עשה התורה מטבעות מטבעות | עמיחי גורדין

שלושה חידושים מרכזיים הטמיע הרב אהרן ליכטנשטיין בעולם הישיבות: המבט הרחב על הסוגיה, ההכרה בחשיבות עולם החול והמחויבות המוחלטת ללימוד תורה. שנתיים לפטירתו

חלל גדול נפער בלב עם הסתלקותו של אדם שגידל וטיפח אותך. חלל שמטלטל את הנפש ומקשה לראות את המורשת שהותיר אחריו אותו אדם. אין ספק שתיאור ממצה ומקיף להגותו ולתורתו של מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין, שנלקח לבית עולמו בא' באייר תשע"ה, ראוי שייעשה בחלוף תקופת זמן משמעותית המאפשרת מבט רחב ומפוכח. עם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. אנסה לפיכך בשורות הבאות לתאר בקווים כלליים את גישתו התורנית, והאמת תורה דרכה.

שלושה עמודים מרכזיים מאפיינים את מורשתו התורנית של הרב ליכטנשטיין. הראשון – צורת לימוד רוחבית; השני – חשיבותו של עולם החול כמשלים את עולם הקודש; והשלישי – מחויבות ודבקות טוטאלית בלימוד תורה ובהפצתה.

האתוס‭ ‬בעולם‭ ‬הישיבות‭ ‬הוא‭ ‬של‭ ‬תלמידי‭ ‬חכמים‭ ‬נושאי‭ ‬פירות‭ ‬ונטולי‭ ‬עלים‭ – ‬גדושים‭ ‬בתורה‭ ‬ונטולים‭ ‬ידיעות‭ ‬כלליות‭. ‬הרב‭ ‬ליכטנשטיין‭ ‬שאף‭ ‬לגדל‭ ‬אילנות‭ ‬נושאי‭ ‬פירות‭ ‬ועמוסי‭ ‬עלים
צילום‭: ‬סופי‭ ‬גורדון‭, ‬פלאש‭ ‬90

פחות סוער, יותר מקיף

לא אחת, כשנדרשתי להסביר את צורת הלימוד הרוחבית של הרב ליכטנשטיין נעזרתי במדרש שתיאר את ייחודו של רבי עקיבא:

רבי עקיבא אוצר בלוםלמה היה רבי עקיבא דומה? לעני שנטל קופתו ויצא לשדה, מצא שעוריםקצר ונתן בה, מצא חיטיןקצר ונתן בה, וכן פולים וכן עדשיםוכשבא לביתובירר כל מין ומין לעצמו. כך רבי עקיבאכשנעשה חכם גדולעשה כל התורה מטבעות מטבעות. סידר מדרש סיפרי וסיפרא לבדן ושנאן לעצמו ולתלמידיו.

בצד השיטות הרווחות בעולם הישיבות שהעצימו את המיקוד וההעמקה בסוגיה, הרב ליכטנשטיין נתן משקל רב להיבטים הרוחביים שלה. הרב לא התמקד רק בסוגיה שעמדה בפניו אלא למד את הנושא שעלה בה לרוחב הש"ס כולו. דוגמה בולטת לכך היא השימוש בדף המקורות שהכניס לעולם הישיבות לפני כארבעים וחמש שנים. הרב לא האמין שניתן ללמוד סוגיה בלי לראות את היבטי הרוחב שלה. על כן נתן לתלמידיו מראי מקומות מרחבי הש"ס שיאפשרו להם לראות את הנושא בצורה רוחבית.

כשלימד הרב הלכות בישול בשבת הוא הקדים ובחן לעומק שבעה מקומות שבהם ההלכה מתייחסת לבישול. הוא בחן ובירר מהם גדרי בישול בבליעת איסור, בקרבן פסח, ובעוד מקומות אחרים. רק אחרי שבחן ובירר את נושא הבישול כנושא רוחבי בש"ס ירד ובחן את הדברים בסוגיה. מבחינת הרב המבט הרוחבי לא הגיע כמענה לקושיה נקודתית, אלא כדרך לברר את אופיו של הדין.

אמת, ישנו מחיר לא קטן לגישה לימודית זאת. גישה רוחבית שכזו פחות מלהיבה וסוחפת מגישות רווחות אחרות המלוות את הלומד בסבך מרתק של קושיות ותירוצים, ומסעירות ומחיות את הלימוד. אשר על כן, שיעורו של הרב היה אמנם מקיף ומרשים, אך מבנה שיטתי זה בא על חשבון הלהט של שומעי השיעורים. התלמידים נדרשו להרבה עמל ויגיעה כדי לצלוח את שיעוריו המקיפים והארוכים.

