הקול שהבעיר יהדות בלב הדממה | אסף גולן

הגעתה ארצה בשלהי שנות ה–60 של נחמה ליפשיץ, זמרת היידיש הגדולה של יהדות ברית המועצות, הייתה ניצחון ראשון של המאמץ הציוני על המשטר הסובייטי. שבוע לפטירתה

אחד המאורעות המרגשים שעברו על ישראל בשנת 1969 התרחש בנמל התעופה בן גוריון ב–18 למארס. אחר מאבק ממושך וקשה נחתה אז בארץ זמרת היידיש נחמה ליפשיץ. המונים, בהם מנהיגי המדינה, צבאו על המטוס שבו הגיעה הזמרת לארץ. מיד לאחר נחיתת המטוס היה "עכשיו אני רוצה לשיר סוף סוף בעברית", אמרה.

בכך החל הפרק השני בחייה של מי שנחשבת עד היום לזמרת יהדות הדממה. למי שלמרות מאמץ גדול של המשטר הקומוניסטי לא נבהלה ולא חששה להמשיך ליצור יצירה עברית גם במדינה שבה חריגה מהוראות המשטר הובילה לא פעם להגליה, למאסר ואף להוצאה להורג. במידה רבה הגעתה לארץ הייתה ניצחון ראשון ואדיר של המאמץ הציוני על המשטר הסובייטי שסירב במשך שנים רבות לאפשר ליהודים לעלות מברית המועצות ארצה. בעקבות נחמה החלה בשנות ה–70 עלייה איטית של פעילים ציוניים מברית המועצות. עלייה זו ביטאה בין השאר את ההכרה של המשטר הסובייטי בכך שלא ניתן לחסום לגמרי את המבקשים לעלות לישראל. יש לציין כי בסופו של דבר עלייה זו נעצרה עד נפילת מסך הברזל בשנות ה–90.

עם‭ ‬ראש‭ ‬הממשלה‭ ‬גולדה‭ ‬מאיר‭ ‬לאחר‭ ‬קונצרט‭ ‬במרכז‭ ‬לינקולן‭ ‬בניו‭ ‬יורק‭, ‬1969
צילום: משה מילנר

אומץ בחקירת הקג"ב

נחמה ליפשיץ, שהלכה לפני שבוע לבית עולמה, נולדה בעיר קובנה בשנת 1927, והותירה אחריה מורשת מפוארת של עשייה עבור תרבות שכמעט נשכחה בישראל, תרבות היידיש. היא הגיעה מבית יהודי וציוני ושרה ברחבי ברית המועצות כולה שירים ביידיש ובעברית בדגש על שירים יהודיים וציוניים קלאסיים.

קודם עלייתה ארצה פעלה נחמה בברית המועצות לשימור התרבות העברית והיידית כשהיא שרה בעברית לקהל הרחב, וזאת למרות הצרת הצעדים מצד השלטונות שלא ראו בעין יפה את הפעילות היהודית והציונית שלה. במסגרת ההופעות האלו שרה גם שירים של בני דורה שהגיעו אליה בצורה מחתרתית.

העמדה היהודית המופגנת של ליפשיץ התבטאה במחאתה מול כל התבטאות אנטי יהודית בבתי הספר ובאקדמיה. הדבר הגיע לכדי כך שהיא יצאה במופגן באמצעה הרצאה של מרצה שאמר לה "יש לך תנועות יהודיות", וסירבה לשוב אל הכיתה עד שהמרצה התנצל בפניה. העמדה הבלתי מתפשרת הזו בוטאה על ידה בשנים שנחשבות לשיאו של דיכוי הזהות היהודית בברית המועצות. במקרה אחר, בהרצאה על מרקסיזם שבה הוסבר כי היהודים אינם עם, עמדה נחמה על רגליה וסירבה לקבל את התיזה. היא התווכחה עם הדובר וקבעה כי דווקא הזהות והתרבות היהודית הן שהחזירו את עם ישראל לארצו אחרי הגלות שעבר. היא עמדה על דבריה בנחרצות כזו עד שמוריה הרחיקו אותה מהכיתה באמצע בחינה חשובה.

הפעילות התרבותית של ליפשיץ ושל אביה, ד"ר יהודה ליפשיץ, שנמשכה במשך שנים רבות תחת עינו הפקוחה של המשטר הובילה אותם לבקש לעלות לארץ עוד לפני מלחמת ששת הימים, אולם השלטונות בברית המועצות לא היו מוכנים כלל לשמוע על הבקשה, שנתפסה כבגידה ברעיון הקומוניסטי שהתבסס בין השאר על ביטול הלאומיות הפרטית. בעקבות הבקשה היא נקראה אל משרדי הקג"ב במוסקבה, ונדרשה להציג רשימה של יוצרים יהודים שמסוגלים להקים מחדש את התרבות היהודית בברית המועצות. אך בתגובה הציגה ליפשיץ רשימה של אלה שהוצאו להורג על ידי משטר סטלין. החוקרים זעמו על הרשימה והיא הגיבה שכבר הוצאו להורג בעבר יוצרים יהודים, והיא לא תסייע להוצאה להורג חדשה של יוצרים.

‭"‬אל‭ ‬תשכחו‭ ‬לרגע‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬שעבר‭ ‬על‭ ‬יהודי‭ ‬ברית‭ ‬המועצות‭". ‬נחמה‭ ‬ליפשיץ‭, ‬2015
צילום: מרים צחי

הציתה את הדמיון

הרשות לעלות לארץ התקבלה בשנת 1969, ככל הנראה גם בשל העובדה שליפשיץ לקתה בסרטן. גורמי הממשל בברית המועצות היו ערים לפרסום הרב שלה ולעניין שהיא מעוררת במערב ובישראל ולכן העדיפו לאפשר לה לצאת כדי שלא תמות ממחלתה תחת אחריותם. בשלב הראשון ההרשאה לצאת נגעה רק לנחמה ולא לבני משפחתה, ומי שהצליח לשכנע את השלטונות לאפשר גם לבִתה רוזה לעלות היה הרבי מלובביץ'.

הופעת הבכורה שלה בארץ הייתה בערב יום השואה בהיכל התרבות בנוכחות ראש הממשלה גולדה מאיר שחיבקה אותה בחמימות ושר הביטחון משה דיין. אחר העלייה היא הוצפה בגלי אהדה רבים בהופעותיה ברחבי הארץ וכיכבה בתוכניות הטלוויזיה הישראלית שהייתה אז בראשית דרכה. בהופעותיה הראשונות שרה שירים ביידיש ובעברית, כמו "ירושלים של זהב", "תכול המטפחת", "הליכה לקיסריה" ו"עם ישראל חי" של המשורר יוסף קרלר, שיר שהפך לסמל המסחרי שלה.

אחד ממעריציה באותה תקופה בארץ היה העיתונאי זאב רב–נוף, שכתב כי הוא מבין מדוע שלטונות ברית המועצות הסכימו לאפשר לנחמה ליפשיץ לעלות לארץ. לדבריו הסיבה לכך היא הכוח האדיר שיש לשירתה. הוא כינה אותה הזמיר של יהדות הדממה וציין כי "לפיד היהדות נותר בוער בלב כל מי ששמע אותה שרה". הוא הביע תקווה שכל תקליטיה יובאו לארץ כי יש להם ערך אמנותי וגם ערך היסטורי רב.

בשנת 1972 ברח אמרגנה מהארץ, תוך שהוא מותיר אחריו חובות רבים. כדי להתפרנס עברה ליפשיץ הסבה מקצועית, למדה ספרנות באוניברסיטת בר אילן והחלה לעבוד בספרייה למוזיקה בתל אביב. בשנת הפרישה שלה, לאחר כעשרים שנות עבודה, הקימה את הסדנה לשיר האמנותי ביידיש. גם כשחלה הרעה במצבה הבריאותי הקפידה להגיע לסדנה – שבינתיים עברה ל"בית שלום עליכם" – ולהעתיר מניסיונה על פרחי הזמר הצעירים.

בשלהי ימיה, כשנשאלה מה היא רוצה שיישאר אחריה, אמרה ליפשיץ כי חשוב לה שיזכרו בארץ את מה שעבר על היהודים תושבי ברית המועצות. "אל תשכחו לרגע את מה שעבר על יהודי ברית המועצות. אני יודעת שבארץ נוטים לשכוח מהר את העבר וזו טעות. לכן, אני אישית השתדלתי בכל המעשים שלי למנוע את השכחה הזו". בשנותיה האחרונות שימשה ליפשיץ יושבת הראש של המועצה לתרבות היידית.

עם פטירתה כתב שר הביטחון אביגדור ליברמן כי "כילד בשנות ה–60, אני זוכר שהייתי מגיע עם הוריי לתיאטרון הירוק בקישינב, ורואה מאות יהודים צרים על הכניסה, ורבים יותר, שלא זכו להיכנס, מתגודדים מסביב. קולה המדהים של נחמה, והלהט שלה, לא השאירו אף אחד אדיש. נחמה שרה ביידיש בעיקר שירים עממיים, והציתה את דמיון כולנו על ארץ ישראל הרחוקה. התרוממות הרוח והתחושה שכל היהודים ערבים זה לזה הצליחו לשבור מאמץ ארוך שנים של שטיפת מוח סובייטית. גם לאחר עלייתה ארצה, התנהלותה הצנועה והאצילה של נחמה הייתה דוגמה ומופת לכולנו".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' אייר תשע"ז, 28.4.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-30 באפריל 2017,ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ז - 1029. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: