס משותף רחב יותר מאשר אנחנו והערבים.
    ובכל זאת הם טובחים אחד בשני.

    מה מונע ממך לחשוב שזה לא מה שיקרה כאן ?

  2. תודה על הפוסט המענין , אין ספק שיש משהו מקורי בגישה ( לא לגמרי , אבל יש ) מאידך , צריך מנה גדושה מאוד של אופטימיזם גורף , להאמין שבכך ייפתר הסכסוך , ואפילו בהדרגה . כותב הפוסט הנכבד , מציג גשר לזהויות שונות , עם איזה מכנה משותף פורמלי ( אברהם ) . אלא שהמציאות אינה זו כלל וכלל :

    המציאות אינה של זהויות שונות , אלא זהויות מנוגדות , ויותר מניגוד : זהויות מנוגדות , שצוברות או באות אחת על חשבון השניה . צריך לקרוא התיקונים ה – " ממתנים " באמנת החמאס שהתפרסמו לאחרונה , בשביל להבין , עד כמה הזהויות מנוגדות , וצוברות אחת אל חשבון השניה בכל הנוגע לחלוקת כברת ארץ זו . האם זה פשוט ? כלל ועיקר לא !! מבלי להיכנס לסיבוכי אימים באמת , רק אעיר את תשומת ליבו של הכותב :

    אם אחת מן הבעיות לשיטת הכותב , הינה זו של שבירת סטיגמות , אזי , לפעמים למנהיגים , יותר קל , מאשר לעממים . למנהיג יש אחריות ממלכתית , שיקול דעת מעמיק מחייב , מחוייבות לחוק לאומי ובינלאומי , לחצים בינלאומיים בכלל וכדומה … בקיצור , פוטנציאל לריסון . ודוק :

    עממים , או סתם אנשים מן היישוב , ספונטניים , נותנים דרור להתיר חרצובות לשונם , מתרשמים בקלות ובלי העמקה . בקרב שכאלו , הרי ברור שסטיגמה תהא לה אחיזה חזקה יותר , וממילא , קשה יותר לא פעם לנתצה . גם זה שיקול .
    תודה

  3. רק כמה תיקונים מאמנת החמאס להלן :

    נחשבים בטלים הצהרת בלפור,מסמכי המנדט הבריטי בפלסטין, החלטת האו”ם המורה על חלוקת פלסטין [החלטה 181], וכל החלטות וצעדים הנגזרים מהם או התואמים אותם, וכי קיומה של ישראל בטל מעיקרו והוא מנוגד לזכויות הבלתי מעורערות של העם הפלסטיני, רצונו ורצון האומה,ולזכויות האדם, ולחוקים ולאמנות הבינלאומיות, ובראשן זכות ההגדרה העצמית .

    לא תהיה הכרה בלגיטמיות של הישות הציונית , ובטלים הכיבוש , ההתנחלות או הייהוד , או שינוי האתרים או זיוף העובדות שאירעו על אדמת פלסטין , שכן הזכויות אינן מתבטלות בהתיישנות

    לא יהיה ויתור על חלק כלשהו של אדמת פלסטין ללא קשר לסיבות,לתנאים, ללחצים ולהתמשכות הכיבוש, וחמאס מתנגדת לכל חלופה לשחרור פלסטין במלואה, מהנהר שלה [הירדן]ועם הים שלה [הים התיכון]. בעמדה שאין משמעותה כלל וכלל הכרה בשות הציונית וויתור על זכות פלסטינית כלשהי, חמאס סבורה, כי הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בעלת ריבונות מלאה ובירתה אל-קודס בגבולות ה-4 ביוני 1967 עם שיבת הפליטים והעקורים למגוריהם מהם סולקו, היא נוסח לאומי מוסכם ומשותף.

    עד כאן הציטוטים :

    אפשר בלינק להלן , לקרוא התרגום , מסעיף 18 והלאה , לגבי הציטוטים לעי"ל ,הנה :

    http://jcpa.org.il/article/המסמך-המדיני-של-חמאס-תרגום-הגרסה-הרש/

    כך , שגם אם זה החמאס , ולא בדיוק הפת"ח , זה לא יהיה פיקניק כלל וכלל , חייבים להודות בכך .

    תודה

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 1032 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: