הרצל במקדש | אסף מלאך

 

מעקב אחר דמות המפתח ב"אלטנוילנד" מראה כיצד המהפך שחל בה קשור לתהליך ההתחדשות הדתית שחוותה: מזיכרון עמום של אמונת הילדות להבנה חדשה של האמונה. קריאה חדשה בספרו של החוזה

באחרית ימיו הקצרים, פרסם בנימין זאב הרצל את הרומן האוטופי "אלטנוילנד". רומן זה, הכולל תיאור דמיוני של החברה העתידה לקום בארץ ישראל, עורר פולמוס חריף מיד עם פרסומו ב–1902. אחד–העם התריס כנגד הרצל שחזונו הוא "חיקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית", מדינה משוללת כל ממד יהודי שאיננה שונה מכל מדינה אירופית. מקס נורדאו, שנחלץ להגן על הרצל, הגיב במתקפת נגד חריפה, שהרחיקה את הדיון מן הטקסט של הרומן אל עבר שורה של שאלות עקרוניות בדבר דמותה הרצויה של המדינה העתידית.

בקרב רבים רווחת עד היום התפיסה שהמדינה האוטופית המתוארת ב"אלטנוילנד" היא מדינה אירופית–חילונית נעדרת זהות יהודית, כפי שהכריז למשל הסופר עמוס אילון:

"אלטנוילנד" איננה מדינה "יהודית", היא קוסמופוליטית בתרבותה, בלשונותיה ובסגנון חייה. היא חברה פתוחה, חילונית, פלורליסטית, של יהודים, נוצרים, מוסלמים ובודהיסטים, הדוברים בכמה וכמה לשונות (הרצל, תשל"ט, עמ' 384–385).

אם בכך לא די, הגדיל לעשות תום שגב ותיאר את הרצל כפוסט ציוני הראשון. ממש כך:

במובנים רבים תאודור הרצל אכן היה הפוסטציוני הראשוןבהשוואה לציונות הישראלית, הציונות של הרצל מצטיירת אפוא כהשקפת עולם עמומה משהו, חיוורת, מתונה, פשרנית, לא ממש פטריוטית, כל מה שהימין הפוליטי בישראל מזהה כיום ב"פוסטציונות" (הציונים החדשים, 2001, עמ' 16–17).

‭"‬הציונות‭ ‬היא‭ ‬שיבה‭ ‬אל‭ ‬היהדות‭, ‬עוד‭ ‬לפני‭ ‬השיבה‭ ‬אל‭ ‬ארץ‭ ‬היהודים‭". ‬הרצל‭ ‬על‭ ‬סיפון‭ ‬אונייה‭ ‬בדרך‭ ‬לנמל‭ ‬יפו‭, ‬1898

המסר הדתי שנעלם

האמת ניתנת להיאמר: הדברים המצוטטים לעיל אינם חסרי ביסוס. המדינה של אלטנוילנד מעלה על נס ערכים של שוויון, ערבות הדדית אוניברסלית, סובלנות דתית ותרבותית בין היהודים וכלפי קבוצות אחרות. היא רחוקה עד מאוד, כפי שהיה גם הרצל עצמו, מכל כפייה דתית או מאדיקות אורתודוקסית. יחד עם זאת, ההתמקדות בהיבטים אלו של הרומן גרמה להעלמת עין של רבים מקוראיו וחוקריו מן המסר הדתי–תיאולוגי המובע בו ומהקשרו היהודי.

אמנם כן, מספר חוקרים בעבר הדגישו את הזיקה המתמשכת של הרצל ליהדות ואת חינוכו הדתי המוקדם, ויש מהם שאף הבליטו את הממד היהודי באלטנוילנד (ביניהם כדאי לציין את צבי זהבי, שלמה הרמתי, יורם חזוני ויצחק וייס). עם זאת, הניסיון להאיר את הממד הזה דרך קריאה ספרותית של הרומן טרם נעשה ביסודיות, ונדמה שיש בו כדי להאיר באור חדש את מאמציו של הרצל לחידוש מושגי היסוד של היהדות. או אם להשתמש בניסוח ידוע של הרצל עצמו בפתיחת הקונגרס הציוני הראשון: "הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים".

בטרם אבסס את הדברים, אקדים תיאור תמציתי של עלילת הרומן. ד"ר פרידריך לבנברג הוא עורך דין צעיר בוינה של 1902, המתרועע בחוגי המשכילים היהודים בעיר. אהבה נכזבת, בדידות ותלישות מובילות אותו להיענות למודעה שתרה אחר "צעיר מיואש" המעוניין לבלות את שארית חייו על אי בודד. הוא פוגש את מפרסם המודעה, גרמני בשם קינגסקורט, ויחד עמו מתארגן למסע התבודדות באיי קוק שבאוקיינוס השקט. באותם ימים הוא נתקל בילד קבצן בשם דוד ליטבק. הוא מעניק לו פרוטה, ומאוחר יותר אף מבקר את משפחתו ומעניק לה תמיכה נדיבה. המפגש עם המשפחה חושף אותו טרם צאתו לדרך למשפחת מהגרים יהודים מגליציה, עניים מרודים אך מלאי אמונה, חיבור למסורת וחלומות עלייה לארץ ישראל.

בדרך לאוקיינוס השקט, קינגסקורט משדל את פרידריך לעגון בארץ ישראל ולבצע בה סיור קצר. הם חוזים בחורבנה של הארץ, נחשפים מעט לראשית היישוב היהודי המתחדש, וממשיכים בדרכם אל האי הבודד שבו ישהו במשך עשרים שנה. ב–1923 הם מחליטים לשוב לאירופה, ושוב עוגנים לסיור קצר בארץ ישראל. לתדהמתם, הם פוגשים הפעם ארץ פורחת ומשגשגת, וגם את הנער דוד ליטבק שבגר והפך לאחד ממנהיגיה. הוא לוקח אותם לסיור ארוך שבו הוא מעמיד אותם על סגולותיה המיוחדות של החברה החדשה, ומפגיש אותם עם דמויות המופת שבראשה. בסופו הטוב של הסיפור פרידריך וקינגסקורט משתכנעים להישאר בארץ, ודוד ליטבק מתמנה לנשיא החדש של החברה הארצישראלית.

רבים מקוראי הרומן הזה ראו בעלילה שלו רקע בלבד לתיאורים האוטופיים הממלאים אותו. כך, למשל, קבע שלמה אבינרי שסיפור המסגרת הוא "מלאכותי ומאולץ" ו"שופע קיטש דביק", ועל כן "אין העלילה האישית עיקר אלא תיאור החברה החדשה" (הרצל, 2007, עמ' 146–151). לא אתיימר לשים עצמי כשופט ביחס לרמתו הספרותית של הרומן, אך דומה שעלינו לקחת בחשבון את העובדה שהרצל עצמו התייחס אל עצמו כאל "סופר מגזע רם". די בכך כדי לעורר אותנו להתייחסות רצינית יותר אל המרכיב העלילתי ברומן, שמוביל לתובנות מפתיעות בנושא יחסו של הרצל אל הממד הדתי.

פגישת‭ ‬הרצל‭ ‬וקיסר‭ ‬גרמניה‭ ‬וילהלם‭ ‬השני‭, ‬כפי‭ ‬שמתועדת‭ ‬בפסלו‭ ‬של‭ ‬מוטי‭ ‬מזרחי‭, ‬מקווה‭ ‬ישראל
צילום‭: ‬אבישי‭ ‬טייכר

השיבה אל אלוהים

מבחינה ספרותית, יש לראות את עיקרו של "אלטנוילנד" בתהליך הפנימי המתחולל בנפשה של הדמות הראשית, פרידריך לבנברג. ניתוח זה מסקרן במיוחד לאור הדמיון המובהק בין דמותו של פרידריך להרצל עצמו, שכמוהו היה גם הוא צעיר וינאי, בעל דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת וינה. והנה, למרבה הפלא, כל רגעי השיא של התהליך הזה, העוסקים בחוויות עוצמתיות המתרחשות בנפשו של פרידריך, ממוקדים בתהליך ההתחדשות הדתית שהוא עובר: מניכור וזיכרון עמום של אמונת הילדות שלו להבנה חדשה של האמונה, התפילה ומנהגי אבותיו. ודוק, אין המדובר בהתחדשות זיקתו אל היהדות בלבד, שניתן להבינה ברובד הלאומי. האמונה בא–לוהים עומדת בבירור במוקד הסצנות המדוברות.

כבר המפגש הראשוני של פרידריך עם דוד ליטבק ומשפחתו מעמת אותו בעוצמה עם זהותו היהודית המודחקת. שוב ושוב קוראים בני המשפחה הדתיים בשם ה' עד שיאה של הסצנה שבה מתפרצת מבלי משים האמונה המודחקת מפיו של פרידריך עצמו:

כשהגיעו אל הקומה השניה, עצר דוד ואמר: "אלוהים יעשה ממני גבר חזק ואני אשלם לךאלוהים יעזור לי ללמוד, ואז אסע עם ההורים שלי ועם מרים לארץ ישראל". פרידריך הניח ידו על ראשו של הילד: "מי יתן ואלוהי אבותינו יהיה בעזרך".

פרידריך הופתע מהמילים שיצאו מפיו. מאז ילדותו כשהיה הולך עם אביו לבית הכנסת, לא חשב על "אלוהי אבותינו", אבל הפגישה המוזרה הזאת העירה בתוכו משהו רדום, משהו נשכח, ובמשך שניות אחדות הוצף געגועים לאמונה התמימה של ימי נעוריו, שבהם נפגש עם אלוהי אבותיו בתפילות (אלטנוילנד, מהד' קראוס, עמ' 25–26).

הדברים הללו הם בגדר רמז אפי המזדקר כבר בראשית הסיפור. א–לוהים משמש בפסקה זו כמעיין של אמון באפשרות הצמיחה האישית והלאומית, אלא שעדיין חסרה המודעות וההזדהות עמו ככזה. מכאן ואילך תתפתח ברומן בהדרגה תודעתו הדתית הבוגרת של פרידריך.

במהלך הביקור הראשון בארץ ישראל מתואר כך ביקורו בירושלים:

ירושלים, מלמל פרידריך בקול נמוך ורועד. הוא לא הצליח להסביר לעצמו מדוע קו הרקיע של העיר הזרה הזאת ריתק אותו כל כך. אולי בגלל שברי זיכרונות משחר ילדותו, פסוקי תפילה שמלמל אביו?… פתאום ראה עצמו ילד קטן שצועד עם אביו לבית הכנסת. קשה, האמונה מתה, הנעורים מתו, האב מתומולו הזדקרו חומות ירושלים לאור ירח קסום. דמעות חמות הציפו את עיניו. הוא נעמד והדמעות זלגו לאטן על לחייו… (שם, עמ' 39–40).

גם בשלב זה, פרידריך עדיין נתקל באמונה ברובד סנטימנטלי בלבד, המהדהד את זיכרונות הילדות אך מנותק לחלוטין מתודעתו העכשווית. ואולם, היא הופכת בביקור השני בארץ ישראל להתפרצות רגשית–דתית מודעת, המשלבת זיכרונות משפחתיים, לאומיים ודתיים. בתיאור המפורט של עריכת ליל הסדר בטבריה, שלה שותפים פרידריך וקינגסקורט, כבר מתוארת חוויה דתית עזה המשתפכת ועולה על גדותיה:

וכך נמשכה לה החגיגה, שחלקה תפילה וחלקה מסיבה משפחתית. הסדר עורר את רגשותיו העזים ביותר של כל מי שמסוגל לחוש יראת כבוד כלפי הנשגב. החג הזה, היהודי ביותר מכל החגים, נגע בעברה של האנושות יותר מכל טקס שנשתמר בעולם התרבותהעולם השתנהורק העם הזה נותר כפי שהיה, דבק במנהגיו, נאמן לעצמו, נוצר את זכר סבלותיהם של אבותיו. הוא ממשיך להתפלל לאלוהיו, אלוהי הנצח, במילים בנות אלפי שנים. זהו עם העבדות והחירותישראל!

אחד המסובים (= הכוונה הברורה לפי ההמשך היא לפרידריך עצמו. א"מ) קרא את ההגדה העברית בלהט של חוזר בתשובה. הוא הרגיש כאילו מצא את עצמו מחדש ונחנק מרוב התרגשות. במאמצים גדולים עצר את עצמו מלפרוץ בבכי קולניבליל הסדר הזה הרגיש כמו הבן האובד (שם, עמ' 146–147).

פרידריך חווה כאן שיבה מחודשת אל המסורת המשפחתית ואל הלאום, אך לא פחות מכך אל א–לוהים ואל המושגים הדתיים. אמנם בתודעתו היא נחוותה ברמה הרגשית ללא דין וחשבון רציונלי מלא, אך המספר הכול–יודע הגיש אותה אל הקורא כסוג של חזרה בתשובה. גם כאן קשה להתעלם מן הרמיזה המספרית הבוטה לחייו של הרצל עצמו. הרצל פרסם את הרומן בגיל 42, כשלושים שנה מאז עזב את בית הספר היהודי–מסורתי שבו גדל עד גיל 10, בטרם עבר לגימנסיה הכללית.

התגלות בבית המקדש

השלב האחרון והמכריע בתהליך המדובר מתרחש בפרק החמישי והאחרון של הספר. פרק זה פותח באירוע שיא יהודי–דתי, ביקור של פרידריך בתפילת קבלת שבת בבית המקדש הבנוי בירושלים. התהליך כולו מתואר באווירה דתית ומרגשת, שיחד עם זאת היא פלורליסטית לעילא:

כל מי שהתהלך בסמטאות האלה דבק בו בהכרח הלך רוח דתי, תהיה עמדתו כלפי הדת אשר תהיה. האנשים שנפגשו כאן במקרה או במתכוון בירכו זה את זה בשתיקה לבבית. השבת שכנה בלבבות (עמ' 192).

בשיאו של האירוע מתוארים רגשותיו הגואים של פרידריך בעומדו במקדש. רגע זה, שמבחינת התהליך הפנימי של הגיבור הוא רגע השיא של הספר כולו, מתייחד בכך שהחוויה הדתית שבו פוסקת מלהיות נצנוץ רגעי של חווית ילדות או רגש עוצמתי חסר פשר. את פרידריך מטלטלת תובנה דתית חדשה המגיחה לתודעתו, ומאפשרת לו חיבור מחודש לערגת הדורות לבית המקדש, ויותר מכך – לגעגוע הדתי לא–ל הנסתר והנעלם:

המחשבות הללו, שהיו רוויות בצלילי המנגינות העבריות, הבהירו לפתע לפרידריך את המשמעות של בית המקדשלא על מבנה נראה לעין ונתפס בחושים, מפואר ככל שיהיה, שפכו היהודים דמעות במשך אלף ושמונה מאות שניםהם נאנחו על מה שהיה נסתר מן העין, אבל בא לידי ביטוי באבני בית המקדש. את הדבר הנסתר הזה פרידריך חש בבית המקדש שנבנה מחדש בירושלים.

היהודים התפללו בדבקות, רבה או מועטה, בכל קצוות תבל, בבתי תפילה דלים ומפוארים, בכל לשונות הפזורה. אלוהים הבלתי נראה, שכבודו מילא עולם, היה קרוב אליהם או רחוק מהם באותה מידה בכל אתר ואתר, ולמרות זאת קם המקדש במקום הזה. מדוע? משום שרק פה עם ישראל היה עם חופשי. רק פה היה מסוגל לפעול למען המטרות האנושיות הנעלות ביותררק כאשר זה קרה, ניתנה להם הזכות להקים את בית האלוהים הבלתי נראה והכל יכול. הילדים מדמים לעצמם את האלוהים אחרת מן החכמים, אבל הוא קיים בכל מקום ביקום כהתגלמות השאיפה אל הטוב (עמ' 196).

במהלך רמב"מיסטי אזוטרי–קלאסי, מתבארת לפרידריך האמונה בא–ל כגלויה להמונים בקומתה הילדותית בלבד, וחשופה במלוא עומקה לחכמים שבכל דור. אלו מבינים שלבה של האמונה נוגע לאמון בטוב ובתיקון העולם, וכך הם מפרשים את הצהרות הדת על נוכחותו של הא–ל הנעלם והנשגב בכל מקום ואתר.

נמצאנו למדים שהגילוי המחודש של משמעות האמונה ניצב בקודקודו של המסע הפנימי של הדמות הראשית ברומן. אירועים חיצוניים מגוונים ומרעישים מתרחשים בוינה, באיי קוק ובארץ ישראל המתחדשת, אך מבחינה ספרותית הם אינם אלא תפאורה. האם יעלה על הדעת שתהליך דתי–אמוני מובהק כל כך עובר על הגיבור בלא שהרצל כיוון לכך?

מול תורת התעודה

תשומת הלב לתהליך הפנימי העובר על פרידריך פותחת צוהר לקריאה חדשה של הרומן כולו. בעקבותיה ניתן לזהות כיצד טווה הרצל ביד אמן אריג שלם של מחשבות רעננות על אמונות היסוד של היהדות והניח אותן בפי גיבורי הסיפור.

דוד ליטבק ופרידריך לבנברג, פרופ' שטיינק, ד"ר אייכנשטאם וד"ר מרכוס מביעים במהלך הרומן עמדות על האמונה, על התפילה ועל שמירת מנהגי האבות. הם מציגים באור חדש את הנס המקראי, את יציאת מצרים ואת תקוות הגאולה העתידה. מתוך דבריהם ניתן להתחקות על מחשבותיו של הרצל עצמו על ייחודו של עם ישראל ועל האופן שבו יש להבין את תודעת השליחות והבחירה המאפיינות אותו. הרצל מפרש את עיקרי האמונה הללו באופן רציונלי או קיומי ומקנה להם מובן בעל ערך מוסרי ואוניברסלי. אין כאן מקום לפירוט שלל ההיבטים הללו אך די בניתוח שלעיל כדי להבהיר שהרצל ראה בפרשנות המחודשת זו התמודדות מחויבת–המציאות עם אתגר אישי ולאומי ראשון במעלה.

אין בכך כדי להפתיע כאשר אנו זוכרים מי היו הדמויות שעמן התפלמס הרצל במערב אירופה על משמעותה של היהדות בראשית ימיה של הציונות. רבים מאלה, דוגמת ד"ר גידמן, רבה של וינה, דבקו ב"תורת התעודה" שהציגה את הייעוד היהודי כהפצת אמונה במונותיאיזם מוסרי בין אומות העולם בעידן שאחר האמנציפציה. הללו קנטרו את הרצל שהוא מרסק את מהותה הדתית–מוסרית הייחודית של היהדות, והופך אותה ללאום סתמי בין עמי העולם. קשה להאמין שכנגדם הציב הרצל דגם של אומה חילונית מכול וכול, חסרת זיקה אל היהדות. אמנם כן, עמדתו הידועה של הרצל על ההפרדה הרשמית הנדרשת בין דת למדינה הובעה על ידו במספר מקומות ואין בכוונת הדברים הללו לנסות להכחישה. יחד עם זאת, יש בהם כדי לשפוך אור על חלומו ותשוקתו של הרצל להתחדשות אמונת היהדות במסגרת התחייה הלאומית של העם היהודי בארצו.

ד"ר אסף מלאך הוא ראש המכללה למדינאות ויו"ר ועדת מקצוע האזרחות במשרד החינוך

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' אייר תשע"ז, 5.5.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-7 במאי 2017,ב-גיליון אחרי מות - קדושים תשע"ז - 1030. סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. משפט מוזר וחסר פשר
    ' לא אתיימר לשים עצמי כשופט ביחס לרמתו הספרותית של הרומן, אך דומה שעלינו לקחת בחשבון את העובדה שהרצל עצמו התייחס אל עצמו כאל "סופר מגזע רם". די בכך כדי לעורר אותנו להתייחסות רצינית יותר אל המרכיב העלילתי ברומן, שמוביל לתובנות מפתיעות בנושא יחסו של הרצל אל הממד הדתי'

    הרצל התייחס לעצמו כאל סופר מגזע רם so what
    אז הוא התגלה כמגלומן לא קטן
    בקיצור זבל ספרותי שהגיע מאדם שלא היה יותר מוצלח מכתיבתו
    Good luck
    אלה אלהיך ישראל
    תהנו מהדחליל שהועלה לדרגת אליל וחוזה
    הוא מגיע לכם וכנראה אתם מגיעים לו

    • הרצל היה אכן אדם מאד יוצא דופן ומוזר, אבל הוא שם את צרת אחיו היהודים לנגד עיניו וניסה לעזור להם בכל כחו ומאודו, ובזה זכרו לטובה שהרי המפעל שניסה להקים בסופו של דבר הצליח, גם אם בשיטות ובנסיבות שהוא לא חשב עליהן.

      ודאי שבמובן זה הוא צריך להיזכר לטובה יותר מכמה וכמה רבנים שהמליצו לחסידיהם להישאר באירופה, וסופם של חסידיהם שנספו בשואה. יש מרבנים אלו שגם הצילו את עצמם ואת משפחתם ברגע האחרון, בהשאירם את חסידיהם לצפות לרכבות לאושויץ או לטרבלינקה.

      • והוא ייזכר לטובה יותר ממנדל מוכר ספרים, ומג'יימס בונד .
        טענו בחיטים והודה לו בזכר קדשו
        זה שהרצל לא היה פאר היצירה היהודית,
        לא מצדיק או מרשיע רבנים שמנעו או עודדו עלייה לא"י.
        טענתי היא נגד אלו שהפכו את המתבולל המסכן היודואנטישמי, לאלילם הלאומי.
        תמשיכו עם התירוצים האפולוגטים שלכם.
        ואולי תצליחו לשכנע את המשוכנעים

        • אגב ש.צ.ל שפו על הכינוי החדש

          • ש.צ.ל (למשב"ב)

            אני יהודי, אך אינני 'יהודי', ובכלל אינני מגיב בכינוי ללא חתימת שמי בתוך התגובה, אלא אם כן מדובר בהמשך לתגובה קודמת שבה הזכרתי את שמי והלוגו המשותף מזהה ששתי התגובות מידי הן. על אחת כמה וכמה שלא תצא מיידי תגובה שיש בה התרסה כנגד רבנים. לגבי הרצל התייחסתי בעבר בכמה מקומות, חושבני שאם תקליק 'ש.צ. לוינגר הרצל', תגיע אליהם. אולי בהמשך אומר משהו גם כאן.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            • ש.צ.ל קבל את התנצלותי
              אתה ראוי להערכה הרבה יותר מאותו 'יהודי'
              בדרך כלל אתה אדם שמגיב בכנות בלי הטלת רפש
              שוב סליחה

            • הרצל ו'הציונות הקיומית' (למשב"ב)

              בס"ד כ"ח בעומר ע"ז

              למשב"ב – שלום רב,

              הרצל אינו ולא היה מעולם 'אליל'. גם בחייו היו בציונות זרמים שונים שכיבדו את הרצל כמארגן ומגבש של התנועה הציונות, היו שותפים לרעיון של הקמת מדינה יהודית, אך היו ביניהם חילוקי דעות חריפים איך אמורה להיראות המדינה. מחד עמד המזרחי שחרת על דגלו 'ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל, ומאידך עמדו תנועות הפועלים ו'הפראקציה הדמוקרטית' של וייצמן וחבריו, שסברו שמלבד הפעילות המדינית וההתיישבותית, יש ליצור 'יהודי חדש המשוחרר מכבלי דת'.

              בניגוד לראשונים שציונותם היתה אידיאולוגית, דתית או חילונית – את הרצל לא כל כך עניינה האידיאולוגיה, אלא הצלת העם הנרדף באירופה והרמת כבודו. כמשכיל סופר ועיתונאי המעורה 'עד למעלה מצוארו' בתרבות האירופית, הבין הרצל את מה שלא הבינו רוב בני דורו. הוא הבין שנאורותה וליברליותה של אירופה אינה אלא קליפה דקה ומתחתיה בוערת שנאת ישראל גסה, העתידה להתפרץ ו'לעשות את כל הגולה כמדורת אש'.

              יובל שנים אחר כך, מזועזע מהברבריות שגילה העם שהיה שיא התרבות, יעמוד ד"ר בודפשטי אחר, חוקר המקרא והספרות הרבנית ד"ר דוד שמואל לאווינגר ז"ל, ויגלה כמה עמוקים שורשי האנטישמיות והנאציזם בפילוסופיה הגרמנית, את מימצאיו יפרסם בספר 'נביאיה של גרמניה' (בודפשט 1946) וארבע שנים אחר כך יסיק את המסקנות המעשיות ויעלה לציון. ד"ר הרצל שהכיר לפניי ולפנים את 'נביאיה של גרמניה' התריע על כך כבר 'בזמן אמת'.

              התובנה הנוראה שיהדות אירופה יושבת על הר געש, הביאה את היהודי המתבולל ד"ר הרצל למסקנה שצריך להקים מדינה יהודית שתתן 'מקלט לילה' ליהודים הנרדפים, ויפה שעה אחת קודם. שאר השאלות, איפה תקום המדינה, אם בארץ ישראל או בסיני, בארגנטינה או באוגנדה; ומה תהיה דמותה התרבותית של המדינה – כל אלה נחשבו בעיניו של הרצל כשאלות משניות שאפשר להשאיר לזמן לפתרן. העיקר להקים מדינה כמה שיותר מהר.

              בספרו 'אלטנוילנד' מתחיל הרצל להבין, אחרי חמש שנות הנהגת התנועה המגוונת בזרמים, שלא די ב'ציונות קיומית בלבד', צריך להכניס במפעל רוח ונשמה, והוא מעלה על נס את דמותו של 'דוד ליטווק', הוא עוזרו הנאמן דוד וולפסון, תלמידם של הרב ד"ר יצחק רילף.ור' דוד גורדון (עורך 'המגיד). אדם שציוניותו באה לא רק מתוך חוסר ברירה, אלא מתוך אמונה עמוקה ודבקות במסורת ישראל (הוא שעיצב את דגל המדינה בדמות הטלית). אף הרצל הולך ומתקרב למסורת ועומד לימין אנשי המזרחי בהתנגדותם לפעילות תרבותית במסגרת הציונות.

              בספרו 'אלטנוילנד' אולי כבר חש הרצל שייתכן שלא 'יאריך ימים על ממלכתו', והוא מסמן את 'דוד ליטווק' כיורשו וכבונה המדינה היהודית הנכספת, ואכן בשבע השנים שאחרי פטירתו של ד"ר הרצל, עובר שרביט ההנהגה לדוד וולפסון, ומתנופה מדינית עוברת הציונות להתמקד ברכישת קרקעות ובחיזוק היישוב בא".

              בברכה, שמשון צבי (ב"ר דוד שמואל הלוי) לוינגר

              • חכם שמשון יישר
                ישרו הדברים בעיני
                וקיבלתי את האמת ממי שאמרה.
                ק'ו מדעיזקיה דמר חתום עליה.
                וכן משוחד אני מכיוון שהוזכרה דמותו של דוד (ליטוואק) וולפסון.
                והיות ושאר הוא לנו
                כשאב סבי שהיה בן אחותו אומץ על ידו כבן בברחו מקוונא מאימת הגיוס
                לארץ אשכנז
                אשמח אם תוכל לתת לי יותר חומר אודותיו ואודות משפחתו

                • על דוד וולפסון

                  בס"ד י"ג באייר ע"ז

                  למשב"ב – שלום וישע רב,

                  בויקיפדיה, ערך 'דוד וולפסון', ציינו לספרו של מרדכי אליאב, 'דוד וולפסון: האיש וזמנו – התנועה הציונית בשנים 1905-1914', בהוצאת 'הספריה הציונית' שע"י ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשל"ז.

                  בברכה, ש.צ. לוינגר

                  לגבי הרצל צריך זהירות. יש רעיונות שלו שאילו היו מתממשים היו ממיטים אסון על 'מדינת היהודים', כגון חלומו שהמדינה תקלוט את בני כל האומות והדתות המוכנים לקבל את עקרונות הליברליזם. אם זה היה קורה – לא היתה כאן 'מדינה יהודית'.

                  מאידך היו לו כמה רעיונות טובים, כמו הצעתו שהמדינה תבנה דירות שיימכרו לפועלים במחיר מוזל, הצעה שכדאי מאד שתונח על שולחנו של שר השיכון.

                  הרצל העריך מאד את העבודה. וסבר שהמדינה צריכה לדאוג לרווחת העובדים ולתנאי עבודה הוגנים. על דגל המדינה הציע הרצל שיהיו סביב ה'מגן דוד' שבעה כוכבים המסמלים את שבע שעות העבודה. בסיפורו 'סולון בלודיה', מתאר מצב שבו המציא אדם בשם 'אבקוסמוס' (= עולם טוב) דרך ליצור חיטה ללא עמל). מלך לודיה הזמין את המדינאי והוגה הדיעות האתונאי סולון להתייעץ האם לקבל את ההמצאה. סולון פותח את החלון ומראה למלך איך משתולל ההמון שחי בבטלה כתוצאה מההמצאה שביטלה את הצורך בעמל, וממליץ למלך לחסל את הממציא, ש'טובתו' היא רעה לעולם.

                  ויתר מעשה תקפו וגבורתו ומורכבות אישיותו של ד"ר הרצל, הלא הם כתובים בערכו ב'ויקיפדיה', ובספרות המצויינת שם.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: