הציונות הדתית הרבה פחות משיחית, לחרדים נמאס להתנגד, הערבים עדיין לא חלק והציבור בכללו מנצל את היום לחגיגה באווירה חופשית בחיק המשפחה. יום העצמאות 2017, קווים לדמותו

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. למשל, שחגיגות יום העצמאות באמת היו שוות משהו. אנשים יצאו לרחובות בריקודים ספונטניים, ולא נזקקו למרקידים. היו גם אירועים ממלכתיים שלא שרדו: כך למשל, המדינה הצעירה אהבה מצעדים צבאיים, "כמתוקנות שבאומות". בעשרים השנים הראשונות התקיים מצעד כזה בכל שנה, ואז שוב כעבור חמש שנים, ביום העצמאות ה–25, חמישה חודשים בלבד לפני הטראומה הגדולה של מלחמת יום כיפור שביטלה עד היום כל חשק לחגוג באמצעות הצגת כלי משחית.

בשנים הראשונות התקיים "מרוץ העצמאות", מרוץ עממי מתל–אביב לירושלים שביקש להדגיש את זיקתה של הבירה המנותקת יחסית (ולא מוכרת כלל על–ידי הקהילייה הבינלאומית) לשאר חלקי המדינה, אבל הוא התבטל. היה ניסיון כושל לחקות את מודל חג הפסח ולעצב "הגדת יום העצמאות", שחיבר הסופר אהרן מגד. אבל אפילו סמכותו של בן–גוריון הגדול, שתמך במיזם הזה, לא הצליחה לעשות מה שעשו חז"ל לפני אלפי שנים עם הגדת הפסח שלהם, וגם ההגדה לא שרדה.

אז עם מה נשארנו? עם שני טקסים ממלכתיים גדולים בסך הכול: טקס הדלקת המשואות שפותח את אירועי העצמאות, וטקס פרס ישראל שנועל אותם. מצד אחד, שני הטקסים האלה מושכים אליהם שיח ציבורי ער: כל קבוצה חברתית רוצה להיות מיוצגת בין המדליקים ומקבלי הפרס (אם כי הערבים עדיין מקיימים ויכוח פנימי לגבי ההשתתפות בטקס המשואות), אבל בפועל טקס פרס ישראל משודר רק בערוץ 1, הממלכתי. רוצה לומר: המוני בית ישראל לא ממש מתעניינים בו. ייתכן שגם טקס המשואות לא היה שורד כאירוע מאחד, אלמלא העובדה שיש צורך בטקס כלשהו כדי ליצור את המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות. בשנים האחרונות שודרג גם מעמדו של טקס הענקת האותות לחיילים המצטיינים – הן בזכות הגימיק החדש של ראשי המדינה (הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל) המזמרים, והן בשל העובדה שצה"ל בכל זאת נשאר האתוס המאחד שלנו. וכן, ישנו כמובן גם חידון התנ"ך, זה שבן–גוריון ראה בו את פסגת אירועי החג. אבל בינינו, מי מתעניין בו היום מלבד אנשי הציונות הדתית, ובעיקר אנשי בתי–הספר שמהם באים המתמודדים?

ברוח ההפרטה הכללית, גם יום העצמאות הפך במידה רבה מחג ממלכתי לחג שנחגג במסגרת הקהילה והמשפחה: במות הבידור בערב החג – שגם הן הומצאו כבר בחגיגות העשור למדינה, והיום גם אותן מלווה ויכוח על רקע שכרם האסטרונומי של האמנים המופיעים; ובעיקר המנגלים המשפחתיים. לגביהם אין ויכוח, אין חמיצות של ייצוג מגזרי מוחמץ או של זריקת כספי ציבור. גם אין מחויבות להזמין את הדודה שלא אוהבים, כמו בסדר פסח. זה רק אני ואוהבי הבשר שאיתי. אפילו כמות הדגלים על המרפסות נראה שירדה פלאים.

איור: נעמה להב

עצמאות מובנת מאליה

פרופ' תמר הרמן, מרצה למדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה וראש מרכז גוטמן למחקרי דעת קהל שבמסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאשרת: תחושת החגיגיות ירדה. "אני לא יודעת להגיד על כלל החברה, אבל לפחות במרחב שלי (החילוני. י"ש), הבולטוּת של יום העצמאות מאוד ירדה. פעם, לפחות ליל יום העצמאות היה אירוע חברתי מחייב. היית חייב לפגוש חברים, ואם לא חגגת עם החבורה שלך כאילו לא היית ישראלי. בשנים האחרונות אני בהחלט רואה צמצום של העניין. אין כמעט אירועי עצמאות גדולים, או מסיבות גדולות. האירועים הם גם יותר אינטימיים, ואנשים אפילו מרגישים בנוח לשבת בבית ולא ללכת לשום אירוע.

"נראה לי שהסיבה העיקרית לזה היא תהליך נורמליזציה טבעי. העצמאות נהייתה יותר מובנת מאליה, כמו שגם היומולדת הפרטי שלך כאדם מבוגר הוא כבר לא ביג דיל. אתה כבר לא הולך עם זר על הראש. תסתכל על יום העצמאות האמריקאי: גם שם כל אחד חוגג עם המילייה המסוים שלו, ואין כל כך טקסים ממלכתיים ומשנה סדורה של חגיגות. אז במובן הזה פשוט נהיינו נורמליים.

"אבל מעבר לכך, אין ספק שגם הוויכוח הפוליטי הקשה שבתוכנו משפיע על העניין. כי השאלה את מה אנחנו חוגגים והאם אנחנו בכלל חוגגים את אותה תפיסה של מדינה נעשתה הרבה יותר שנויה במחלוקת. נדמה לי שזה בולט במיוחד בעניין הדגלים. איכשהו, הדגלים הפכו להיות מזוהים עם ציבור מסוים, שמקפיד להתעטף ולהתהלך בהם, ואז ציבור שנמצא יותר שמאלה, שבסך הכול גם הוא מרגיש לאומי, ספציפית לגבי הדגל קיימת אצלו תחושה שזה סמל שנוכס למטרות שלא מקובלות עליו והוא כבר לא סמל ניטרלי.

"בסקר שעשינו ל'מדד הדמוקרטיה' האחרון שאלנו כמה אנשים חושבים שניתן לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת. רק 59% אמרו שכן, וכשמפלחים את הנתון מתברר שזה יותר הימנים והדתיים. כך שהתחדד הוויכוח המהותי על צביונה של המדינה ועל המכנה המשותף, ואז אתה כן שמח ביום העצמאות, אבל אתה לא בטוח שזו אותה עצמאות שחוגגים אלה שאתה לא רוצה לחגוג איתם".

לכאורה, גם בשנים הראשונות הייתה בעיה לעצב טקסים משותפים. הניסיון לעצב "הגדת יום עצמאות" לא צלח.

"הגדה לא, כי היא לקוחה מעולם מושגים מאוד מסוים. אבל השירים היו אותם שירים, ובבמות הגדולות היו כולם. זו הייתה מדורת שבט – אמנם די רדודה מבחינה רעיונית, אבל כולם הרגישו בה נוח. היום נדמה שגם הבמות קצת נפרדות".

אומרים שנעשינו חברה מאוד ימנית ומיליטריסטית. אבל גם הימין לא מעלה היום בדעתו ליזום את חידוש המצעד הצבאי. אז אולי גם הימין פחות מיליטריסטי?

"מצעדים צבאיים זה משהו שכנראה חוץ מצפון קוריאה אף אחד כבר לא עושה. אז גם הימין שלנו לא חולם לעשות את זה. אגב, זה נכון שהימין שלנו הוא לא ממש פשיסטי. ובאמת, עם חדירת רוחות יותר ליברליות כל השיח הקולקטיבי בחברה הישראלית די דעך, גם בימין, ובוודאי אצל אנשים שמלכתחילה חשדנים כלפי רגשות קולקטיביים".

ממשיחיות לפרגמטיזם

הציונות הדתית תמיד סימנה את היחס האידיאולוגי החם ביותר כלפי המדינה בכלל, ויום העצמאות בפרט. שם לא הסתפקו בטקסים כלל–ישראליים כמו הנפת דגלים, אלא חיברו "תפילה לשלום המדינה", שבה הגדירו את המדינה "ראשית צמיחת גאולתנו"; הוסיפו לתפילת יום העצמאות את ההלל, כשהמהדרין מקפידים לומר גם בערב וגם בבוקר, וכמובן גם להוסיף ברכה. הרב שלמה גורן, שייסד את הרבנות הצבאית, אפילו נהג להוסיף את ברכת "שהחיינו", בשם ובמלכות, כמקובל במסורת היהודית בכל ערב חג.

הרב ד"ר יונה גודמן, לשעבר מזכ"ל בני עקיבא וכיום המנהל החינוכי של רשת הישיבות והאולפנות של בני עקיבא ומרצה במכללת "אורות ישראל", אומר שגם בציונות הדתית היחס ליום העצמאות נעשה הרבה יותר פרגמטי: "אנחנו כמובן יודעים שהציונות הדתית לא מונוליטית, ויש בתוכה קבוצות רבות ושונות, אבל בגדול נראה לי שהיום הזה הפך ליום הרבה יותר ישראלי כללי והרבה פחות יום שמבטא כיסופי גאולה, או שמדגיש את הקדושה. בשיחות של רבנים אולי עוד תשמע את הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו', אבל בציבור הרחב לא תשמע הרבה מעבר לכך.

כמובן, תפילות החג נשארו, אבל עיקר החגיגה והשמחה ממוקדת בתכנים הערכיים שמשותפים לכלל הישראלים. בציבור שלנו ממעטים יחסית להשתתף בבמות הציבוריות עם האמנים, וטקסי המשואות ופרס ישראל בהחלט מדברים אלינו, אבל אלה טקסים שכשלעצמם מבטאים את 'הישראלי היפה' באופן כללי, לאו דווקא היבט דתי. גם הטיולים והפיקניקים מייצגים 'ישראלי יפה', אבל שוב אין בהם משהו דתי.

"יש טענות שזה קרה בגלל ההתנתקות. ההתנתקות בהחלט טלטלה את הציבור הדתי, אבל לדעתי מדובר בתהליך יותר כללי של ישראליזציה ונורמליזציה של החברה שלנו. מבחינתי, זה חלק מהשפעות הפוסט–מודרנה. אז נהפכנו ל'ישראלים טובים'. לא פחות ולא יותר. אגב, אני כשלעצמי בהחלט מצטער על זה, ומאמין שכיסופי הגאולה עוד פועמים מתחת לפני השטח".

גם בשביל החרדים, יום העצמאות היה פעם יום מאוד אידיאולוגי – כנגדו. כמי שהתנגדו מלכתחילה לציונות, הם ביטאו התנגדות גם ליום חגה. וכך, בשעה שהרבה חרדים הקפידו במשך דורות רבים לברך את השלטון בארצות מושבם בגולה, הם נמנעו מכך באופן מופגן בשבתם בישראל. גם זה אולי סוג של "ציונות", מעצם ההתייחסות למדינת ישראל באופן שונה משאר המדינות. כפי שאמר ר' ולוולה מבריסק (הרב זאב סולובייצ'יק), מראשי החרדים הקנאים בירושלים של ראשית שנות המדינה, לרב עמרם בלוי שבא לשכנע אותו לחתום על קריאה להפגנה המונית נגד המדינה: אתם ציונים! כשבלוי התפלא, הסביר לו ר' ולוולה: בארצות אחרות לא הייתם מעזים להפגין ככה, וזה בגלל שאתם יודעים שהשלטון היהודי פה יתייחס אליכם אחרת, אז גם אתם ציונים!

בבתי הכנסת החרדיים לא אמרו הלל; בבתים החרדיים בדרך כלל לא הניפו דגלים. יוצאת מן הכלל הייתה ישיבת פוניבז' בבני–ברק, שמייסדה, הרב יוסף כהנמן, הורה להניף עליה את הדגל בכל יום עצמאות, והמנהג נשמר עד היום, גם הרבה אחרי מותו. אבל כשנשאל הרב כהנמן מדוע לא יאמר גם את תפילת ההלל, השיב תשובה מפולפלת של תלמיד חכם: גם בן–גוריון לא אומר הלל ביום העצמאות!

גם‭ ‬הימין‭ ‬לא‭ ‬מעלה‭ ‬היום‭ ‬בדעתו‭ ‬ליזום‭ ‬את‭ ‬חידוש‭ ‬המצעד‭ ‬הצבאי‭. ‬מצעד‭ ‬צבאי‭ ‬בבאר‭ ‬שבע‭, ‬יום‭ ‬העצמאות‭ ‬1967
צילום‭: ‬משה‭ ‬פרידן‭, ‬לע‭"‬מ

עוד יום של חופש

גם בתחום הזה השתנה הרחוב החרדי, יחד עם תהליכי ההיפתחות הכלליים של העשורים האחרונים, והרוח הפרגמטית יותר, אפילו פוסט–אידיאולוגית, שירדה על החברה הישראלית כולה. יום העצמאות הפך בשביל רוב הישראלים לעוד יום של חופש, עם שמחה אזרחית בריאה שיש לנו מדינה, בלי תחושות של קדושה דתית, ועם התייחסות כזו גם החברה החרדית, בוודאי זו הצעירה, הפרגמטית יותר, יכולה לחיות.

הרב בצלאל כהן, ראש הישיבה התיכונית החרדית "חכמי לב", אומר: "מבחינת הצעירים החרדים, בוודאי החרדים הסטודנטים והעובדים, אלה שכבר מחוץ לישיבות, יום העצמאות הוא עוד יום נחמד של חופש, ואפשר לצאת וליהנות ממנגל בלי להרגיש אשמה. גם אלה שרואים בו יום בעל חשיבות ערכית, זו ערכיות ישראלית אזרחית, לא דתית. היחידים שאולי מתייחסים קצת שונה הם החרדים האמריקאים, שיש להם כנראה פחות תסביכים עם הציונות בגלל שהם לא גדלו בארץ. בקהילות שלהם דווקא נוהגים לומר הלל.

"בשנה שעברה הלכתי ביום העצמאות להתפלל בבית כנסת של חרדים אמריקאים. היה ברור שאומרים הלל, אבל הם עשו שאלת חכם לפני התפילה אם לומר את ההלל בברכה, כי זה מה שהמתפללים רצו, והפסיקה הייתה שכן. אז אמרו הלל בברכה, ואחרי התפילה גם עשו סעודת חג. החרדים הישראלים, לעומת זאת, חוגגים את היום באופן אזרחי, בלי סממנים דתיים.

"החרדים היחידים שעדיין מייחסים ליום העצמאות משמעות דתית עמוקה הם הנטורי קרתא, שאצלם זו כמובן משמעות שלילית. שם עושים ממש טקסים דתיים של צום וקריאת תורה שמתאימה לתענית ציבור. מה שמעניין הוא שגם הם מציינים את יום העצמאות לפי התאריך שהמדינה מציינת. אם התאריך הממלכתי זז, כמו השנה, כדי למנוע חילול שבת ביום הזיכרון, גם הם מזיזים את יום האבל. כך שמהבחינה הזו, גם הם 'ממלכתיים'".

לא מרגישים חלק

המגזר הישראלי שיחסו ליום העצמאות הוא המסובך והקשה ביותר הוא כמובן הציבור הערבי. עבורו, הרי מדובר ב"יום הנכבה": יום האסון הלאומי, שסימל את התבוסה במלחמת העצמאות ואת חורבנם של כפרים וקהילות. נזיר מג'לי, עיתונאי ערבי–ישראלי המסקר את ישראל בעיתון הערבי הבינלאומי א–שרק אל–אווסאט (יוצא לאור בלונדון) ומכהן גם כעמית מחקר במכון הרטמן ובמכון ראשית, אומר שבאופן מעניין, ב–18 השנים הראשונות למדינה יום העצמאות היווה גם עבור הערבים יום חגיגי – בהחלט לא מתוך שותפות בחגיגה היהודית, אלא מסיבות אחרות לגמרי:

"בשנים האלה, בין 1948 ל–1966, ערביי ישראל חיו תחת ממשל צבאי, שמנע מהם אפילו את חופש התנועה ברחבי המדינה. אי אפשר היה לצאת מהבית בלי רישיון תנועה. יום העצמאות היה היום היחיד בשנה שבו הותרה הרצועה; אפשר היה להסתובב בלי רישיון, וקצת להרגיש תחושה של יציאה מהמחנק. זה לא אומר שאתה שמח ביום הזה, אבל בהחלט יש תחושה של חופש".

