בתגובה ל"הבו גודל" מאת יצחק נריה, גיליון פרשת שמיני

להקים "פרינסטון" לגדולי תורה

אין ספק שדאגתו של הרב נריה, בנו של מרביץ תורה ותיק בישיבות הציוניות ונכדו של "אבי דור הכיפות הסרוגות", היא דאגה כנה לעתיד עולם התורה הציוני, ולא רצון להכפיף אותו לעולם אידיאולוגי אחר. בעקבות דבריו, ברצוני להעלות כמה הרהורים בנידון ולהציע גם הצעה מעשית מסוימת.

היחסים בין קמח לתורה הם יחסים טעונים מעצם טבעם. עולם הרוח הוא עולם ערכי. הוא תובע מהאדם מסירות והתמסרות, עד כדי "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל". מי שאינו מוכן ללמוד תורה גם מתוך הדחק – לא יהיה גדול בתורה. גדלות בתורה במובן האמיתי והעמוק שלה היא לא רק צבירת ידע תורני, אלא הפנמה של קדושת התורה, התמסרות לאהבתה וראייתה כערך העומד מעל לכל צורכי החיים ועלילותיהם.

מַפְעימות מילותיו של הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (א, ט): "גדולי חכמי ישראל היה מהם חוטבי עצים, ומהם שואבי מים, ומהם סומין, ואף על פי כן היו עוסקין בתורה ביום ובלילה, והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבנו". ידועה גם התנגדותו הנחרצת למי ש"משים על לבו שיעסוק בתורה ויתפרנס מן הצדקה" (שם ג, י), או לאלה ש"מטילים חוקים" על אחרים ודורשים מהם להחזיק את לומדי התורה או מלמדיה (פירושו לאבות ד, ו).

במה דברים אמורים? כאשר היוזמה לתמיכה בלומדי התורה ובתלמידי החכמים באה מהם עצמם, שאז יש חשש לחוסר נקיות מוסרית, לכך שהם רוצים לעשות את התורה קרדום לחפור בה. אבל כאשר היוזמה הזאת באה מאחרים, המכירים בצורך של העם בתלמידי חכמים, כאשר הציבור רוצה בר"מים וראשי ישיבות שיהיו מורים ומחנכים טובים לבניו, ברבנים מסורים לקהילותיו, בדיינים מומחים ובעלי שאר רוח לפתרון בעיותיו – זה עניין אחר.

הרמב"ם פוסק, בעקבות הגמרא במסכת כתובות, ש"דייני גזלות" שבירושלים, דהיינו דיינים העוסקים במשפט פלילי, היו מקבלים משכורת מקופת הציבור, ולא סתם מקופת הציבור אלא מהכסף שיועד לבית המקדש (הלכות שקלים ד, ז). מדוע? מפני שהיוזמה באה מהציבור, המבין שבבית דין גבוה צריכים לשבת טובי תלמידי החכמים ולפנות את כל זמנם לתפקידם. לא זו בלבד, אלא שאם הדיינים בצניעותם אינם רוצים העלאה במשכורת (!) גם כאשר עולה יוקר המחיה – "אף על פי שלא רצו, מוסיפין להם כדי צורכם הם ונשיהם ובניהם" (שם), ובמילים של היום: ועדה ציבורית תקבע עבורם שכר הוגן ומכובד בהתאם לצורכיהם ולמעמדם.

כאן באה טענתו של הרב נריה: האם הציבור הציוני–דתי מוקיר את התורה? האם הוא מכיר בצורך החיוני להעמיד תלמידי חכמים בכל הרמות, ממלמדי תינוקות של בית רבן ועד לראשי ישיבות, רבני ערים וקהילות, דיינים מומחים וגדולי דור? האם כמו שברור לו שבלי מכללות ואוניברסיטאות ברמה גבוהה לא יהיו לנו מדענים ואנשי טכנולוגיה מתקדמת, כך בלי מוסדות תורה ברמה גבוהה לא תהיה לנו מנהיגות תורנית ראויה לשמה? רק יחידי סגולה בודדים אינם זקוקים לא למסגרות, לא לתוכניות לימודים ולא לסיוע כלכלי, והם יגדלו בתורה בלי כל אלה.

הרמב"ם לא למד בישיבה. אבל גם הוא, הענק הרוחני, כאשר ישב "יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות" וכתב את "משנה תורה" (איגרות הרמב"ם עמ' תקב), הוא היה זקוק לסיועו של אחיו ("יששכר וזבולון") אשר עסק בפועל בעסק המשפחתי שלהם ואפשר לו להתפנות לתלמודו, "הוא שהיה נושא ונותן בשוק ומרויח ואני יושב לבטח" (שם עמ' רל). חייבים להבין: הרוב המוחלט של תלמידי החכמים הפוטנציאליים זקוק למסגרות לימודיות שיקדמו אותם, ולתנאים חומריים מינימליים שיאפשרו לו להקדיש את עיתותיו לתורה.

ברצוני להציע הצעה מעשית, שלא תענה על כל הצרכים, אבל היא עשויה לתרום תרומה משמעותית להצמחת גדולי תורה. עולם הישיבות זקוק ל"מוסד ללימודים מתקדמים". במדעי הטבע היה ידוע שטובי המדענים הצעירים נוסעים לפרינסטון להשתלמות אצל גדולי המומחים בעולם בתחומם. ובכן, צריך להקים "פרינסטון" לתורה, שבו ישתלמו טובי בני הישיבות הציוניות בתחומים תורניים שונים, אצל גדולי המומחים בתחומים אלה. המצב שבו ליד כל ישיבה קיים "כולל אברכים" מקומי אמנם תורם לאווירה הלימודית בישיבה, אבל הוא אינו מהווה מענה מספק דיו לאברכים עצמם. רבים מהם, לפעמים דווקא היותר כישרוניים, מרגישים שהם מדשדשים במקום, ואחרי שנים מעטות עוזבים, ומחפשים את דרכם במחוזות אחרים. הקמת מוסד יוקרתי שבו הם ירגישו שהם מקבלים קומה נוספת ורבת משמעות בהתפתחותם התורנית תגרום לרבים "להישאר בלימוד", ולצמוח להיות גדולי תורה ומנהיגים רוחניים.

כשאני מדבר על תחומים תורניים שונים, כוונתי הן לתחומי התלמוד וההלכה והן לתחומי מחשבת ישראל לגווניה. דגש מיוחד צריך להינתן להתמודדות עם בעיות אקטואליות המעסיקות את החברה בישראל, הן ביחסי דת ומדינה והן בענייני תרבות ורוח. אם החברה הציונית דתית חרדה לעתידן הרוחני של החברה הישראלית והמדינה, היא צריכה להעמיד מקרבה גדולי תורה בעלי שאר רוח, שיוכלו להוביל ולהנהיג, וגם להשפיע על רבים מאוד בציבורים אחרים, הן בציבור החרדי והן בציבור המסורתי והחילוני, הצמאים להתחדשות רוחנית.

מובן שכל ישיבה רוצה לשמור את "עמודי התווך" שלה בתוך בית מדרשה, כדי שימשיכו לחזק את האווירה בבית גידולם, ולא יעברו ללמוד במקום אחר. אולם, שתי תשובות בדבר: א. מידת האחריות לכלל ישראל, ולבחורים המצטיינים עצמם, מחייבת לוותר לפעמים על "אגואיסטיות" מקומית לטובת מטרות גדולות. ב. המוסד שיקום אינו חייב להיות מקום לימודים מלא. הוא יכול להיות, לפחות בשלב ראשון, מרכז השתלמויות, שאליו מגיעים תלמידים מצטיינים מכל ישיבה ליום בשבוע, שומעים שיעורים ומקבלים מטלות לקראת הפגישה הבאה.

מי יקים את המוסד הזה? גופים ארגוניים, כגון איגוד ישיבות ההסדר, גם אם הם מגלים עניין בדבר, אינם יכולים להרים משא כזה לבדם. הם זקוקים לעזרתם של נדיבי עם גדולים, אשר עולם התורה הציוני קרוב ללבם, והם מבינים את גודל האחריות. אלה אשר "ירימו את הכפפה" יזכו בזכות הנאצלת להיות ממקימי עולה של תורה במדינת ישראל.

הרב יצחק שילת

הרב יצחק שילת הוא ראש ישיבת ברכת משה במעלה אדומים

———-

דתיות מאובנת

במאמרו קורא הרב יצחק נריה להידמות לעולם החרדי–ליטאי מבחינת הדרך – אברכים שיתמסרו אך ורק ללימוד תורה במשך שנים, וכן מבחינת התוצאה – הצמחת תלמידי חכמים מופלגים שיובילו את הדור מבחינה הלכתית ומחשבתית. אך אין שום סיבה לראות בחברה החרדית–ליטאית מודל לחיקוי. גדולי הדור של "עולם התורה" הזה הם ישישים. עם כל הכבוד וההערכה לגדלותם התורנית ולשנותיהם המופלגות, יש בכך עדות לכישלונו של מגזר זה ולהתאבנותו. "עולם התורה" הזה, הבנוי מרבבות אנשים השוקדים על לימודם זה כמה עשורים, אינו מצליח להוציא מתוכו שכבה רחבה של תלמידי חכמים גדולים, ואינו מייצר תסיסה למדנית והתחדשות רוחנית ומחשבתית. אז אמנם, החברה הישראלית זקוקה מאוד לגדלות תורנית ולמנהיגות רוחנית, אך חוששתני כי זו לא תושג בדרך שבה מבקש הרב נריה ללכת. כמה וכמה דרכים לקניין תורה מופיעות בדברי חז"ל, וראוי ללומדן ולהתעמק בהן, אך עד כמה שידיעתי מגעת מלגת קיום מכובדת אינה אחת מהן.

עם זאת, דבריו של הרב נריה מעוררים להתבוננות ומחשבה. החברה הדתית לאומית אכן יכולה וצריכה לתקן את יחסה ללימוד התורה. נדמה כי ברוב בתי הספר הממ"ד היסודיים תוכנית הלימודים מעוצבת תוך השוואה למערכת החילונית, ולא מכוונת ללימוד תורה משמעותי. בשנים קריטיות אלו, שבהן רוכש הילד הרגלי למידה ומושגי יסוד, דרכי חשיבה ואוצר מילים, הוא אינו נחשף מספיק ללימוד תורה. במקום להקדיש כל יום כמה וכמה שעות לתורה, הוא מקבל דגימות וטעימות, חוויות והפעלות, ומעט מאוד מהדבר האמיתי. לבי לר"מים בישיבות התיכוניות המנסים לעניין ילדים בגמרא ובהלכה, כאשר אבני היסוד – התנ"ך והמשנה – הן מבחינת רובם שפה זרה, וכאשר לימוד התורה נתפס בעיניהם כפחות חשוב מאנגלית ומתמטיקה.

נקודת תורפה נוספת נמצאת בהמשך הדרך, באופק שהחברה מציבה לעצמה, כאשר המגמה מתהפכת, והשפה הרעיונית הופכת לכמעט חרדית. הגבול הקשיח בין תלמידי חכמים לבעלי בתים – גבול שהחברה החרדית ליטאית מקדשת – מאומץ בחברה הדתית לאומית כמעט בשלמותו. במקום להציב לנגד עינינו את הערך של תורה עם דרך ארץ, לשאוף לגדל תלמידי חכמים המעורים בעולם הכלכלה והמדע, אנחנו מובילים לבחירה בין חיים של תלמיד חכם שתורתו אומנותו לבין חיי עם הארץ העובד לפרנסתו, דיכוטומיה שקרית הסותרת את דרכנו הרעיונית.

נקודות תורפה אלו הן מכשולים משמעותיים בדרך לגדלות תורנית, אבל אולי התיקון יצמח מהשטח. הדף היומי, הרמב"ם היומי, "צורבא" ויוזמות נוספות, ועִמן היחידים העמלים ומתמידים בתורה במקביל לעבודתם, יעלו בהדרגה את רמת הציפיות והשאיפות. כך גם תתגבר הדרישה ממערכת החינוך לעשות את עבודתה ולהקנות לילדים תורה מגיל צעיר. התהליכים יזינו זה את זה, ובעז"ה יצמיחו הרבה תלמידי חכמים גדולים בתורה, שיחוללו את המהפכה הבאה בתולדות עם ישראל.

נועה איתם

נועה איתם לימדה במדרשה בבר אילן ובתוכנית "דרומא" באוניברסיטת בן גוריון

—

ה"גדולים" טעו והטעו

הרב נריה מלין על כך שאין תמיכה מספקת לטיפוח בני עלייה בישיבות ציוניות, והציע ללמוד מהחרדים: "מהם צומחים גדולי תורה, והאמת חייבת להיאמר, שבמידה רבה אנחנו כפופים לפסקיהם". אחרי בקשת מחילה, דבריו מופרכים מראשם לסופם: אנחנו לא כפופים לשום פסק של "גדול" או קטן חרדי, לא בהלכות מדינה, ולא בהלכות תלמוד תורה לנשים; אלא אם כן מדובר בהחלטות פוליטיות, שמקורן בכוחנות המפלגתית ולא בתורה.

יתרה מזו, מאז האמנציפציה מתברר ש"גדולי התורה" החרדים באירופה שגו, טעו והטעו בכל צומת דרכים היסטורי שהעם היהודי נקלע לתוכו. הם טעו מרה כשהחרימו את החסידות עם הופעתה; והם טעו מרה בהבנת המודרנה וההשכלה הכללית, וגרמו לחורבן יהדות אירופה, שנתקפה בחילון אדיר ממדים, משום שהחרדים סירבו לשלב תורה בחכמה.

כך מתאר אהוד לוז (בספרו "מקבילים נפגשים") את ההשפעה העצומה שהייתה לסופרי ההשכלה בראשית המאה ה–20, כמו ברדיצ'בסקי (בן למשפחת רבנים, שהתפקר בהיותו תלמיד וולוז'ין), על הדור הצעיר, ומצטט את דוד בן גוריון שכתב בזיכרונותיו כי לאגודת "עזרא" הציונית, שנוסדה בפלונסק ב–1900, "הצטרפו רבים מבני הדור הצעיר בעיירה, לאחר שהללו התפקרו כולם מקריאת ברדיצ'בסקי ואחד העם"; אלה, שביקרו בחריפות את החרדיות המנוונת, שאינה מחוברת לחיים. רוב "גדולי התורה" טעו גם בהבנת הציונות, ודאגו להשתיק את קולם של הרבנים הצדיקים קאלישר, אלקלעי, גוטמכר ואחרים, מבשרי הציונות. והחרדים טעו גם בהבנת השואה הממשמשת ובאה.

אז על איזה "גדולי תורה" מדבר הרב נריה?

התשובה הניצחת לדבריו מצויה באותו גיליון, בדברי הרב עמיחי גורדין, שתיאר את חידושיו הגדולים של הרב אהרן ליכטנשטיין, וביניהם "ההכרה בחשיבות עולם החול". הוא ציטט את הרב, שישב ב"ועדת מלגות יוקרתית שחילקה מלגות נכבדות לאברכים מצטיינים", וטען "שמבחינת היקף הידיעות – האברכים החרדים גוברים על חבריהם הדתיים–לאומיים. עם זאת, מבחינת רחבות הדעת ועומקה – לאברכים החרדים היה הרבה מה ללמוד מחבריהם הדתיים–לאומיים". ובתרגום לעברית מדוברת: החרדים הם בגדר חמור נושא ספרים, בעוד הדתיים–לאומיים מצטיינים ב"רחבות הדעת והעומק" של התורה.

המסקנה היא שצודק הרב נריה בטענתו כי שומה עלינו לטפח אליטה תורנית חזקה; אך בתנאי שלא תהיה דומה לחרדים, אלא הפוכה מהם, ובנויה על שילוב בין הקודש לחול, ובין תורה לדרך ארץ (לשמחתנו, החרדים דהאידנא כבר בדרך לשם).

אמנון שפירא

פרופ' אמנון שפירא, הוא מזכ"ל בנ"ע לשעבר ומרצה במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל

 —-

מדוע ייגרע האברך? / הרב יצחק נריה משיב:

שמחתי שאחד מגדולי הדור בציבור שלנו, הרב יצחק שילת – שהוא בעיניי אחת הדוגמאות לשילוב של גדלות ועמקות בעיון ובמחשבה ובמידות תרומיות – הסכים עם עיקרי מאמרי, שלפיהם יש צורך לפתח ולעודד גדלות ועמקות בין לומדי התורה בישיבותינו ועל הציבור לקחת על עצמו לסייע בהחזקתם ובטיפוחם.

הרב שילת הוסיף והמליץ למקד את הטיפוח בעילויים עצמם ולהקים עבורם מרכז רוחני-ישיבתי גדול תוך ויתור של כל ישיבה על שמירת תלמידיה המצוינים. לטעמי צודק הרב שילת. דא עקא שאצל חלק לא מבוטל מהישיבות מדובר ב"פיקוח נפש רוחני" ובסכנה קיומית של ממש אם עמודי התווך שלהם יעזבו. בשל כך אני מציע, ואולי כמהלך ביניים, להתחיל מלמטה ואט אט לבנות את אותו כולל עליון של הציונות הדתית.

וביחס לתגובת נועה איתם ואמנון שפירא: הצד השווה בטענות הוא שאין לנו מה ללמוד מהחרדים. אלא שגם אני לא טענתי כך. אנחנו שואפים למשהו מקורי, המבוסס על כל הטוב שבעבר ובונה על גביו נדבך עמוק ציוני-דתי. האמנם רק ניוון וטעויות היסטוריות יש בעולם החרדי? אין דבר טוב ללמוד מהם? כמה מספרי ההלכה החשובים שנכנסו לפנתיאון ארון הספרים היהודי בדורות האחרונים חוברו על ידי גדולי תורה משלנו? "עולם ישן עד היסוד נחריבה" זו לא דרכה של תורה. גם הראי"ה קוק ידע למתוח ביקורת אך בקביל להכיר את הטוב שיש בכל ציבור.

בנוסף, חשוב להזכיר גם את דברי הרב אהרן ליכטנשטיין שכתב על הציבור החרדי כי "ככלות הכול, עלינו להכיר ולהבין שמה שמאחד אותנו עם הקהילה החרדית הוא בעל משקל מכריע, הרבה מעבר למה שמפריד בינינו, אם כי מטבע הדברים המודעות הציבורית נתונה בעיקר ליסוד המפריד. יש לי תחושה שאנו חוטאים לעתים קרובות בהערכתנו כלפי אותו ציבור”.

איתם טענה כי תמיכה כלכלית איננה אחד מדרכי קניין תורה. הדבר נכון, אלא שהעולם השתנה, וטענה זו מתעקשת להשאיר את עולם התורה כפי שהיה פעם. מדוע מובן לכול כי דוקטורנט לשפות שמיות יקבל מלגת מחקר גבוהה מתוך הכרת ערך המחקר האקדמי ופילנתרופים יתרמו למען המחקר, בעוד אברך השקוד ללמוד תורה  ולהתגדל בה לא יזכה למלגה ראויה?

התרשמתי שכולנו מסכימים כי ישנה בעיה בטיפוח למצוינות וגדלות. אני מציע פתרון מוכח, כפי שנעשה בעולם האקדמי, לשינוי המציאות. מהי ההצעה שלכם?

—————————————————-

בתגובה ל"קדושה מעבר לאופק" מאת אלי ליפשיץ

הפלפול איננו תורה

האידיאליזציה של לימוד הגמרא בישיבות החרדיות שמנסה ליפשיץ לעשות אינה במקומה. הסיבה לכך שעשרות אלפי בחורי ישיבות בכל העולם שוקדים על דפי הגמרא יומם ולילה, מתווכחים בלהט עם חבריהם על הפרשנות הנכונה של סוגיה זו או אחרת, מתעמקים כל כולם ברש"י, תוספות, ראשונים ואחרונים בהתלהבות אין קץ וחשים סיפוק עצום אם הרב שלהם לא מצא תשובה לקושיה מחוכמת שלהם, היא ממש לא בגלל שהא–ל נמצא ב"אופק". הסיבה הרבה יותר פרוזאית. הם פשוט נהנים מכל רגע.

לימוד הגמרא, ובאופן קיצוני לימוד הגמרא בדרך הבריסקאית, הוא פשוט אתגר אינטלקטואלי ממדרגה ראשונה. אין תענוג אינטלקטואלי גדול מפיצוח סוגיה מסובכת על כל פרשניה הראשונים והאחרונים. אין סיפוק גדול יותר מהעלאת סברה גאונית תוך כדי הלימוד הזוכה להערכת הלומדים, או כאשר ראש הישיבה שואל שאלה קשה ורק אתה עונה תשובה נכונה. מבחינה זו לימוד הגמרא אינו שונה מלימוד מתמטיקה או לוגיקה. תחושת הסיפוק בפתרון בעיה מתמטית זהה לתחושת הסיפוק בהבנת תוספות קשה.

בכך, לימוד הגמרא רחוק מלימוד תורה. לימוד התורה הקלאסי, בחינת "והגית בו יומם ולילה", הוא בעיקר לימוד הלכה לשם מימושה בחיי היום יום של בן התורה. זה לא כולל פלפולים, שאינם אלא תרגיל בלוגיקה.

אין במסורת היהודית עדיפות ליהודי חכם על פני יהודי רגיל. נהפוך הוא, המדרשים וסיפורי החסידים מלאים בפשוטי עם שזכו לגילוי אליהו, הורידו גשמים או פתחו שערי שמים לתפילה. אבל במסורת של הדורות האחרונים התפתח מושג ה"עילוי" שזכה בעדיפות על פני חבריו במעמד בישיבה, בשידוך ובתפקידים, רק בגלל שהוא ידע טוב מאחרים לפתור תשבצי היגיון.

אין לי כל ספק שאמונתם של בני הישיבות היא אמונה שלמה ללא פגם. אבל אני לא בטוח שלימוד הגמרא שאכן מסב תענוג גדול זהה עם מצוות לימוד תורה.

הלל לרמן

הלל לרמן הוא מהנדס, מנהל חברות סטארט–אפ ומסטרנט בפילוסופיה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' אייר תשע"ז, 5.5.2017