רגע לפני שתכולת מפעל ההטבעה הוותיק של משפחת קרצ'מר נזרקה, הציל הבן את הפריטים וגילה אוצר אדיר של היסטוריה ותרבות. המוזיאון שהקים מספר את תולדות הציונות דרך הסמלים והמטבעות

דור מְחדֵש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. יש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את נפש הדור מחדש.

דברים אלה, אשר נאמרו על ידי ברל כצנלסון ב–1935, תלויים על עץ הזית בכניסה למוזיאון "מורשת צאן ברזל", המוקם בימים אלו בקיבוץ צאלים שבנגב. המשפטים הללו מהווים הקדמה לסיפור המרתק העומד מאחורי המוזיאון, החושף מאה שנים של היסטוריה ציונית.

הכול התחיל כאשר בועז קרצ'מר, חבר קיבוץ צאלים שבנגב, הגיע לפנות את בית המלאכה של אביו בירושלים: "כשאבא היה בן 82 הוא החליט לצאת לפנסיה. הוא אמר לי: 'בוא לירושלים, תעזור לי לפנות את העסק'". מדובר במפעל הוותיק ביותר להטבעת סמלים, מטבעות ומדליות בישראל –  "ש. קרצ'מר ובניו".

כאשר הגיע למקום גילה קרצ'מר הבן שמשאיות ופועלים רוקנו טונות של ציוד ופסולת מהמפעל. הכול נלקח לאתרי פסולת, להתכה ולמחזור. תוך כדי שיטוט בבית המלאכה המתרוקן הבין קרצ'מר, בדקה התשעים, שהפסולת הנערמת במשאיות זבל היא בעצם חלק מההיסטוריה של עם ישראל. ככל שעלה בידו הוא מילא ארגזים והעמיס אותם על הרכב המשפחתי שלו. בשלב הראשון הונחו הארגזים, שהכילו בסך הכול קומץ מכל מה שנזרק, במקלט של הקיבוץ. בתהליך איטי של סקירת הפריטים החל קרצ'מר לחשוף את האוצר ההיסטורי אשר נפל בחלקו. מאז, הוא מנצל כל רגע פנוי לחשיפת עוד ועוד פריטים שהציל. בימים אלו מסיים קרצ'מר את תפקידו כמנהל האגף האסטרטגי והכלכלי במועצה האזורית אשכול וכעת הוא יוכל להקדיש את כל זמנו למה שהפך להיות מפעל חייו.

התאומים‭ ‬אליהו‭ ‬ואביעזר‭ ‬קרצ‭'‬מר‭ ‬בפתח‭ ‬בית‭ ‬המלאכה‭ ‬בירושלים‭, ‬אמצע‭ ‬שנות‭ ‬השלושים‭.
צילומים‭: ‬באדיבות‭ ‬מוזיאון‭ ‬מורשת‭ ‬צאן‭ ‬ברזל

מפעל סמלים ירושלמי

ראשיתו של המפעל המשפחתי להטבעת סמלים ומדליות בשנת 1913, כאשר הסב, שמואל קרצ'מר (1891–1972), פתח בית מלאכה לחותמות ולפיתוחים אמנותיים. קרצ'מר הסב גדל בפלך קובנה שבפולין וכציוני נלהב החליט לעלות ארצה ב–1912. מיד עם הגיעו ארצה נרשם ללימודי ציור וכיור אצל מורו ורבו בוריס שץ, מייסד "בית מדרש למלאכות אמנות בצלאל". עוד מנעוריו גילה קרצ'מר נטיות למלאכת מחשבת ועל כן למד גם חרטות בבצלאל. כבר במהלך לימודיו פתח עסק לייצור חותמות ופיתוחים. מחלת קדחת עצרה את פיתוח העסק, וקרצ'מר נאלץ לעזוב לווינה על מנת לקבל טיפול רפואי הולם. שם שהה עד תום מלחמת העולם הראשונה. בשובו ארצה פתח מחדש את בית המלאכה, אך לתקופה קצרה. מאורעות תרפ"א והמשבר הכלכלי בארץ אילצו אותו לסגור את המקום והוא שב לווינה. בווינה הכין עבודות עבור מוסדות ההסתדרות הציונית, בשיתוף פעולה עם בוריס שץ מנהל בצלאל, שעמו שמר על קשרים הדוקים.

התבליט המפורסם ביותר מתקופה זו הינו דיוקן הרצל שהפך להיות מוכר בכל העולם. התבליט עוצב על פי התצלום האחרון של הרצל, שצולם על ידי האדריכל והפעיל הציוני אוסקר מרמורק בווינה בשנת 1904, שנת פטירתו של הרצל. חוקר התרבות חיים גרוסמן מסביר שהרצל מתואר באידיאליזציה חזותית, כפי שנהגו לתארו אמנים ציונים נוספים של התקופה. דיוקן הרצל היווה ייצוג חזותי של ריבונות ועצמאות ושל זהות לאומית ציונית. הבלורית של הרצל, עם קווצת השער המזדקרת כלפי מעלה, הפכה להיות סימן ההיכר של דיוקן הרצל בעיצובו של שמואל קרצ'מר. התבליט שימש דגם שהועתק פעמים רבות לסיכות קק"ל, לתבליטים מוקטנים ולגלויות ברחבי העולם היהודי–ציוני.

ב–1933 עלה שמואל קרצ'מר עם משפחתו ארצה בעזרת סרטיפיקט. מי שהמליץ בפני הבריטים להנפיק עבור קרצ'מר ובני ביתו את האישור המיוחל ולכלול אותו במכסת הזכאים לרישיון עלייה היה הרב הראשי לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. קרצ'מר פתח מחדש את בית המלאכה ברחוב הסולל, כיום רחוב החבצלת בירושלים. אל העסק הצטרפו שני בניו התאומים בני ה–13, אליהו ואביעזר, שעזבו את בית הספר למען העסק המשפחתי, ובו עבדו מאז ועד יומם האחרון. עם השנים בית המלאכה גדל וב–1951 הוא הפך למפעל ששכן באזור התעשייה בשכונת מקור ברוך בירושלים. המפעל העסיק בשנות השיא 40 פועלים.

רוב האירועים ההיסטוריים מיום הקמת המדינה ועד לסוף שנות ה–90 זכו למטבע ומדליה פרי ידיהם של שמואל קרצ'מר ובניו. בשנת העשור למדינה הופקה המדליה הרשמית הראשונה של ישראל – "עשור לחרות ישראל". המדליה יוצרה במספר גרסאות, כאשר הגרסה המפורסמת ביותר, בעיצוב "סטודיו רולי" ובהפקת המפעל של קרצ'מר, מביאה בצידה האחד את תמונת המטבע הרומי "יודיאה קאפטה", ומצידה השני ייצוג של "יהודה המשוחררת" (בהשראת הגרסה הראשונה של המדליה שנעשתה בידי אוטה וליש) המתוארת על ידי דימוי של עץ תמר, אישה האוחזת בידיה עולל ומניפה אותו אל–על וגבר הכורע על ברכיו ושותל שתיל. המדליה מבקשת להנגיד בין עם ישראל בתקופות של חורבן לבין עם ישראל בתקופה של עצמאות וגאולה.

מדליות נוספות שהוטבעו במפעל של הקרצ'מרים הן "מדליית הגבורה" מ–1958, המתארת את פסל האריה השואג בתל חי, "עשרים שנה למרד הגטאות" מ–1963, מדליית "עשור למבצע סיני" מ–1966, מדליה של טקס הכרזת המדינה מתחילת שנות ה–70 ומדליית "500 שנה לגירוש ספרד" מ–1992.

ייצור סמל המדינה היה אחד המשימות הראשונות שהוטלו על קרצ'מר לאחר קום המדינה. על מנת להוזיל את הייצור קיבל קרצ'מר הנחיה לייצר את הרקע לסמל מפלסטיק. במכתב אל מר שלמה ארזי, נציג הממשלה הזמנית, ממארס 1949, מגיב קרצ'מר: "בתשובה על מכתבו הנני מתכבד לחוות דעתי על הכנת שלטי סמל המדינה. חומר פלסטי מורכב על פלטה של עץ או יצירה ועל זה מורכבים הסמלים, זה לפי דעתי טלאי על גבי טלאי. במשך הזמן זה יתפרק, ואני בכלל נגד חומר פלסטי… הדבר הכי טוב לפי דעתי לעשות שלטי אמאיל… זה חזק וחתיכה אחת". אמנם הצעתו לייצר באמאיל לא התקבלה, אך למרבה המזל הוא הצליח לסכל את הרעיון של שילוב פלסטיק בסמל מדינת ישראל.

‬הנכד‭ ‬בועז‭ ‬במוזיאון‭ ‬הזמני‭ ‬בקיבוץ‭ ‬צאלים‭ ‬

הנצחה בבית הילדים הנטוש

בין הארגזים שהצליח להציל קרצ'מר הנכד נמצאו פריטים עם כיתוב בערבית. התגלה כי סבו ואביו היו מקבלים הזמנות עבודה מערביי ישראל ומתושבי מדינות המזרח התיכון, כמו אבזם חגורה שעליו מוטבעות מילים בערבית, אשר הוזמן על ידי עבדאללה מלך ירדן. כך גם הפיקו בבית המלאכה פריטים עבור המנדט הבריטי וקודם לכן עבור צבאות זרים ששלטו בארץ ישראל.

מאז חשיפת האוצר הבלום, בועז קרצ'מר והאוסף שבידיו הפכו מוקד עלייה לרגל למנהיגי ממשלות ישראל בעבר, למפקדים בכירים בצה"ל ולאספני אמנות ומדליות. מאחורי כל ביקור עומד סיפור מרגש וייחודי. כאשר האלוף והשר לשעבר מתן וילנאי הגיע לבקר במקום, העניק לו בועז במתנה דגם של מפת ארץ ישראל אשר הוטבע במתכת. במעמד זה גילה וילנאי, להפתעתו הרבה, כי אביו, חוקר ארץ ישראל זאב וילנאי, הוא זה שבהשראתו עוצב התבליט המפורסם, אשר כוון בין היתר לשמש את אוכלוסיית העיוורים בארץ. באוסף של קרצ'מר מוצג תצלום שבו נראה בועז נושא מנורה גדולה יחד עם המיליונר, אספן היודאיקה, שלמה מוסאיוף. מוסאיוף רכש לעצמו את המנורה, תוצרת המפעל של האחים קרצ'מר, כמחווה לשני חברי ילדות שעמם גדל בשנות הארבעים בירושלים, הלא הם אליהו ואביעזר לבית קרצ'מר.

כאמור, בתחילת הדרך הציג בועז קרצ'מר את הפריטים שהציל במקלט של הקיבוץ. בעבודה מאומצת ויסודית, כל מדליה, מטבע, סמל ותבליט נוקה ומוין מבחינה כרונולוגית ותמטית. משהיה המקום צר מהכיל, החליט קרצ'מר על הקמת מוזיאון. מבנה בית הילדים השומם משנות החמישים נבחר כמקום המיועד. הפרויקט יצא לדרך בתמיכת האגף למורשת לאומית במשרד ראש הממשלה, החטיבה להתיישבות, משרד התיירות, מפעל הפיס, קרן יק"א ותורמים פרטיים. בעזרתם החל בועז בשיפוץ המבנה, בעיצוב חללי התצוגה ובהצגת הפריטים.

המוזיאון, שצפוי להיפתח בחודשים הקרובים, קרוי "מורשת צאן ברזל", כפי שהתנוסס על השלט בפתח בית המלאכה בירושלים. כל חלל במוזיאון מיוחד לתקופה או לנושא ספציפי: החל מתקופת בצלאל בהנהלתו של בוריס שץ, ודרך תקופת היישוב בין שתי מלחמות עולם, המחתרות, קום המדינה והקמת צה"ל. כמו כן יש בו תיעוד אירועים, אישים ומנהיגים בתולדות הציונות והמדינה. במוזיאון יוצגו גם פריטים ששימשו את בית המלאכה המדגימים את כל שלבי העבודה שנעשתה במפעל, כמו רישומי הכנה, מאסטרים שעל פיהם הטביעו את יתר העבודות, תבניות ומכונות. תיאור התהליך האמנותי והטכני יכלול הדגמה באמצעות מגוון מכונות.

אנקדוטה מיוחדת שהוסיפה התרגשות מרובה להקמת המוזיאון מקורה בעבודות התשתית שנעשו בחלל המוזיאון. במהלך השיפוץ השתמש החשמלאי, בחור מבני נצרים השכנה, באחת מתעלות החשמל הישנות שהיו במבנה. כאשר הוא חשף ופתח את התעלה בקיר, הוא גילה עיתון תחוב בתוכה. בעבר נהגו להשתמש בעיתונים ישנים לסתום חורים בקירות. בעמודו הראשי של העיתון "דבר" מלפני 40 שנה התנוססה מודעת פרסום ל"סדרה החדשה של מדליות הערים ההיסטוריות בהנפקת החברה הממשלתית וביצור ש. קרצ'מר ובניו". החור שבקיר עם העיתון התחוב בתוכו הפך כמובן להיות חלק מהתצוגה במוזיאון.

מדלית‭ ‬השחרור‭, ‬המדליה‭ ‬הרשמית‭ ‬הראשונה‭ ‬של‭ ‬מדינת‭ ‬ישראל‭, ‬1958

*

ובחזרה לתחילת הסיפור: בתחילת שנות ה–2000 הודיע משרד הביטחון לאליהו קרצ'מר כי החוזה איתו הסתיים ומעתה הסמלים, האותות והמופתים של צה"ל ייוצרו בסין. זו, כך מסתבר, סיבה נוספת שהניעה את קרצ'מר לסגור את המפעל באופן סופי. בשנת 2001 הפיק אליהו קרצ'מר את המדליה האחרונה שהוכנה במפעלו ביוזמת החברה הממשלתית למדליות: מדליית "הקהל" שהוצגה בטקס רשמי בבית הנשיא. המדליה, פרי עיצובו של קרצ'מר, המחישה את רעיון אחדות העם ואת מרכזיותה של ירושלים העומדים ביסוד מנהג ה"הקהל". יום לאחר שנסגר המפעל, בי"ז תמוז תשס"ג, נפטר אליהו בשנתו.

לאחרונה הועלתה הצעה לתלות שלט בכניסה לבית המלאכה המקורי ברחוב החבצלת אשר יספר על אודות נקודת הציון ההיסטורית. "שלט של העירייה?", הגיב בועז, "אבא שלי יחשוב שהשתגענו. גם מוזיאון, גם שלט? הוא בסך הכול היה שטנצמאכער".

אביבה וינטר היא חוקרת אמנות ישראלית וזהות יהודית ודוקטורנטית במחלקה לאמנות יהודית באוניברסיטת בר אילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' אייר תשע"ז, 28.4.2017