אבל למחיר הייתה תמורה. גם אם במהלך השיעור נדרש הלומד לכוחות רצון גדולים, בסוף השיעור הוא יצא עם תמונה רחבה וסדורה של הסוגיה, ולא רק עם שרשרת של קושיות ותירוצים. זאת הסיבה לדעתי להצלחה החריגה של ספרי הרב על מסכתות הש"ס שנמכרו בעשרות אלפי עותקים (גילוי נאות: כותב שורות אלו נמנה על עורכי הספרים).

יכולתו הייחודית של הרב להציג תמונה מסודרת ומובנת של הסוגיה הייתה פריצת דרך בעולם הלימוד הישיבתי. ספרי הרב נמצאים בכל בתי המדרש של הישיבות הציוניות והם נוכחים (גם אם מתחת לשולחן) בעולם הישיבות החרדיות.

הדברים נכונים ביחס לכל אחד מספרי שיעורי הרב שיצאו, אך לשני ספרים במיוחד – הספר הראשון שיצא על מסכת טהרות והספר האחרון שיצא על מסכת הוריות. שני ספרים אלו מתמודדים עם תחומים למדניים נטושים ועזובים. במקומות אלו אתה לומד על גדלותו הפנומנלית של הרב ליכטנשטיין. מאז הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות איני מכיר אף ספר שסקר בצורה יסודית ומסודרת את העולם הלמדני של סדר טהרות. בזכות המבט הרוחבי והמקיף של הרב הוא הצליח לייצר עולם מסודר ומובנה של מושגים יש מאין.

עלים לצד פירות

גדולי הדור המובילים כיום את הציבור החרדי הם תלמידי חכמים עצומים שחיים כמעט רק בעולם הקודש. כך התבטא למשל הרב יוסף שלום אלישיב במכתב ליתד נאמן:

יסוד קיומו של עולם התורה וציבור היראים הוא בחיי תורה ויראה על טהרת הקודש, מתוך התבדלות מוחלטת מכל חיי ומושגי העולם החילוני של פורקי עול תורה. (תשע"ב).

לרב ליכטנשטיין הייתה תפיסה שונה:

אני חי בשני עולמות: עולם של קדושה צרופה ועולם של תכנים של חוליןעולם החולין מתחבר עם הקדושה והוא מועילבהבנת עולם הקודש מתוך אספקלריה של עולם החול. (מתוך ריאיון שהעניק בשנותיו האחרונות).

הרב ליכטנשטיין לא ראה בהתעניינות בעולם החול ביטול תורה. הוא לא ראה סתירה בין עולם הקודש לעולם החול. בניגוד לרבנים רבים אחרים שלמדו באוניברסיטה והצניעו פרט זה בקורות חייהם, הרב ליכטנשטיין לא התבייש בלימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת הארווארד, על אף שהיו חריגים. לכך גם חינך את תלמידיו.

נדייק. הרב ליכטנשטיין ראה חשיבות רבה בלימודים כלליים בתנאי שהם באים יחד עם לימודי קודש משמעותיים. הוא הזכיר לא אחת כי גם בזמן לימודיו לדוקטורט הוא המשיך ללמוד תורה שעות ארוכות מדי יום (שש שעות ביום לפי הנוסח המצמצם).

למרבה הצער, יש פער עצום בין החזון של הרב על לימודים כלליים משמעותיים הנלווים ללימודי הקודש לבין המציאות. הרב ראה בפער זה את אחד האתגרים הגדולים ביותר של הישיבה. הרב האמין שהדרך שבה הלך בהארווארד מתאימה לכל אחד והרגיש כאב עמוק על תלמידיו הרבים שלא הצליחו לאחוז בשולי גלימתו הרחבה. והשאלה עדיין מנסרת: האם אפשר לשלב לימודי דוקטורט תובעניים עם לימוד משמעותי של עיון? הרב ליכטנשטיין האמין שכן.

הרב חשב שאדם שחי גם בעולם החול הוא אדם שלם יותר. וכשהאדם שלם יותר, גם תורתו שלמה יותר. דוד המלך המשיל את תלמידי החכמים לאילנות – "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א, ג). חז"ל במסכת עבודה זרה (יט, ב) הסבירו את המשל של דוד המלך: "'ועלהו לא יבול' – אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד".

דוד המלך המשיל את תלמידי החכמים לאילנות. הפירות של האילן הם עולם הקודש. העלים של האילן הם עולם החול. האתוס הרווח בעולם הישיבות הוא של תלמידי חכמים נושאי פירות ונטולי עלים – גדושים בתורה ונטולים ידיעות כלליות. הרב ליכטנשטיין שאף לגדל אילנות נושאי פירות ועמוסי עלים. הוא ראה באילנות נטולי עלים אילנות חסרים.

הרב ישב במשך תקופה ארוכה בוועדת מלגות יוקרתית שחילקה מלגות נכבדות לאברכים מצטיינים. אל הוועדה הגיעו אברכים חרדים ודתיים לאומיים כאחד. הוא סיפר ששוחח פעם על ההשוואה עם ראש ישיבה חרדי שישב גם הוא בוועדה. שניהם הסכימו שמבחינת היקף הידיעות האברכים החרדים גוברים על חבריהם הדתיים לאומיים. עם זאת מבחינת רחבות הדעת ועומקה, לאברכים החרדים היה הרבה מה ללמוד מחבריהם הדתיים–לאומיים.

דבקות בלתי מותנית

הדבקות בתורה עמדה אצל הרב על שלושה עמודים. העמוד הראשון שעליו חזר פעמים רבות הינו החיוב שציוונו הבורא יתעלה: "ושננתם לבניך ודברת בם". כמעט באותה נשימה לא יכול היה הרב שלא להתייחס לעמוד השני שעליו יש להשתית את הדבקות בתורה – האהבה העמוקה.

חרף היותנו משועבדים לתלמוד תורה מפאת החיוב, ברור שאין ברצוננו להסתפק בכךהאם הלומד המתעלס, בשחזרו מדי יום את ליל כלולותיו עם דבר ה', מוּנע על ידי פקודה?… כאן משתקף הפן השני בלימודנוהיא רוח אפים וחיי נשמות, ובלהט אהבתו והערצתו אותה יעמול ללומדה וללמדה (על דרך האבות, עמ' 17–18, 28).

ובצד שני מרכיבים אלו – מחויבות לקב"ה מחד גיסא ואהבה לתורה מאידך גיסא – חידד הרב גם פן שלישי של דבקות בתורה, פן שאינו נובע מאהבה לתורה אלא מאחריות כלפיה, האחריות כלפי אוצר מופלא ונדיר. "הרי היא, בזוהר בדידותה, אוצר כלי חמדה. בה כביכול משתעשע מלכו של עולם… מחייבת אותנו גם אלמלא קיבלנוה. היימנע חובב אמנות מלהיחלץ להצלת המונה ליזה אילו עמדה בסכנת השמדה? לגבי תורת נצח על אחת כמה וכמה" (שם).

הרב החשיב את הלימוד מצד עצמו, ולא מצד החוויה שהוא מעניק ללומד. הוא האמין שהתורה היא סלע קיומנו. בעניין זה היה הרב חריג בעולם התרבותי העכשווי, הרואה בידע מכשיר להשגת כלים מעשיים או חוויות רוחניות. הרב האמין בעוצמה הפנימית של הלימוד.

שיאו של פער זה בא לידי ביטוי בזמן חילופי הדורות בישיבות התיכוניות לפני כעשרים שנה. חילופי דורות אלו עודדו גם חילופי אידיאולוגיות. כשהר"מים החרדים יצאו מהישיבות הציוניות, יצאה איתם גם האמונה הבלתי מתפשרת בצדקת הדרך בלימוד הגמרא. חלק גדול מהר"מים הציונים החדשים לא היו בטוחים בחשיבות לימוד הגמרא. "לימוד הגמרא הקלאסי כבר לא רלוונטי", הצהירו דוברים רבים על בימות שונות.

עיתונאי דתי כתב באותה עת בצורה קיצונית אולי, אך משקפת רוח גדולה שנשבה אז:

צריך להפסיק ללמוד גמרא. ליתר דיוק לא צריך, זה קורה מאליו בעולם הישיבות הדתילאומי, שהעיון המשפטי הקדום אינו מדבר אליו, ורבניו אינם מציעים לו עיסוק מאוזן יותר במקורות הכולל את התנ"ך, האגדה והמדרשקשה להסביר עד כמה מרחיקת לכת העובדה שעולם הישיבות נוטש בהדרגה את לימוד הגמרא. אפשר לומר שהתהליך זה שווה ערך לאפשרות שהעולם החילוני, נניח, יעזוב את המוזיקה כתחביב, כמקצוע וכנושא לכתיבה, ויעבור להתעסק בספורט ימי.

ישיבות תיכוניות רבות הבינו שיש צורך בשינוי משמעותי. הבנה זאת מצאה גיבוי אצל רבנים חשובים. כמעט בודד התייצב אז הרב כנגד הגל העצום הזה. על אף הליברליות והפתיחות שלו לעולם הרחב לא הסכים הרב לקבל את ההתחדשויות הללו. רבים קראו לו אז מיושן ובלתי רלוונטי בעקבות עמדתו זו. ואולם אני, כתלמיד מובהק של הרב ליכטנשטיין, מאמין שהדברים רלוונטיים מאוד, ושעולם לימוד הגמרא רק ימשיך לפרוח. האם עמדתו של הרב תוכיח עצמה? ימים יגידו.

הרב עמיחי גורדין הוא ר"מ בישיבת הר עציון, ראש תוכנית צורים במכללת הרצוג להכשרת מחנכים מובילים וראש מכון הרא"ל להעצמת לימודי הגמרא

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה ניסן תשע"ז, 21.4.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 באפריל 2017, ב-גיליון שמיני תשע"ז - 1028 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: