חלק מניגוני מירון נלמד מהערבים ששמרו על קבר רשב"י עד שיבת היהודים למקום. מנהגי פיוטים ומנגינות וגריסת ספר הזוהר לכבוד יום ההילולא

הרבה פירושים, חקירות והשערות נכתבו סביב יום ל"ג לעומר – מה מהותו ומה חוגגים בו. מאז שבאו תלמידי רבנו האר"י ז"ל ואמרו שיום זה הוא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי נתקבלה דעתם על רוב ככל בית ישראל. ואף שבאו אחריהם חכמים ותלו ביום זה עניינים שונים, ומהם שרצו לשנות אופיו והשיאוהו לדברים ומעשים אחרים – לא עלתה בידם שתיקבע הלכה כמותם ורוב ככל בית ישראל מזכירים ביום זה את תורתו ומעשהו של רבי שמעון בר יוחאי ורבים עולים אצל קברו שבמירון.

פיוטים רבים נכתבו לל"ג לעומר. נדברה כאן על השניים המפורסמים ביותר. הראשון "בר יוחאי" – חיברו המקובל רבי שמעון לביא בן המאה ה–16 – ובו תואר רשב"י ככהן גדול שציץ חבוש על ראשו והוא נכנס ויוצא בשלום מקודש הקודשים, צועד בל"ב נתיבות חכמה, עטור בעשר ספירות וסוכך סביבותיו כמלאך או כרוב. תלמידיו המבקשים ללמוד מפיו את תורת הא–לוהות הם כמשכן, "עצי שיטים עומדים" וכו'.

לא באתי לפרש עומקו של פיוט אלא להזכיר על מנגינתו שהיא מנגינה מזרחית. תשמעו אותה במקור בשירת הבקשות לפי מסורת יהודי חלב (מה שקורין היום ספרדי ירושלמי). כששמעו האשכנזים פיוט זה מאחיהם הספרדים, חמדוהו ושמוהו בכליהם. וכיוון שלא יסכינו לשיר בפיהם לפי מקאם (סולם) מזרחי ברבעי טונים, פנים חדשות הביאו לו במנגינה ובקצב.

ל"ג בעומר במירון בציורו של חזי סנדר

הקשר הערבי

כיוצא בזה רבים מניגוני מירון אף הם מנגינות מזרחיות שנשתנו מעט. האשכנזים שמעום מאחיהם הספרדים ולמדום לעצמם. וגם מבני דודינו הערבים לוקחו מנגינות. שאף הם היו עולים למירון כפי שראינו בצילומים ישנים. תרבושים, קסקטים, מגבעות אירופאיות וכאפיות נראו אז.

גם הריקודים היו בסגנון מזרחי–ערבי. ריקודי חרבות, ריקוד צ'רקסי ודבקה הדביקו במעגליהם. וכבר העיד בנו דוד פרישמן אחר ביקורו במירון בשנת 1912: "אלפי אנשים מרקדים ומזמרים: ספרדים ואשכנזים, תימנים ובוכרים, הם ונשיהם וילדיהם. וגם ערבים רבים. ערבים ממש… התופים רועשים, החלילים מריעים, הכינורות הומים, יריות של אקדחים נשמעות ולהטי אש נישאים ועולים עד לשמים".

עלייה לקברו של רשב"י שלוש פעמים בשנה מתוארת אצל הנוסע מקנדיה כבר בשנת ה'רל"ג – 1473. אז היו עולים היהודים גם בזמני בצורת להתפלל על הגשמים והערבים מחכים שתתקבל תפילתם. ומשנתקבלה – "והישמעאלים ימלאו הבורות שלהם וכליהם מים, אז יתנו ליהודים לאכול ולשתות כל מעדני מלך".

הגדיל שי עגנון ז"ל בסיפור ההדלקה שלו ותיאר איך שמרו הערבים בשביל ישראל את מסורת העלייה לקברו של רשב"י. בצוק העתים שבין מלחמות העולם פסקו ישראל מלעלות למירון, וכשבאו ימי השקט וריחם ה' על עמו באו יהודי הגלויות אצל יהודי צפת וביקשו ללכת לשמוח על קברו של רשב"י. "שלחו והביאו כדים מלאים שמן זית ונטלו מטפחות נאות ועלו למירון". היהודים היו בטוחים שההר שמם ובטלה העבודה, וראה זה פלא, "כיוון שהגיעו אצל מערת רשב"י מצאו ערביים עומדים שם לפני המערה ובלויי סחבות טבולים בשמן בידיהם. אמרו להם הערביים לישראל, אחינו בני ישראל, ברוך המקום ברוך הוא שהביאכם לכאן וברוכים אתם לאלקי אברהם אבינו שבזמנכם באתם. כל אותן השנים שלא באתם הדלקנו אנחנו על קברו של אותו צדיק, עכשיו שבאתם טלו את שלכם והדליקו". ויש מה לדייק בדבריו, ואין רצוני בזה, אלא לעורר זכות מידותיו של רשב"י שבני אדם שמחים בשמחתו ויכול לפטור העולם מן הדין ולהעמידו על השלום.

הפיוט המפורסם השני הוא "וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי", שחיבר גאון עוזנו רבנו יוסף חיים מבגדד. הפיוט נכתב במירון בל"ג לעומר תרכ"ט (1869) עת עלה הרי"ח להשתטח שמה. רי"ח חרת את הפיוט על טס כסף, תלהו על חזהו, ולימד את הקהל לשוררו. בפיוט זה סיכם רי"ח פרקים רבים מהביוגרפיה של רשב"י מהתלמוד והזוהר. תוך זמן קצר הפך פיוט זה לנכס צאן ברזל של כלל עדות ישראל.

גריסה בלא הבנה

רבים גורסים ביום ל"ג בעומר בספר הזוהר. ובכוונה אמרתי גורסים ולא לומדים. שאפילו בגרסה מבלי הבנה די לו לאדם. וכמו שכתב הרמח"ל: "אף על פי שאינו מבין, הלשון מסוגלה לנשמה" (הקדמת קל"ח פתחי חכמה). ובילדותנו ראינו הדבר נוהג דבר יום ביומו לגרוס מספר הזוהר גם בלא הבנה. כך הייתי גורס עם סבי ע"ה וחבריו בנעימה בבלית. את הגיונו של הזוהר לא ידעתי, אך את ניגונו הבנתי. והיה זקן אחד מעולי הבלקן חוזר ואומר לנו "לא צריך להבין מה אומרים. הנשמה מבינה". ולימים למדתי שדבר גדול אמר. שחכמת הא–להות בפילוסופיה נקנית דרך השכל ובזוהר דרך הנשמה הקדושה. ועדיין נמשך הדבר כשאנו נמצאים באזכרות ואיש איש קורא בתורו ב"סבא דמשפטים" בשפה ברורה ובנעימה קדושה.

ועתה חדשים מקרוב באו ותהילות הפרודוקטיביות והידור מצווה שבלימוד תורה בפיהם וערערו בדבר. ומאז ערבה כל הנאה בקריאה וניטל טעמה אצל חלקנו. ואספרה וירווח לי שבימי נעוריי שמעתי ויכוח שני זקנים בבית הכנסת עזרא הסופר, ואמר המשכיל מביניהם שספר הזוהר אינו מרבי שמעון בר יוחאי. נפעמתי ולא אדבר. איך יכחיש את המפורסמות?! הלכתי ובדקתי ונתוודעתי לפולמוס כולו שאין צריך לספרו כאן, וקראתי בדעות השונות שלרבנים וחוקרים. ומאותה השעה ניטל טעם קריאה ממני. ואף שאחזתי בספר בידי וגרסתי בו מצאתי עצמי מבקרו ומחפש בו עקבות של מדרשים שקדמוהו, ופירושי רש"י ורמב"ם, ובודק בלשונותיו אם מתאימים הם לרשב"י וכו'. עד שאמרתי טוב היה לי אילו לא ידעתי מפולמוס זה ונתקיים בי פסוק "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב".

יום אחד קמתי וניסיתי עצמי וכתבתי כמה מאמרים בלשון של זהורית, בחיקוי המבנה והשפה הארמית ועלו בידי. אז צירפתים וניקדתים והחילותי קורא בהם במנגינה המסורתית שלנו ולא הנעים לי. שבתי לזוהר המקורי ונעם לי. ומאז אחזתיו ולא ארפנו. וזכור לטוב מורי המקובל חכם שמואל דרזי נוחו עדן שהאיר לי בזוהרו והשיבני אל ביתו. זכרה לו א–לוהיי לטובה. ולא כתבתי זאת אלא כנגד המתחכמים שדי להם ברמיזא.

ולימים מצאתי מה שכתב הרב אשלג זצ"ל וזה לשונו:

מיום שזכיתי באור השי"ת להתבונן מעט בספר הקדוש הזה לא עלה על ליבי לחקור ביחוסו, והוא מטעם פשוט, כי לפי תוכנו של הספר עלה בליבי מעלת יקר התנא רשב"י לאין ערך יותר על כל התנאים הקדושים. ואם היה מתברר לי בבירור גמור שמחברו הוא שם אחר, כגון רבי משה די ליאון ז"ל וכדומה, הרי אז היה גדל אצלי מעלת האיש ר"מ די ליאון ז"ל יותר מכל התנאים הקדושים וגם רשב"י בכללם. אמנם באמת, לפי מידת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור שמחברו הוא אחד מארבעים ושמונה נביאים – היה זה מקובל על לבי ביותר מלייחסו לאחד התנאים. ומכל–שכן אם הייתי מוצא שמשה רבנו קיבל אותו בהר סיני מהשי"ת עצמו, אז הייתה שוככת דעתי לגמרי, כי לו נאה ולו יאה חיבור כזה (הקדמה לספר הזוהר אות ס).

וחיברתי דבריו עם מה שאמר אדוננו הרמב"ם "קבל האמת ממי שאמרו" והיו בעיניי לאחדים. ודברי פי חכם חן.

הרב דוד מנחם הוא יוצר, מוזיקאי ופייטן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז אייר תשע"ז, 12.5.2017