האפשרות לנוע בחופשיות גרמה לכך שיום העצמאות הפך גם ליום שבו רבים מהערבים חזרו ליישובים שמהם יצאו, או לחורבות שנותרו מהם, וקיימו טקסי געגוע וזיכרון. המנהג הזה מוסד ב–1996 על–ידי "ועד העקורים של ערביי ישראל", שמקיים בכל יום העצמאות מאז, בתאריך העברי, טקס זיכרון המתקיים בכל שנה בכפר אחר. מג'לי אומר ש"זה היום היחיד בשנה שבו גם הערבים משתמשים בלוח השנה העברי. בכל שנה מגיעים כמה אלפי אנשים לאירועים האלה, לא יותר". בנוסף לכך, מציינים כלל הפלשתינים, בישראל ומחוצה לה, את יום ה–15 במאי, התאריך הלועזי של סיום המנדט הבריטי, כ"יום הנכבה" הכלל–לאומי.

מג'לי אומר שלא במקרה התחיל הטקס השנתי הקבוע הזה דווקא ב–1996: "עד תהליך אוסלו, כל קהילה ציינה את הזיקה ליישוב שממנה באה בנפרד. אני למשל חי כיום בנצרת, אבל משפחתי באה מבית שאן. תקופת אוסלו גרמה לאנשים להרגיש הרבה יותר מחוברים למדינה. לא רק שהיה נראה שעושים שלום עם הפלשתינים, אלא שממשלת רבין גם התחילה להוביל יחס אחר כלפי הציבור הערבי שבתוך ישראל. אנשים התחילו להתחבר אפילו ליום העצמאות ולהניף דגלים על הבתים. אבל כשרבין נרצח, נרצחו איתו גם החלום והתקווה הזו, וזה יצר רגרסיה. אנשים התחילו להרגיש הרבה יותר מנודים, ויחד עם זה באה הדגשה יותר בולטת של ציון הנכבה. מאז ועד היום, ההידרדרות ביחסים רק גוברת".

יש סיכוי שפעם תרגישו שיום העצמאות הוא גם חג שלכם? מה צריך לקרות כדי שתרגישו ככה?

"אני בהחלט חושב שתסריט כזה אפשרי, אבל זה דורש החלטה רצינית של הממשלה, לתת לערבים תחושה שזו גם המדינה שלהם. תראה למשל את ממשלת נתניהו. מצד אחד, זו ממשלה שהחליטה לראשונה על הקצאה של 15 מיליארד שקל, כדי לסגור לפחות חלק מהפער בין הישובים היהודיים והערביים. ההיגיון אומר שתנצל החלטה כזו כדי לשווק תחושה כללית של יחס טוב יותר לציבור הערבי. במקום זה בא נתניהו ומציב לתוכנית תנאים כנגד בנייה בלתי חוקית, והממשלה בכלל מעבירה בשנים האחרונות קרוב ל–30 חוקים שנתפסים בבירור כמכוונים נגד הערבים. באווירה כזו, ברור שאנשים לא יחגגו. יש אמנם הרבה שמתייחסים ליום הזה בתור עוד יום של חופש ויוצאים לפיקניק, אבל ברור שזה לא מתוך הרגשת חג. ויש גם לא מעטים שאפילו לפיקניק לא מרגישים שיכולים לצאת. אז לא הולכים לפיקניק, וגם לא בהכרח לתהלוכות של 'יום הנכבה'. סתם יושבים בבית".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' אייר תשע"ז, 28.4.2017